אמצע יולי 2016. אנחנו מגיעים לוונקובר. עלמה בת כמעט חמש, תמר בת שנתיים ושמונה חודשים.

חופשת קיץ ארוכה בוונקובר, הבנות לא יודעות אנגלית מלבד "ת'נק יו", "יו'ר וולקאם", "מיי ניים איז עלמה/תמר". עלמה השתתפה בחוג אנגלית בגן בישראל, זוכרת ממנו שיר אחד "הד שולדרס ניז אנד טוז" ושני שיעורים פרטיים שנגמרו בגלל חוסר רצון של התלמידה. אי אפשר להכריח ללמוד אנגלית בישראל חודשים לפני שזה רלוונטי לה בכלל.

היום הראשון לשנת הלימודים:

עלמה: "היה כיף. אבל אני לא אוהבת את הגן הזה. אני רוצה גן שמדברים בו עברית". סיכמנו שהיא תדבר עברית מתי שהיא רוצה, והסברתי לה שהגננות – גם אם לא מדברות עברית היטב – מבינות אותה, ושאת רוב הדברים בעולם מבינים ללא שפה בכלל. חברה אחת מהגן היא גם ישראלית שהגיעה בערך מתי שאנחנו (מיקה), ויש עוד ילדה אחת שמבינה עברית.

תמר: מתעלמת מהעובדה שמדברים אנגלית בגן. מתעניינת במשחקים ומדברת עם כולם בעברית. הגננות מבינות כולן עברית, שתיים ממש יודעות לדבר עברית. ילדה אחת בגן דוברת עברית ואנגלית מהבית.

השבוע הראשון ללימודים:

עלמה אחרי שיעור ספורט ראשון (השיעור היחידי שהמורה בו שחור, לא יהודי ולא מבין עברית בכלל): "היה היום שיעור ספורט. זה היה שיעור ממש טפשי! הכל היה באנגלית!" מה שלא הפריע לה לומר ש"היה כיף" ולשמוח שזה היה ב'אולם הגדול'. יושבת ליד מיקה, הילדה הישראלית היחידה הנוספת בגן.

תמר: מתחילה לשיר לעצמה בעברית לאורך כל היום כמו שעושה בבית ובגן בארץ. כשהגננת מבקשת ממנה להצטרף לשירה תמר עונה: "לא! אני לבד!"

שבועיים בדיוק לתחילת שנת הלימודים (כולל שבוע התאקלמות חלקי לתמר):

לשאלה "איך היה היום בגן?" שתיהן עונות: "כיף."

עלמה שואלת בכל יום על מילים חדשות ששומעת. "מה זה שולדרס?" "מה זה סי יו לייטר?" וחוזרת על מילים שכבר יודעת: "bus", "goodbye".

עלמה משחקת עם כמה ילדות, חלקן לא מדברות או מבינות עברית בכלל. "נאווה היא חברה שלי, אנחנו עושות פרצופים אחת לשניה".

אני שומעת מהצד שיחה בין עלמה לילדה גדולה יותר שפגשה בבית הספר. הילדה שואלת באנגלית, עלמה עונה באנגלית. ילדה: "איך קוראים לך?" עלמה: "עלמה". ילדה: את לומדת פה?" עלמה: "כן". ילדה: "באיזה כיתה את?" עלמה: "קוראים לי עלמה" ילדה: "את בגן?" עלמה: כן. ילדה: "באיזה גן?" עלמה: "K1".

מקבלת בכל יום מהגן ספר באנגלית שהם קראו, כדי לקרוא שוב בבית. ברוב הימים לא מתחשק לה לקרוא ("נמאס לי כבר שמקריאים ומתרגמים לי. אני רוצה ספר בעברית"). לפעמים מבקשת לקרוא את הספר באנגלית. כותבת את השם שלה באנגלית, לאו דווקא משמאל לימין.

תמר: מדברת בעברית עם הצוות, מצחיקה אותן מאוד (נו מה, זה רק עניין של זמן עד שיכירו את האישיות בת השנתיים ותשע שהיא תמר. קורעת מצחוק) מלמדת אותן מילים חדשות בעברית (מנהלת החטיבה הצעירה מספרת לי באנגלית: "היא כל כך מצחיקה. היא נכנסה אלי למשרד ושאלה איך המחשב שלי עובד, אם לא נגמרה ה- סלול? סוללת? לא הבנתי מה היא אומרת. מזל שאורה היתה שם ותרגמה לי שזו בטריה").

בבית מדברת משפטים ארוכים ומפורטים בג'יבריש, לטענתה באנגלית. סופרת באנגלית משובשת.

בתום חודש ראשון ללימודים:

עלמה: "אמא מה זה No man?" אני: "אף אדם". עלמה: "לא אמא, איש שלג." אני: "אה… Snow man". אומרת: Everybody together!" במבטא, "I like cake", "I love you", "How are you? – I'm fine", הרבה "very very very very much".

מילים חדשות מכירה ישר עם המבטא המתאים, ומתקנת אותנו. "לא אומרים "סורי" אומרים "sorry" (מילה חשובה מאוד בלקסיקון הקנדי).

משבר סביב החגים של "אני לא רוצה יותר אנגלית, אני רוצה לחזור לישראל".

עלמה, שכבר יודעת לכתוב בעברית מגן טרום-חובה בישראל מתחילה לכתוב את השם שלה בעברית משמאל לימין.

תמר: "יש לי בגן שתי אורות (הסבר: אורה וליאורה, גננת ומנהלת החטיבה הצעירה) אחת אני מבינה ואחת אני לא מבינה." (הסבר: אחת מדברת עברית אחת לא).

ובמקביל שתיהן שרות ביחד את השירים ה"יהודיים" וה"ברכות": עלמה יושבת בשרותים ושרה לעצמה את המנון קנדה ומיד ממשיכה (כמו בגן) ל"התקווה". בזמן שמשחקות אחת עם השניה שרות "תורה תורה תורה תורה, ציווה לנו משה", תמר שרה לעצמה באוטו: "שמע ישראל", ומברכות ברכת המזון ועל הנרות בערב שבת. נו טוף, רציתי שיזכרו עברית לא?!

אחרי חודשיים (כולל כל חגי תשרי, שני סופי שבוע ארוכים ושני Pro-D – יום השתלמות למורי הפרובינציה וחופש לילדים):

עלמה סופרת 51 מילים באנגלית שהיא מכירה (כולל כל משפטי המפתח How are you? I'm fine thank you, כמה צבעים, כמה איברי גוף וכד').

עלמה מתוסכלת מהגן. לא אוהבת את המפגש כי קוראים בו סיפור באנגלית, הגננת פונה אלי לשאול "אם קרה משהו, היא פחות שמחה". היא ומיקה החברה היחידה בגן מישראל נאחזות זו בזו כמו בגלגל הצלה, יושבות ביחד, משחקות ביחד, רבות. ומצד שני –

עלמה ותמר שרות את ה- A, B, C מההתחלה ועד הסוף. עלמה זוכרת את כל האותיות, תמר מתבלבלת בדרך ("מלו-מלו-פי!"). עלמה סופרת עד 100 באנגלית. תמר עד 12 באנגלית.

עלמה מדברת במבטא קנדי, ומתקנת אותנו ללא הרף. את המילים שהיא כן יודעת היא מיד מבטאת במבטא הנכון. היא גם שרה את הברכות והשירים היהודיים במבטא קנדי, אבל יודעת לצחוק על המבטא של הילדים בגן כשהם שרים את "התקווה". היא ומיקה צוחקות על הגננות ש"העברית שלהן לא טוב".

לא נראה שתמר מדברת באנגלית בכלל בגן. היא כנראה מסתדרת ללא מילים, שלוש הגננות שלה מבינות עברית וזה מספיק לה. להפך, מתחילה להשתמש בשיבושים של העברית שלהן.

בתום שלושה חודשים (כולל חופשת חגים ארוכה באוקטובר, ושבועיים וחצי חופשת חורף בדצמבר):

עלמה: מתרגלת כל הזמן משפטים וביטויים באנגלית, לעצמה וגם מולנו, כאילו משננת לעצמה משפטים ששומעת בגן: "Good for you", "Are you OK Tamari?", "Upside down", "where are you going?", "I'm singing a song", "You're Tired", "Fabulous"

חוזרת ומתלוננת על קשיים חברתיים בעקבות השפה: "הילדים כל הזמן אומרים לי "לא עלמה" ואני לא יודעת מה הם רוצים".

בכל פעם שיוצא לי לראות את עלמה בסביבה דוברת אנגלית היא מסתדרת לבד לגמרי. בדיסנילנד שוחחה בחופשיות עם הנסיכות. בימי הולדת מסתדרת ונהנית למרות שכולם דוברי אנגלית, גם אם לא יודעת לענות על כל השאלות ששואלים אותה.

עלמה מזהה הרבה מהאותיות באנגלית, קוראת כמה מילים, כותבת חלק מהאותיות. בעברית מתבלבלת וכותבת משמאל לימין בכתב מראה.

תמר: חוזרים סופסוף לגן אחרי חופשת החורף. הגננת שהיתה מדברת איתה רק בעברית עזבה לישראל… תמר מתחילה גם להגיד שרוצה לבוא לגור בישראל (או שאולי חוזרת אחרי דברי אחותה?). טוענת שלא משחקת עם שאר הילדים. בשיחה שלי עם הגננת אנחנו מתלבטות אם זו האמת כפי שתמר רואה אותה (היא משחקת עם עוד ילדים אבל לא מדברת איתם. אולי היא מרגישה שהיא משחקת עם החברות הדמיוניות שלה או לבד?) או מניפולציה של הקטנה החכמה הזאת שמרגישה שאנחנו מודאגים.

תמר: מזהה את האות T של תמר בשלטים ברחוב, כותבת אותה. מזהה גם את A של עלמה (קוראת לה האות "אל").

מצד שני כשהן משחקות בינהן בבית הן מתבלות את העברית באנגלית, שתיהן.

באסיפות הורים לקראת סיום הסמסטר הראשון אצל שתיהן הרגיעו אותנו. אצל תמר סיפרו שהיא משחקת ואהובה על הילדים, מבינה הכל, לא כל כך מדברת. "אל תדאגו. עד פברואר היא מדברת אנגלית, הבטחה שלי." אצל עלמה: "עד סוף השנה היא קוראת וכותבת באנגלית, יותר טוב מכמה מהילדים שנולדו כאן. הבטחה שלי."

לסיכום: אז איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים?

אנחנו פה כמעט חצי שנה, אפשר להגיד שהבנות למדו בגנים שלושה חודשים נטו. עלמה בת כמעט חמש וחצי, תמר בת שלוש. הן מבינות הרבה, מדברות מעט. ההתמודדות עם האנגלית היא יומיומית. אנחנו גאים בהן מאוד על כל מילה שנוספת, על כל יום שלמרות הקושי הולכות לגן ומסתדרות שם, לבדן.

כל כך הרבה שמעתי בארץ מבוגרי רילוקיישנים "אל תדאגי, תוך שלושה חודשים הן מפטפטות באנגלית", "בחנוכה קורה נס והן יפתחו את הפה אחרי שלושה חודשי שתיקה"… כשהגעתי לכאן זה כבר נשמע אחרת. הרבה הורים מספרים על קשיים, אומרים שזה לוקח חצי שנה, שנה. הילדים שנכנסים למסגרת דוברת אנגלית בלבד (פאבליק סקול) באמת לומדים מהר יותר, פשוט כי אין להם ברירה. אבל לכל הילדים קשה. זו התמודדות גדולה גם עם המעבר, גם עם השפה, גם סביבה חדשה, צורך להכיר חברים חדשים, מנטליות אחרת. כולנו מתמודדים.

אם פעם קיוויתי שהבנות יזכו ל"שפה שניה" לאט לאט השאיפות שלי הפכו ל"רק שיהיה להן טוב". שידעו אנגלית מספיק כדי שיוכלו להתבטא בגן, כדי שיהיו להן חברים, כדי שיבינו מה מדברים סביבם. כדי שיהנו מכל זה.

כולנו עדיין מתרגלים. וזה לא לוקח שלושה חודשים.