ב-5/8/2011 ב-11:44 לפי שעון חדר הניתוח בבית חולים "אסף הרופא" הפכתי לאמא.

קמתי בבוקר לאחר אחרי ערב ולילה של לחץ בבטן ("חשתי בבטני", ולא ידעתי למה. אלה לא היו צירים)  ובאתי לסדנת הכנה ללידה. כמסוכם באתי מוקדם יותר כדי לעשות ביקורת (היה לי חשד למיעוט מי שפיר בימים הקודמים) ולקבוע תאריך לניתוח קיסרי (העוברית היתה במצג עכוז ועם מיעוט מי שפיר לא האמינו שתצליח כבר להתהפך עד הלידה). הייתי בשבוע 34+ משהו. רם היה אחרי תורנות (כמובן) והיה אמור לפגוש אותי בסדנת ההכנה ללידה. ד"ר בצר עשה לי אולטראסאונד (כדי לוודא שעניין מיעוט המים נפתר) והכריז: "אין בכלל מים". אחרי כמה דקות של התייעצות הוחלט שאני נכנסת עכשיו לניתוח. קיסרי. דחוף. "מה זה עכשיו?" שאלתי את אורה האחות המקסימה מחדר הניתוח. "עכשיו, עכשיו, תוך שעה". היא אמרה.

לא היתה לי גומיה לשיער. לא קניתי את "הקנייה הגדולה" לתינוקת. אני לא מוכנה. אין כלום בבית. באתי  בכלל לקורס הכנה ללידה.

תוך שעתיים כבר הייתי בחדר ניתוח. ראובן הסניטר (איש מדהים. לא פגשתי עד אז ומאז כזה) עוזר לי להתלבש. נעליים, כובע. את העגיל רם כבר הוציא לי קודם. מכניס אותי יד ביד לחדר הניתוח. "אל תזוזי שלא תחליקי". אני לא זזה. "באנטומיה של גריי זה לא נראה ככה" אני אומרת. הוא עוזר לי להתפשט, והכל בלי שיראו כלום. יש שם איזה 6-7 אנשים, מסתובבים, עושים דברים. ראובן מכסה אותי וכל הזמן מחזיק לי את היד. מסביר לי על הזריקה בגב ומה אני ארגיש, ו"תלחצי לי את היד" ו"אל תפחדי". מושיבים אותי על המיטה. ראובן מחזיק לי את היד מצד אחד ורם מצד שני. המרדים מחטא ומזריק לי את האפידורל. ברגע שנגמרת הזריקה זה עניין של שניות: מיד משכיבים אותי-מפשיטים-מכסים-אני בתנוחת צלוב – יד ימין עם מד לחץ דם, מקובעת. יד שמאל עם עירוי, מקובעת. מול הפנים מסך ירוק, מסכת חמצן על הפנים, רם יושב מימיני ומחזיק אותי.

אני חושבת שמרגע זה ועד הסוף בכיתי.

האחות מתחילה להכניס לי קטטר. זה מרגיש כמו טפיחות על הפיפי. היא מזיזה לי את הרגליים, ואני נלחצת כי אני עדיין מרגישה, ויותר גרוע: אני פתאום מבינה שאני ערומה לגמרי מהמסך ומטה. היא מנקה לי את הבטן ואז הם מתחילים. אני לא מרגישה כלום רק מתיחות ותזוזות של הגוף. אני מתעטשת (פעמיים) וד"ר בצר מפסיק ואומר לי: "נו – מה עכשיו?!". רם יושב מימיני ולא מפסיק לדבר איתי בלחישות ולהחזיק לי את היד, ואז – כנראה התינוקת בחוץ – מראים לי אותה משמאל וקוראים לו לחדר אחר (איפה שהתינוקת) ומיד ראובן מתיישב לידי איפה שרם ישב ומלטף לי את היד ומוחה לי את הדמעות בטישו. ואז רם שוב מתיישב לידי, באיזשהו שלב מביאים את התינוקת ושמים לי ליד הפנים (צמוד) ואומרים "תחייכי" ו"תנשקי אותה" ומצלמים, ואני עושה, אבל נבהלת ובוכה, והראש שלה נורא קטן, ורם קולט שאני בלחץ ואומר לאורה האחות "די, די, לא עכשיו".

ראיתי את עלמה בפעם הראשונה בתמונה (מזעזעת) בטלפון של רם: שוכבת באינקובטור ורודה ופסוקת רגליים בתנוחה מעוותת (אחרי חודשים רבים של מצג עכוז בתוך הבטן), מחוברת לצינורות ולשקית שתן. היא שכבה לה באינקובטור בשעות הראשונות של חייה. רם היה איתה קצת.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באותו הערב, אחרי שמונה שעות התאוששות, וקימה מלווה בצרחות כאב אל כיסא גלגלים. ברגע הראשון שראיתי אותה התחלתי לבכות.

לקח לי עוד כמה ימים טובים להבין שילדתי. אני זוכרת שעברה לי בראש בהיסח הדעת המחשבה "מעניין איך תהיה הלידה", כמו בכל החודשים האחרונים. ואז נזכרתי שבעצם כבר ילדתי.

ולקחו לי עוד חודשים רבים להבין שאני אמא.