רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי: