
אני מעירה את הבננות בשבע בבוקר, בחוץ חושך מצרים.
"בוקר טוב" אני אומרת, וגוללת את הוילון. מנורת הרחוב היחידה בבלוק מאירה באור קלוש.
רוב הזמן מעונן. המון גשם, ביומיים האחרונים שלג. מדי כמה ימים מפציעה השמש ומאירה, וגם אם זה רק לכמה דקות אפשר ממש להרגיש איך היא מאירה את האנשים מבפנים. לא רק אני, כולם מרגישים את זה. פתאום אפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, הולכים ברגל. לא רק מתתקדמים ממקום למקום.
כשאני אוספת את תמר מהגן, ב-15:20 הגננת נפרדת לשלום ומאחלת "Have a nice evening". תודה. גם לך.
בכל שנה כשמזיזים את השעון לשעון חורף אני באבל, לפחות יומיים אני מרגישה את זה, חזק. בסך הכל שעה, אבל הנה היום מתקצר עוד קצת, ויותר מהר.
עכשיו יש פה אור בערך בין שמונה בבוקר לארבע וחצי אחר-הצהריים, אבל כבר בשלוש וחצי אפשר להרגיש שהשמיים מתקדרים, מאפירים, מתקרבים לאדמה.
בכל יום – בערך בתשע בבוקר – אני אופטימית. בכל יום מחדש. אני מרגישה שכל היום לפני, "היום אני אספיק", היום אני אעשה", "היום אני אכין". בערך באחת וחצי אני כבר מציאותית ורואה שמה שלא קרה עד עכשיו סביר שלא אספיק היום. בשלוש אני יוצאת לקחת את הבנות מבית-הספר, וזהו, בחמש נגמר היום. "אמא, כבר ערב?" תמרול שואלת. חושך בחוץ, מרגיש כמו אמצע הלילה. שלוש פעמים בשבוע האחרון תמרול נרדמה באוטו, או בבית, סתם אחר הצהריים. ואחרי שהן הולכות לישון, בשמונה בערב, יש עוד שעות ארוכות של לילה. אני מספיקה הרבה, אבל הכל מרגיש מאוחר בלילה.
היום הקצר בשנה.
כמה שאני שונאת את כמויות החושך האלה. ממחר הימים יתחילו להתארך. בהתחלה לא נרגיש את זה, בחודש-חודשיים הראשונים. בסוף פברואר כבר נתחיל לשים לב שאנחנו לא נוסעות באור השחר לבית-הספר בבוקר. אחר-כך אני אראה שעוד יש דמדומים כשנגמרים החוגים אחר-הצהריים. מפה לשם כבר יהיה אור עד עשר בלילה, שזה הדבר הכי מעודד בעולם. מחכה בקוצר רוח.

בול המצב אצלי מינוס חווית החורף. היום הזה מסומן לי קבוע ביומן כיום חג שממנו ילך ויגבר האור. כשאין חורף בכלל כמו השנה, אז סתם חושך בארבע אחהצ זה ממש חסר הצדקה!
אהבתיאהבתי
ממש חסר הצדקה. כאן עוד יש הגיון, אם לא היה שעון חורף אז בכלל היה מאיר ב-9 בבוקר. אבל בארץ… מבאס. טוב, אולי זו לא אשמת השעון, פשוט החושך מבאס וזהו.
אהבתיאהבתי
כמה שזה נכון, את קולעת למחשבות רבים, לפחות שמכאן רואים את האור שבקצה…
אהבתיאהבתי
נכון. מעכשיו כל יום מתארך בלפחות דקה!
אהבתיאהבתי
אתמול הערתי לתומי, ובזעף, שאני מרגישה כמו בשוודיה: בארבע וחצי חושך גם כאן. ובשלוש וחצי זה כבר כמו דמדומים.
יש נחמה בהתארכות ההדרגתית שתתחיל עכשיו. זה ייקח זמן, אבל השיפור בוא יבוא.
אהבתיאהבתי
בדיוק כך. מעכשיו אפשר להיות אופטימיים
אהבתיאהבתי
גליתה,
רגשותי בדיוק.
אם זה מנחם, גם כאן חשוך בארבע וחצי, וגם אני מעירה את שחר בחושך, אלא שזה בשש.
שמחה בשמחתך שעברנו את אמצע החורף, למרות שהחורף פה נוראי השנה: ירד כאן רק פעמיים גשם ואנחנו מתפללים לגשם (הדתה!) בשביל הרקפות ביער.
והנה מרגע שתקראי את התגובה הזו שלי, האביב התקרב עוד קצת! 🙂
אהבתיאהבתי
נכון, גמרתי לקרוא את התגובה בחיוך.
באמת נורא עצוב שאין גשם שוב השנה בארץ. הבצורת היא דיכאון קשה בפני עצמו. צריך קצת גשם גם לאדמה אבל גם לנשמה.
אהבתיאהבתי
דיכאון החורף אורב בארצות הצפון, אבל אני אישית דווקא מחבבת מאוד את ה21 בדצמבר. יום ההולדת של בתי 🙂
אהבתיאהבתי
אם כך אז בצדק!
אהבתיאהבתי
אני קצת אוהבת שמחשיך מוקדם ותמיד שמחה על שעון החורף, לפחות בחודשים הראשונים. מודה שחושך בארבע וחצי זה קשה אפילו בשביל חובבת אפלה ואפרוריות כמוני. ומעניין אותי כמה ומה את מספיקה כשיש אור על עשר בלילה?
אהבתיאהבתי
חובבת חושך?! כמה מוזר. מספיקה הכל: מכביסה וכלים וסידור הבית והכנת תיקי אוכל למחר, עד עבודה על המחשב במשך שעות רצופות ויעילות, ומרתון מד-מן בפעם המי יודע כמה
אהבתיאהבתי