"הולכים היום אחר הצהריים לפארק. מי בא?"

זהו תוכן ההודעה שנרשמה אחה"צ בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הפארק: הפארק הלאומי ברמת גן. ההולכים: אנחנו (רם, הבנות ואני). שמחו להצטרף: שתי הסבתות (האמהות שלנו).

רם ואני גילינו מחדש את הפארק הלאומי ברמת גן אחרי הלידה של עלמה. פתאום, אחרי שהיא נולדה, חשנו צורך לצאת איתה לאיזה פארק, משהו ירוק, ללא לכלוך של עצי פיקוס ולשלשת יונים (שני דברים שהגינות באיזור שלנו מתאפיינות בהם). עלמיק גם היתה ממש פיצקית, ונבהלה מכל הרעש וההמולה של רחוב ביאליק ההומה.

לא חושבת שהייתי בפארק הלאומי שנים לפני כן, מלבד לצלם "צילומי זוג" של מספר חתונות… הוא היה זכור לי כמלוכלך בעיקר. להפתעתינו גילינו פארק רחב ידיים, ירוק, ונקי מאוד.

ה"טריק" הוא להגיע באמצע השבוע. זה כמובן ייתרון שיש לגרים בשכנות. אבל גם לנסוע רבע שעה באוטו זה ממש לא נורא בשביל ירוק אמיתי, ולא הגינות הציבוריות העצובות שיש באיזור שלנו…

מאז הגילוי מחדש של הפארק, בילינו בו עשרות פעמים. באמת! בפיקניקים, על אופניים, רק אנחנו, עם משפחה או חברים, בימי הולדת, מסיבות סיום של הגן, וגם ככה, סתם אחר הצהריים של אמצע השבוע. אנחנו מכירים כבר כל פסל, כל ספסל, כל עץ (כל פעם שעוברים ליד עץ אחד ליד האגם מזכירים לעלמה את סיפור הכדור שנתקע).

לא סתם שתי הסבתות "קפצו על המציאה" ובאו איתנו. אנחנו בשלב הזה, שהעיניים מתלחלחות בקלות. תכף תכף נוסעים. רם כבר נסע. הנכדות האהובות כבר מדברות על "…בשנה הבאה בגן בונקובר".

כל אחר הצהריים נוסף ביחד הוא מתנה. גם לנו וגם להן. כולנו נהנים.

"מישהו אמר לשנה הבאה ב"סטנלי פארק?!