"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אני בת שנתיים וכמה חודשים

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.