חנוכה בוש

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

חנוכה בוונקובר

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

חנוכה 2016 ונקובר
נר רביעי של חנוכה

5 מחשבות על “חנוכה בוש

  1. זוכרת את עצמי גם, אז בבוסטון, מתלבטת פתאום (קצת) בשאלות האלו, למרות החילוניות האתאיסטית שחשובה לנו מאד ואז לא היו לנו ילדים, אז זה בכל זאת היה קצת יותר פשוט. זה ההבדל בין שייכות אוטומטית לבין שייכות שצריך לייצר ולתחזק אותה.
    ובשביל ההרגעה – כמעט כל הילדים מצהירים על אמונה באלוהים בסביבות גיל גן החובה 🙂

    אהבתי

    1. דווקא העיסוק באלוהים לא מטריד אותי. יום היא מאמינה ויום למחרת כבר לא. גם ה"שמע ישראל" והברכות לא. פשוט הכל ביחד… פתאום זה גן ממש "יהודי" ביחס לגן חילוני בארץ, ומצד שני, זה מה שיש. בלי זה – כל האחריות למסורת עלי. אבל כמו שאת אומרת, הגיוני שיש את המחשבות. בגלל שאנחנו מתכננים לחזור, כל המחשבות בטח ישארו מאחור. בארץ זה יותר ברור לי מה המקום של היהדות שלי בחיי.

      אהבתי

  2. שאלות מהותיות את מעלה, כאלה שעולות רק מן המרחק. אני מדמיינת את עצמי במצבך ותוהה, מה היה מנצח – הצד "יהודי", המסורת המשפחתית, הצד של "כמו שאני גדלתי"? או דווקא הצד שאוהב אסטתיקה ויופי ואורות מנצנצים? הצד שאוהב לקנות ולקבל ולהכין מתנו? או דווקא הצד שחושב צריך לצרוך פחות ולהיות יותר? אין לי תשובות בשבילך, אבל סקרנית לדעת איך הנושא הזה יתפתח אצלכם בעוד תחומים וחגים.

    אהבתי

    1. גם את מעלה שאלות מעניינות… אין ספק שלאסטתיקה וליופי יש גם משמעות בכל זה. ולחוויות שאנחנו רוצים לאסוף לנו, להן. חזרנו הערב מהדלקת נרות חנוכה ראשונה אצל אחותי. פתאום התרגשתי מהמשפחתיות הזו, מהחג כמו שהם חוגגים אותו שהוא הרבה יותר חגיגי מחנוכה בארץ.

      אהבתי

  3. זה לא פשוט בחו"ל, בוודאי לא כשיש ילדים קטנים, אבל אני לא מוצאת פסול בבחירה שלך בגם-וגם. אולי משום שהאמונה הפרטית שלי (ואני לא ממש אתיאיסטית) היא שאלוהים הוא אותו אלוהים, בכל הדתות, והדתות הן רק טקסים שונים שיכולים להביע את האמונה בו (אם רוצים). ולכן מבחינתי אין ניגוד בין האשוח לבין החנוכייה, ולכל אחד מהם יש את החן שלו, ובשניהם יש הרבה אור (אני יודעת שרבים לא יסכימו אתי, אבל מילא). כשנמצאים בארץ נוהגים כמו שמקובל בארץ, אבל בחו"ל השילוב הזה לא נראה לי מזיק. (ואני גם זוכרת כל הזמן את הסיפורים של אמי, שנולדה וגדלה בחו"ל, על כמה שקינאה בילדי הנוצרים בעונה הזאת של השנה).

    ואולי דת וליברליות אינן אנתיתזה מוחלטת? אולי דווקא אפשר להראות לילדים, שגם כשמאמינים באלוהים אפשר לקבל דעות אחרות, אפילו דעות של לא-מאמינים? ואולי דווקא הבחירה הזאת בגם-אשוח-גם-חנוכייה היא זו שתראה להם את זה?

    כך או כך, הרבה פילוסופיה. סליחה על ההצפה 🙂
    חג שמח!

    אהבתי

אין כמו תגובות לשמח לבב בלוגרית, יאללה, תחלקו איתי (:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s