בשנה שעברה, לכבודינו הישראלים, היה "החורף הקשה ביותר בשלושים שנה האחרונות בוונקובר". או משהו  כזה. כולם דיברו על כמויות השלג שלא נמס, שהם לא זוכרים את העיר קפואה ככה במשך שבועות שלמים, על המחדל של העירייה שלא פינתה את הרחובות משלג בזמן ועכשיו הכל קפא, וכו' וכו'. ירד שלג, הרבה, ולמרות שכולם האמינו שהוא ימס תוך יום (כמו בדרך כלל) הוא פשוט קפא ונשאר קפוא במשך כחודש וחצי. כולנו החלקנו על המדרכות הקפואות, נסענו לאט בכבישים הקפואים, פינינו את השלג והקרח מהמדרכות ממול הבית ופיזרנו מלח (כשסוף סוף היה בסופר. כמעט חודש היה מחסור במלח-כביש ובאתי שלג).

השנה לעומת זאת… היה חורף מאוד גשום. קצת שלג בדצמבר, שנמס לו ונעלם כעבור כמה ימים, ו"חודש ינואר הכי גשום בשמונים שנה האחרונות" או משהו כזה. כל הזמן צריך שיאים במזג-האוויר פה, מסתבר.

ואני, שזכרתי היטב את טראומת החודש-וחצי-קרח-על-הכביש-סיוט-לנהוג משנה שעברה שמחתי קצת, בלב. נכון, השלג חוויה מהממת, בעיקר כשהוא יורד מהשמיים לאיטו. זו באמת תופעת טבע מדהימה לישראלית-מדברית שכמוני. אבל אחר-כך כשהוא מצטבר וצריך לפנות, ולפזר מלח, ובעיקר לנהוג בו… זה מעייף.

ואז, לפני יומיים, כמו שחזו בתחזית, בדיוק בתשע בבוקר התחיל לרדת שלג, ולא הפסיק עד הבוקר למחרת. 30 ס"מ שלג, בפחות מיממה. לשמחתי רם לקח את הבנות לבית הספר, וכשהתחילו להגיע המיילים על סגירת בית-הספר מוקדם, התברר שגם כמה מטופלים של רם ביטלו והוא יספיק לקחת את הבנות בחזרה מבית-הספר. והמשמעות היא שירד ממני עול הנהיגה, ונשאר רק סופשבוע של לובן טהור, רך, וכייפי.

כיף של להסתכל בחלון ולהקשיב לשלג שיורד בדממה.

כיף של ללכת ברחוב ולהתענג על היופי

כיף של להסתכל בגינה שלנו, שכבר מזמן לא פורחת, נראית כמו תפאורה מהאגדות

כיף של ללכת לפארק ולהחליק במזחלת

כיף של שמש אמיתית שיוצאת ומחממת, והכל לבן ומסנוור

כיף של להצטרף לשכנים שלנו שבנו איגלו בחצר הבית. הם סיפרו שזה מה שהם עשו כילדים, היא בגרמניה והוא בקוויבק. סיפרנו להם שאנחנו, בילדותינו בישראל היינו בונים ארמונות מסועפים בחול של חופי תל-אביב.

כיף של להיות בבית, לאפות לחם, להכין אזני-המן.

כיף להיות ביחד.

ככה זה היה נראה בשנה שעברה!