כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.