ביום חמישי היתה מסיבת שבועות בגן של עלמה. גלינה – אחת המטפלות המקסימות בגן שלחה לי תמונה של עלמה, מסתובבת בשמלת החג שלה.

כעבור חצי דקה העלתי את התמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הרי גם אני חייבת להשוויץ בעלמיק החגיגית שלי.

אחותי, במרחק עשר שעות מאיתנו נזכרה מיד שגם לאמא שלי יש תמונה שלה מסתובבת בחג שבועות. (הפתיעה את כולנו עם הזיכרון המדוייק, מהאלבום של אמא שלי שהיא בטח לא ראתה כבר שנים).

אמא שלי היתה בכיתה ב', חג שבועות שנת 1951, כרכור.

64 שנים אחורה. גם אמא שלי מסתובבת בשמלת החג הלבנה שלה.

בעצם אי אפשר בכלל לזהות פה את אמא שלי. אסתר לוינסקי (מלחי עדיין) נמצאת איפשהו משמאל. "כל כך בולט שהצילומים אז היו קולקטיביים ולא של יחידים" הוסיפה אמא שלי כששלחה אותה לקבוצת הוואטסאפ.

חג שבועות 1951 כרכור. כיתה ב'

חג שבועות 1948/49 כרכור. גן טרום חובה או חובה.

"כנראה שדיקלמתי דיקלום או שרתי" – הסבירה אסתר את הצילום שלה עומדת על הכיסא. טוב למי היתה מצלמה אז בכלל? הצלם של המושבה הגיע לצלם את החגיגות בוודאי.

ובכל זאת, יש משהו כל כך יפה, ולבן, וחגיגי, וראשוני בחג הזה. הביכורים, הריקודים, הפרחים.

(אם שמים בצד את הציניות של שיווק החג כחלק ממסע שיווק מניפולטיבי של מועצת החלב – ואני דווקא מאוד אוהבת גבינות).

הזיכרון שלי מהחג הזה הוא שאבא שלי מעמיד אותי לצילום רגע לפני שאני יוצאת לגן / לבית ספר, עם הבגדים הלבנים והטנא על הכתף. מתחת לבניין, על רקע הצמחייה של הגינה המשותפת (וה"בום").

אז עושה את אותה מסורת לעלמיק.

תמרול בנתיים לא התבקשה להגיע בלבן לגן…

 ובאותה הזדמנות אנחנו מגדלות עוד דור של חובבות נוסטלגיה…