איזו אכזבה האולימפיאדה הזו.

לא מהספורטאים חלילה, מהמשחקים עצמם או מההשגים. ממש לא.

פשוט מאז שאני ילדה אני אוהבת לצפות באולימפיאדה. אני זוכרת את עצמי צופה בטקס פתיחת האולימפיאדה ב-1984, מול הטלויזיה אצל חברים של הורי בחיפה. כילדה הייתי צופה בכל התחרויות ששודרו (קיץ, חופש גדול, ערוץ אחד), ובעיקר האתלטיקה, השחיה וכמובן התעמלות הקרקע והמכשירים שריתקו אותי. הייתי צופה עם אבא שלי בריצות הקצרות, אני זוכרת את המרתון, מירוצי השליחים וריצת המשוכות. הייתי מתרגשת בשביל המתעמלות הצעירות והשריריות של התעמלות הקרקע. אני וחברות ילדותי הערצנו את הסרט "נדיה" וצפינו בו שוב ושוב (עד לא מזמן. אחלה סרט).

ההזדהות עם המתחרים: ההתרגשות איתם מהמעמד, והקושי על פניהם בהמתנה, המתח לפני קבלת הניקוד. הציפייה לתוצאה שתופיע על המסך, ואז ההקלה או השמחה או האכזבה, עוברת כזיק בעיניים, חיוך או לא, ומיד ממשיכים הלאה, מרימים יד וניפוף פרידה, או מחכים לנסיון נוסף לשפר את התוצאה. כמה כוח נפשי.

האולימפיאדה הזו "עברה עלי" בונקובר, והיא החלה שלושה שבועות אחרי שהגעתי עם הבנות לכאן. בלי כבלים ובלי טלויזיה (היא עוד לא הגיעה, קיבלנו אותה מתנה לפותחי חשבון הבנק) צפינו בשידורים דרך אתר החדשות הקנדי ה-CBC. סרטוני הוידאו באתרים הישראלים לא נפתחים כאן, כך שלא יכולנו לראות את התחרויות של המתחרים הישראלים. הקנדים כמובן משדרים את ענפי הספורט שמעניינים אותם, ושבהם משתתפים ספורטאים קנדים, כמו רוגבי, טרמפולינה, קפיצה למים, ריצות, ורכיבה קבוצתית מוזרה על אופניים. ענפי הספורט שהם משדרים מעניינים כשלעצמם, נהננו לראות במשך יומיים קפיצה למים ולעודד את הקופצות הקנדיות, אבל העריכה של השידורים קצת מאכזבת – לא רואים את התחרות כולה אלא השידור עובר מתחרות לתחרות כל הזמן, וקצת קשה לעקוב. אני מניחה שזה ככה גם בארץ.

מתחילת שידור האולימפיאדה הלהבתי את הבנות, וסיפרתי להן כמה שזו תחרות מרגשת, שמגיעים ספורטאים מכל העולם, וישבנו ביחד לצפות סביב המחשב שלי. לא הצלחתי להראות להן תקציר של טקס הפתיחה בשום אתר. חלק מהזמן צפינו בסרטונים ערוכים של מקצה אחד בלבד, או תרגיל קרקע אחד, ובשאר הזמן השארנו ברקע את השידור הישיר. בשום שלב לא הצלחתי להראות להן טקס זכיה במדליה מההתחלה ועד הסוף! הסברתי שזוכים, ואז עולים על הפודיום מקבלי מדלית הארד, ואז מקבלי מדלית הכסף ואז הזהב, ושמושמע ההימנון של המדינה ברקע. אבל לא ראינו טקס כזה, תמיד קוטעים את השידור לפני ההימנון. לא הצלחנו לראות את ההתרגשות של הזוכים מהמעמד המטורף הזה. (אפשר כמובן לחפש ביוטיוב, אבל כל הרעיון זה לצפות בתחרות שלמה, להתרגש, לקוות, ואז לשמוח עם הזוכים).

חמישה ימים לפני תום המשחקים הגיעה הטלויזיה והתחלנו לצפות בשידורי ה-CBC במסך הגדול.

הפעם היחידה שאני מרשה לשחק כשברקע הטלויזיה דלוקה. טוב נו זו האולימפיאדה!

הפעם היחידה שאני מרשה לשחק כשברקע הטלויזיה דלוקה. טוב נו זו האולימפיאדה!

מה שכן – עלמה ותמר עודדו באופן פעיל את המתמודדים (הקנדים בעיקר אבל גם אחרים), ועלמה שמחה גם בשביל הישראלים וגם בשביל הקנדים "כי גם הם מהקבוצה שלנו". תמר מקפידה לצעוק "וואוו!!!" ולהתלהב מהקפיצות המושלמות למים. בסך הכל נהננו, אבל אני מרגישה חוסר מהחוויה הסוחפת של ימי האולימפיאדה של ילדותי. אולי זו אני שהתבגרתי, אולי זו המולטימדיה שסביבי.