בשבוע שעבר כתבתי על הביקור שלנו בדיסנילנד.

כתבתי על החומרנות, על המרצ'נדייז, על המחירים המטורפים, על התורים הארוכים.

איכשהו קצת התביישתי לכתוב את זה, כאילו אני מספרת פה בגלוי שאני נותנת חינוך לא טוב לבנות שלי. חינוך לחומרנות, עידוד תופעת ה"תקני לי". מה, חייבים "אטרקציה" בשביל להנות? אי אפשר כבר לטייל בטבע?

את כל זה אמרתי לעצמי בעודי כותבת את הפוסט. איך אני אתרץ את זה מעל גלי הרשת?

אז כן, התשובה היא שאכן נסענו מבחירה לדיסנילנד. אני חייבת להודות שכולנו נהננו כל-כך בפעם הראשונה שרצינו לנסוע שוב. כ-ו-ל-נ-ו. מהצבעוניות, מההגזמה, וגם מההשקעה בפרטים הכי קטנים.

נהננו מהמתקנים, מלשוט בסירה, מלנסוע ברכבת, מלנהוג במכונית, מלהסתובב מהר, מלדהור ברכבת הרים מהירה, מלהסתובב ולרחף בנדנדות, מ"לצלול" בצוללת צהובה. שיתפנו פעולה עם הפנטזיה באופן מוחלט.

נהננו גם מהמתקנים הישנים וה"פשוטים" ביותר. נהננו מהמצעד ומהרקדנים, מלנופף לשלום ל"נסיכות". הבננות התרגשו מאוד לדבר עם "טינקרבל" ולשמוע על הבית שלה, כשה"טינקרבל" המחופשת מדברת איתן בקול קטנטנן ומסבירה שהיא אוהבת לשתות צוף ישר מהפרחים. גם הן יודעות שזו לא טינקרבל מהסרט, אבל כיף לחשוב לרגע שאולי כן.

וגם שם, בדיסנילנד שהוא פארק עם מליון פיתויים מכל הכיוונים, נהננו מהדברים הקטנים.

מלטייל בשמלה עם שרביט ולהרגיש כמו פיה אמיתית.

מלהצטלם בחולצות תואמות, כשעלמה מביימת אותנו ואומרת לנו איך לעמוד.

מלהתבונן במפה ולבחור איזה מתקן אני ארצה לעשות עכשיו, ועל איזה ארצה לעלות שוב.

מלהקשיב למוזיקה, מלמצוא בתפריט המיוחד לעונת החגים גם לביבה של חנוכה, ושירי חנוכה ברמקולים.

מלנסוע ברכבת שמקיפה את הפארק, סתם כך, ולצלם במצלמה.

מלהסתכל על רכבות-ההרים הענקיות חולפות ולהציץ בפרצופים של האנשים שעולים על הרכבת, צורחים בהנאה ובפחד.

מבחינתי, היה שווה. מאוד.

 

אקנח בעוד קצת מחוויות אקראיות שלנו בדיסנילנד, ההנאות הגדולות של החיים: