שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015