ערב יום הזיכרון, 30 לאפריל 2017, 21:00.

איך מרגישים יום הזיכרון בארץ אחרת?

מוזר, היום היה יום רגיל. יום ראשון, יום אביבי יפהפה, הלכנו אחר הצהריים לטייל לאורך החוף ולרכב על אופניים.

ובכל זאת, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל.

אין את השקט הזה של תחילת יום הזיכרון בארץ. אין את המוזיקה ברדיו שמתחלפת לשירים עבריים ובהדרגה אחר הצהריים ל"שירי יום הזיכרון". אין את הטקס בצופים שהולכים אליו בכל שנה. אין את התוכניות בטלויזיה. אין את הערב הארוך של הסרטים שאי אפשר להפסיק לראות ולבכות.

אין צפירה.

למרות זאת, בגלל הפרשי השעות כבר בבוקר הפיד שלי בפייסבוק התחיל להכיל איזכורים ושמות וסיפורים אישיים. קראתי כמה כתבות ב-Ynet בשביל "להכנס לאווירה". והערב הלכתי לטקס ב-JCC, לפי המלצתה של אחותי.

והאחריות להסביר לבנות על היום הזה היא עלינו. רם הסביר להן קצת וסיפר על שני חברים שלו מהצבא שנהרגו בזמן שירותם הצבאי – שחר ולירון. הוא לא סיפר על מותם, אלא על איך היו כשהיו בחיים. תמר לא ממש הקשיבה (בכל זאת בת שלוש), עלמה התעניינה ורצתה לשמוע עוד ועוד על הקטעים המצחיקים שעשו.

הטקס ב- JCC היה צנוע, אך מכובד ומרגש. הטקס התחיל בשירת ההמנון הקנדי והמשיך בהדלקת נרות נשמה על ידי קרובים שכולים. כל אחד סיפר את סיפורו האישי, או שר שיר לזכר הנופלים, או הקריא כמה מילים. הטקס התנהל באנגלית, רוב סיפורי הנופלים סופרו בעברית, עם תרגום הסיפור מוקרן לצד תמונת הנופל/ת. אחותי אומרת שבכל שנה יש סיפורי נפילה אחרים, ואנשים אחרים הם אלו שמספרים ומדליקים את הנרות. זו קהילה קטנה, ולטקס הגיעו להערכתי בין 100 ל-200 איש. ובכל זאת, בכל שנה סיפורים אחרים. בתום כל הסיפורים, אחרי "יזכור" ודקת דומיה ו"קדיש", ואחרי שירת התקווה באולם של הקהילה בוונקובר, אף עין לא נשארה יבשה, לפחות לא שלי.

חזרתי הביתה לשקט.

בחוץ הכל מתנהל כרגיל.

יש לי חברה פה שעומדת בכל שנה בזמן הצפירה שבישראל (10 בבוקר כאן זה 8 בערב בארץ). אולי בשנה הבאה גם אני אאמץ את המנהג הזה.