פעם קראו לה "חירייה". חירייה היתה המזבלה של גוש דן, וכמי שגדלה באיזור הריח היה נישא באוויר למרחק קילומטרים, תלוי בכיוון הרוח.

כיום זהו "פארק אריאל שרון", והוא אחד הפארקים ה"שווים" באיזור שלנו. (למרות שאנחנו עדיין קוראים לו "חירייה").  

הפארק כולו בנוי בעצם על התל, זה שהיה "הר הזבל" במשך עשרות שנים. עשו בו עבודת שיקום ושינוי בלתי נתפסות ממש. בפעם הראשונה שהגענו לשם בשבת אחת, בהמלצת חברתי ליאת, יצאנו בחשש מהאוטו ואמרנו פה אחד: "אפילו אין ריח!" (בכל זאת – זיכרון ילדות).אבל האמת שזה הרבה יותר מזה: מדובר בפרוייקט אדריכלי ושיקומי מרשים ביותר, שבו הפכו את "הר הזבל" הזה לפארק פורח, עם אגם אקולוגי, מרכז מבקרים, שבילי אופניים, סיורים, סרט הדרכה ועוד ועוד, והכל תוך חשיבה אקולוגית והכוונה למיחזור ושמירה על הסביבה. ממש מהפך אמיתי.

בפארק שבילים רחבים בהם אפשר לטייל ברגל, ולרכב על כל סוגי האופניים והעגלות.

כמובן שיש מי שמעדיף לרכב דווקא על הדשא…

כיוון שזהו בעצם תל, הוא גבוה ומשקיף על הנוף מכל צידיו.

לכיוון מזרח אפשר לראות כל הזמן נחיתות והמראות בשדה התעופה בן-גוריון (שזו אטרקציה בפני עצמה – תכלס).

יש מרכז מבקרים לא גדול בו מוקרן סרט המסביר על הפרוייקט, יש קיוסק קטן ודק עץ שאפשר לנוח עליו, לרוץ, לשחק ולאכול (מה שקנינו בקיוסק כמובן)….

עלמה ועלמוש

הידעתם? יש בריכת דגים ליד השירותים

תמרול מתאמנת בכדורגל-זחילה

ויש טבע. פשוט הפארק מטופח ומכיל המוני צמחים: עצים, שיחים ופרחים. באמת יפהפה.

בקיצור: מתאים בדיוק לכמה שעות בשבת בבוקר.

לומדים קצת על מיחזור

החיסרון היחידי והוא גדול: שימו לב! אין כמעט פיסת צל בפארק כולו. למעט הצל של הגגון מחוץ למרכז המבקרים, המקום חשוף לשמש ולרוח. כשיש רוח – היא חזקה! וכשיש שמש – היא קופחת! צריך פשוט לתפוס יום נעים, ואם לא נעים – מזל שזה לא רחוק (:

ו-דבר נוסף: בחול המועד פסח צריך לחנות למטה בכניסה ולעלות לפארק עם אוטובוסים המיועדים לכך. החניון של הפארק קטן ומתמלא בקלות. בשבת רגילה עוד לא נתקלנו בבעיה כזו.

הצילומים צולמו בחודשים: נובמבר 2014, ינואר 2015, אפריל 2015, מרץ 2016.