בחודשים האחרונים לפני המעבר לוונקובר לא יכולתי להתרכז כבר בהרבה דברים. מרוב התרגשות ולחץ, והזמן שטס ויש כל כך הרבה הכנות… אז המשכתי ללכת לסטודיו לקרמיקה, והמשכתי לעשות כלים, אבל רוב הזמן עשיתי נקודות.

כסוג של מדיטציה הייתי יושבת ומטפטפת נקודות נקודות על הכלים. בסטודיו של רועי היתה תמיד אווירה נעימה, מוזיקה, ושיחות קולחות. אבל אפשר גם לשבת בשקט ופשוט לטפטף נקודות. ככה יכולתי לנוח קצת מהמירוץ הזה לקראת הנסיעה, מכל הדאגות וההכנות והחששות. ולנקד – נקודות.

זו עבודה לא יצירתית במיוחד, אבל התוצאה מהפנטת.

מדי פעם בפרץ של יצירתיות (יחסית) הייתי מציירת פסים.

לקחה לי כמעט חצי שנה למצוא פה בוונקובר סטודיו לקרמיקה – סטודיו שיש בו אובניים, שגם עובד בשעות נוחות לי, גם יש קורס למתקדמים, וגם יש מקום (!!) בשבילי. לאחר התנסות קצרה וטראומטית בסטודיו קטן של מורה יפני שדרש ממני לשכוח את כל מה שאני יודעת על אובניים בשביל להתחיל מחדש, ביצירה בחימר בצורות מסורתיות יותר (והרבה דמעות של תסכול עליו ועל הקרמיקה ועל כל הקושי שבמקום חדש) מצאתי את הסטודיו שעונה על כל הצרכים שלי, ועוד במרכז קהילתי קרוב לבית.

כשהבאתי את הכלים הראשונים הביתה רם והבננות התאספו סביבם והתפעלו ושמחו בשבילי. עלמיק אמרה "כמה מהר הכנת אותם אמא!" ותמרול: "אפשר לאכול מהם היום?" ורם חייך ואמר: "עכשיו אפשר להגיד שהתמקמנו."