מה לעשות, אני נשואה לאוהד. בילדותו הוא אהד את "הכוח/רמת גן" (כדורגל), ולאחר כמה שנים של יאוש מתמשך הוא העביר את תקוותיו ל"מכבי/תל אביב" (כדורסל).

יש לו מנוי למשחקי מכבי, ובכל פעם שיש משחק מעניין / גיא מבריז לו הוא מציע לי להצטרף. זה באמת נחמד, אני מודה, כל האדרנלין וזה, אבל בדרך כלל אין לי כוח (למה לא לשבת בבית על המחשב אם כבר יש לי ערב פנוי?!). בפעם האחרונה שהלכתי זה היה בדצמבר 2013. עשרה ימים לפני שילדתי את תמר. בקושי עליתי במדרגות על ליציע (של החוליגנים ו) שלנו. 
מאז רם לקח את עלמה פעמיים למשחק, ואני ותמרול עודדנו מהבית. והנה, אחרי כמה חודשים של קיטורים על העונה הגרועה של מכבי, ועל זה שהם לא קובעים שום משחק לשעה "נורמאלית" (19:30) ביום ראשון שעבר זה קרה: הלכנו למשחק ארבעתינו. 

זה היה המשחק הראשון של תמר!

כולנו התלבשנו בצהוב, ארזנו כריכים, תפוחים, וכוסות (אסור להכניס בקבוקים) ויצאנו לכבוש את יד אליהו.

זה אמנם היה "רק" משחק ליגה (מול קבוצת מכבי אשדוד) אבל זה לא הפריע לנו לשמוח ולצעוק "מכבי!", "מכבי!" כל הדרך מהבית, באוטו, וברחוב. בעיקר תמרול שמחה ועודדה (מי שעוקב אחרי באינסטגרם כבר שמע אותה).

עוד כשעולים במדרגות ההיכל ושומעים מבחוץ את רעש הקהל והתופים, אי אפשר שלא להתרגש. מכל עבר מתקבצים עוד ועוד אנשים – מבוגרים וילדים, ורצים נרגשים פנימה. כולם לובשים משהו צהוב או כחול, כולנו באנו הנה בשביל אותו הדבר.

וכשנכנסים – זה כמו שמיטש מתאר ב"תעצרו את העיר אני רוצה לרדת" על הפעם הראשונה שראה את מגרש הבייסבול בילדותו: הלב מתחיל לדפוק, הכל גדול, מואר, צבעוני. אני בכלל לא חובבת כדורסל גדולה, לא של מכבי ולא בכלל (אל תגלו לרם), אבל גם אני מתרגשת ברגע הזה. האולם מואר כולו והכל זז מול העיניים: שחקנים עושים "חימום", מעודדות רוקדות, קבוצות ילדים משחקות, הקהל נוהר פנימה, הכרוז מדבר, הפרסומות מרצדות מכל עבר.

והרעשששששששששש. המולה ובלגאן. 

אחר כך רם הסביר מה אנחנו רואים: מי הקבוצה "שלנו" ומול מי משחקים, איפה הסל, ואיך סופרים נקודות. מה זו "קשת השלוש", ומה רואים במסך. כמה רבעים יש, מתי לעודד ומתי לצעוק "בוז", ובכלל, כל מה שקורה.

ברבע הראשון עלמה נהנתה. עקבה, צעקה, עודדה, ומחאה כפיים. ברבע השני היא בעיקר רצתה לדעת "מה הבאנו לאכול" ואם אפשר לקנות פופקורן.

אחר כך היא רצתה לעלות לראות מה רואים מהמושבים העליונים. ומהמושבים ממול. ואחר כך היא רצתה להצטרף ל"חוליגנים" ולשיר איתם. למה לא, היה נראה לה מגניב להיות במרכז הבלגאן.

תמרול היתה מהופנטת. הרעש, האווירה, היא נהנתה מכל רגע.

כמו אוהדת אמיתית היא מיד עקבה אחרי הדברים החשובים: מתי מנופפים בדגל, איפה הבלון שעף בהפסקות, ובעיקר: איפה דוני?!

מי הוא דוני? – אתם אולי תוהים. דוני הוא הכלב-קמע של מכבי תל אביב. יש לנו אותו כמובן בבית והוא הצטרף איתנו גם למשחק. אבל במשחק עצמו מסתובב איש בדמות דוני ומעודד גם הוא, בעיקר בהפסקות. תמרול היתה מהופנטת לא למשחק, אלא אליו. "איפה דוני?" – שאלה, "דוני יושב שם!" – הצביעה עליו. "דוני הלך לישון" – אמרה כשהוא יצא מטווח הראייה שלנו. דוני פה ודוני שם.

אז הלכנו לחפש את דוני. גם ככה האולם לא היה מלא, בכל זאת  – רק משחק ליגה. הגענו כמעט עד אליו. הבננות קראו לו: "דוני!" דוני!" בקול ניחר. הוא הסתובב ונופף לשלום לילדים. כמו מקצוען אמיתי דוני בא לחבק את המעריצים ולהצטלם איתם.

ומאותו רגע תמרול לא רצתה יותר לראות את דוני. ככה זה, היא אהבה אותו יותר כשהיה קשה להשגה (הוא מפחיד מקרוב, בקיצור).

הלכנו הביתה עייפים, מרוצים, וטובי לב. אני אפילו לא יודעת מה היתה התוצאה של המשחק, רק שהתרגשנו מאוד, התעייפנו כל כך, התאכזבנו קצת (תמר מדוני, עלמה מהמשחק, רם מהקבוצה) ושיקח עוד כמה שנים עד שנבוא שוב. בשנה הבאה: הוקי קרח!