כבר מזמן היה לי חלום לנסוע עם עלמיק לחופשה של שתינו, אחת על אחת, בחו"ל. בכל פעם שאני איתה לבד כל כך כיף לנו, כל כך מעניין לדבר איתה, שתינו נהנות מהמפגשים, וכל ה"עניינים" נעלמים (קנאת אחיות, תשומת לב מאבא, כאלה). חיפשתי מקום שיתאים לכזאת חופשה ועל אף המאמץ והמחיר הגבוה, כל פעם חזרתי לרעיון הנסיעה לונקובר, לבקר את אחותי ומשפחתה. זה רחוק, זה יקר, אבל שלא כמו כל מני ערים קרובות  – בונקובר יש לנו משפחה, אז לא צריך כל הזמן לחפש "אטרקציות", ואפשר סתם – להיות ביחד (שזה גם ככה הדבר האהוב על שתינו).

הפעם האחרונה שהיינו (שתינו) בונקובר היתה לפני כמעט שלוש שנים, כשעלמיק היתה בת שנה וחצי. התארחנו אצל אחותי ומשפחתה במשך חמישה שבועות בזמן שרם עשה "אלקטיב" (עבד) במכון להתפתחות הילד. על אף האינטנסיביות של לגור זמן כה ארוך עם משפחה אחרת לכולנו זו היתה חוויה מדהימה. לי – להיות עם אחותי, ולעלמה – להיות עם בנות הדודה שלה שאוהבות אותה כל כך.

שתינו התרגשנו מאוד לקראת הנסיעה. עלמיק פוגשת בכל שנה את בנות הדודה שלה ומדברת איתן הרבה בפייסטיים. כשסיפרנו לה שאנחנו נוסעות היא מאוד שמחה והתחילה לספר לכולם שהיא "נוסעת לחופשה עם אמא". האמת שכל החברים שלי שיש להם ילדים "גדולים" (בני יותר משנה נגיד) אמרו לי שהם מקנאים בי. איזה כיף זה אחד על אחד עם הילד הגדול, ועוד בחו"ל. לדעתי זו הזדמנות חד פעמית, כי תכל'ס כשהילד השני מגיע לגיל כזה אי אפשר לנסוע רק איתו, כי זה ישבור את לב הבכור…

ארזנו, נסענו, טסנו, הגענו.

היה נהדר. היה כיף להיות ביחד אחת על אחת – במטוס, בבית. היה כיף עם הבנות של אחותי, הן היו בחופשת החורף שלהן והקדישו לנו המון זמן. היה לי כיף להיות קצת עם אחותי לשם שינוי. היה טוב להתגעגע לשגרה שבבית ולרם ולתמרול. אבל לא היה מושלם. הג'ט לג בימים הראשונים היה קשה מאוד מאוד. שכחתי כבר כמה קשה יכול להיות ג'ט לג של 10 שעות הפרש, בעיקר לקטנים. עלמיק בכתה המון, נעה בין התנהגות תזזיתית כמעט היפראקטיבית למשברים של בכי ועייפות קשה. זה לקח חמישה (!) ימים ולילות עד שהיא הצליחה להחזיק יום שלם במצברוח טוב. ביום החמישי הרגשתי שסופסוף אני "מזהה אותה". היא חזרה להיות עלמיק השמחה, המתעניינת, הנהנית שלי. עד אז כבר הספקתי להשבר כמה פעמים, להתחרט שנסענו, לבכות בלי שליטה בעצמי ולהרדם בשעות מוזרות. כן, גם אני הייתי בג'ט לג.

בדצמבר (סביב היום הקצר בשנה) קר וגשום בונקובר. לפעמים מושלג. שעות האור הן בין בערך 08:30 בבוקר ועד 16:30 אחר הצהריים. רוב הפעילויות שעשינו היו במקומות סגורים, פשוט כי קר ולא נעים בחוץ. ביום הראשון שהגענו, ממש לכבודינו, התחיל לרדת שלג. הוא לא נערם, סתם שלג רטוב, אבל אנחנו הישראליות שמחנו בו מאוד. עלמיק מיד לבשה מעיל ומגפיים ויצאה לטעום את השלג.

בילינו ביחד במיטב הבילויים החורפיים: הלכנו לשחות בבריכה המחוממת. החלקנו על הקרח. קפצנו בטרמפולינות. ביקרנו ב"אקווריום" המפורסם של ונקובר, הלכנו ל"מסיבת תה" בבית תה אמיתי. הלכנו פעם אחת לשופינג (עלמה שנאה כרגיל). שיחקנו הרבה בבית במשחקים, איפור, קעקועים, לק, ציורים, המון ריקודים, וכל מה שבנות אוהבות. עשינו ערב סרט, ומסיבת פיג'מות, ומסיבת שוקו חם, וקישטנו ארבעה בתי ג'ינג'ר ברד. אפינו עוגיות, וחלות לשבת, ושין הכינה לנו מטעמים בארוחות נהדרות.

הגענו בתקופה היפה של לפני קריסמס. כל העיר היתה מקושטת ומוארת. נסענו לבקר ב-VanDusen – גן מטופח ויפה במשך השנה, ומקושט באורות בכמות אינסופית לקראת חג המולד. התפלאתי לראות איך האנשים שם כל כך לא צינים, ונהנים בלב שלם מהאורות, הקישוטים ואווירת החג. כשהגענו לגן הוא היה מלא באנשים, רובם מבוגרים, שהתמוגגו מהאורות. ברחובות אפשר לראות אנשים הולכים עם סוודרים של קריסמס, או חובשים קרניים או כובעים של החג. בערב חג המולד עצמו עשינו סיור אורות באוטו, נסענו לראות איך הבתים מקושטים (וחזרנו הביתה לחגוג יומולדת לעלמה).

מעשה שהיה כך היה: בוקר אחד עלמיק קמה ואמרה: "חשבתי שנחגוג לי כאן יומולדת חצי!" (לא יודעת למה פתאום היא חשבה על זה. אולי זכרה שהבנות לימדו אותנו על רעיון יומולדת חצי כאן בונקובר בגיל שנה וחצי שלה? אולי נזכרה ששין אחותי היתה נוכחת בשלושת ימי-הולדת-חצי שהיו לה עד עכשיו?!) בכל מקרה כולם קפצו על הרעיון ונרתמו למשימה: שין אפתה עוגת שוקולד. נטע הכינה רשימה של רעיונות שיתאימו לחגיגה, ושאלה את עלמיק שאלות מנחות (צבע אהוב: סגול. נסיכה אהובה: אין. בעצם אנה ואלזה. בעצם הן לא נסיכות כי הן קוסמות), שלוש הבנות קישטו את העוגה ברוח התשובות, עלמיק התיישבה להכין לעצמה מתנה "שתיתן לנו לתת לה" (כי הרי ידוע שלא קונים מתנות ליומולדת חצי). בערב חגגנו לעלמיק יומולדת ארבע ושליש והיא היתה כל כך שמחה וגאה!

הבנות של אחותי אוהבות לרקוד, והן רקדניות מצויינות אחת אחת. הן עצמן אוהבות לרקוד בבית, ככה סתם עם מוזיקה בשביל הכיף, ועלמיק שאוהבת לשיר, לרקוד ובכלל להופיע (העולם הוא קהל. לא ידעתם?!) השתלבה מצויין. הן רקדו בלי סוף, ושרו והקליטו את עצמן מופיעות. יש לי סרטונים כל כך מצחיקים בטלפון! באופן שובה לב כל אחת מהבנות בילתה עם עלמיק זמן איכות גם בנפרד: נגה הבכורה המציאה עם עלמיק משחקים. היא גם אלופת התסרוקות ומרגע שהציעה לעלמה לעשות לה "תסרוקת חגיגית" עלמיק לא הפסיקה לבקש עוד סוגי צמות מסובכות. גלי עשתה לעלמיק טיפולי פדיקור/מניקור מפנקים ומרחה לה לקים לפי בקשות ספציפיות ביותר. נטע הצעירה הקדישה שעות שלמות לציורים, הדבקות ומשחקי טאקי חיות. והרי מבחינת עלמיק – זה שכל אחת לקחה אותה לחדר שלה, ונתנה לה לחטט במגירות ובקופסאות שלה, זה הכי מעניין שיש!

בנוסף, האחייניות שלי חובבות צילום, כמו הוריהן. לא רק "הצטלמות בטלפון" כמו כולנו (ובעיקר בנות הטיפשעשרה, שמשרבבות שפתיים ועושות פוזות), גם ממש לצלם, במצלמות אמיתיות. והן מעולות בזה! את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הורשתי לגלי. נטע מצלמת במצלמת פולרוייד מגניבה. נגה מצלמת מגיל מאוד צעיר במצלמות חצי מקצועיות ומקצועיות. כך שבנוסף לי, שאני כידוע מצלמת בלי סוף, מכל כיוון אפשרי נשמעו קליקים. וכמובן שאחרי כל סצנת צילומים (למשל עלמה עושה לק, מיד נשלפות מצלמות וטלפונים) כולנו מסתכלות ומשוות ושולחות אחת לשניה אימג'ים. תענוג!

חוץ מזה בגלל שהכל כל כך הזכיר לנו את התקופה הזאת לפני שלוש שנים, שבילינו יחד חודש שלם, המון תמונות הזכירו לנו תמונות ישנות. נגה יזמה ובשיתוף פעולה עשינו כמה שיחזורי תמונות ממש מוצלחים.

אז היה כיף, ומרגש להפגש, ומעניין, ומשמח. ונשארה לעלמיק חוויה חיובית מלהיות בונקובר (וכששואלים אותה היא אומרת שהיא רוצה שבפעם הבאה נסע כולנו יחד. עם אבא גם). גם לי זה עזר להוריד את מפלס המתח לקראת המעבר, ניסיתי לדמיין את עצמי שם ברחובות, בבתים, בבריכה… לא יכולנו לחפש דירה באמת (אי אפשר לחפש חצי שנה מראש) אבל אני ושין עשינו קצת תיאום ציפיות, חלקנו את החששות שלנו והתרגשנו יחד לקראת העתיד. עשינו סיור ב"בית ספר של נטע" (שיהיה הגן של עלמה בשנה הבאה) והתחלנו להכיר את השטח "מבפנים".

להתראות ביולי!