בחמש-שש שנים האחרונות אני ואמא שלי הולכות לקורס קדרות-אבניים.

כשאמא שלי יצאה לפנסיה החלטנו שזו הזדמנות טובה ללכת יחד לחוג/קורס כלשהו. התחלנו בהרצאות בנושא ספרות עברית שהתקיימו בכל יום רביעי אחרי הצהריים. אחרי שלושה עשר מפגשים ברצף שבהם נמנמתי בהרצאות (ואני דווקא מאוד אוהבת ספרות עברית, זה לא אני, זאת השעה) הבנו שאנחנו צריכות משהו יותר אקטיבי. "לעשות משהו עם הידיים".

במקביל במסגרת הסבת אקדמאים להוראת אומנות – תואר שעשיתי ב"מדרשה", נדרשתי להשלמת נקודות בסדנאות אמנות. וככה הגעתי לאבניים. (וגם להדפס אבל על זה בפוסט אחר).

במשך חמש שנים (או יותר, כבר קשה לספור) למדנו אצל שולה מילר בסדנאות של מוזיאון תל-אביב (מרכז מאירהוף שלאחרונה הודיעו שעומד להסגר ולשנות ייעוד לגני ילדים)

אבל השנה החלטנו לעשות מעשה ולהחליף אווירה ומורה וככה התגלגלנו לסטודיו של רועי מעיין.

איזה כיף! התחלה חדשה, אווירה נהדרת, מורה חדש: מפרגן, מחמיא, מאתגר.

לראשונה זה (כמה אמרנו? חמש? שש?) שנים אני עובדת על פרוייקט חדש ומאתגר. סדרה של כלים מעוטרים בהדפסים מצילומים שלי. לא יכולה כבר לחכות שיצאו מהתנור! (קצת כמו לחכות לפיתוח של נגטיב, אבל בדרך הישנה. לחכות ולחכות. לערבב. לחכות. עוד מעט ולחומר המקבע….)