יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.
תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.
לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…
התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.
אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.
100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.
מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.
והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.
שוין.
חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.
תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.
התמונה חזרה אל הקיר.
אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."
וכך
זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל
וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.
גרמניה. ישראל. קנדה.
ותם הסיפור.
כ"כ שמחה שזה נגמר ככה. איזו הקלה!
אהבתיאהבתי
את יכולה להבין את התסכול שהרגשתי במשך החודשים שהיא היתה "אבודה"
אהבתיאהבתי
מבינה אותך כל כך!! כארכיבאית המשפחתית גם אני התהפכה לי הבטן ושיערי סמר רק מלקרוא ולהעצב. היא הייתה אבודה באמת ולא בגרשיים כמה טוב שהיא שבה. ואבא ייקה שלא מתעכב ושם לב ל"זוטות" שכאלה יש לי גם בבית 🙂
אהבתיאהבתי
חחח הצחקת אותי אם האבא
אהבתיאהבתי
קראתי במתח עד ההפי אנד, והרגשתי כאילו זו תמונה משפחתית שלי
אהבתיאהבתי
נהדר רוני! אני שמחה שהתרגשת (:
אהבתיאהבתי
מודה שחשבתי לאורך כל הפוסט על הממסגר המסכן. כמה לא נעים לאבד כזה אוצר משפחתי. וכשהוא התקשר לבשר שהתמונה חזרה הוא בטח הרגיש לרגע כמו אראלה ממפעם הפיס.
אהבתיאהבתי
מסכימה איתך לגמרי. לכן גם לא הפסקתי לעבוד איתו, היה ברור שזה ציער אותו לא פחות מאותי.
אהבתיאהבתי