כבר שבוע אני חושבת איזה פוסט לכתוב ליום המשפחה.

פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.

חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.

וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.

חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.

ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.

וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.

אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!