7 ימים בישראל

שין ואני נסענו לביקור של שבוע בישראל. סיכמתי בקצרה את רשמי מהביקור במטוס בדרך חזרה:

קצר. מדי. עובר כמו יומיים בקושי. הג׳ט לג ממשיך עד יום הנסיעה חזרה.

עצמאות. מספיקים הרבה לבד. אפשר להספיק לעשות חמישה דברים שונים באותו יום. לכל יום יש התחלה מוקדמת וסוף בשעות המאוחרות. 

געגועים למשפחה שלי בוונקובר. השעות הפוכות, קשה למצוא זמן נוח לשני הצדדים לשיחה. וקשה לדבר בטלפון / שיחת וידאו / וואטאבר. הבננות עסוקות, קשה לבטא רגשות כשבדיוק מתארגנים לבית-הספר. עכשיו אני מעריכה עוד יותר את המאמץ של המשפחות שלנו בארץ לשמור על קשר. שיחה של כמה דקות ביום זה בקושי שיחה. מצד שני, איזה מזל שיש לנו את האופציה הזו. כשההורים שלי גרו בארצות-הברית הם התקשרו פעם בשנה, אולי. 

לינה אצל ההורים. אני ישנה לבד בחדר היַלְדוּת שלי, ובחדר הסמוך אחותי ישנה, ובחדר השלישי ההורים שלי. הרגשה מובנית של בית למרות שאני לא גרה בו כבר המון שנים.

געגועים. פעם ראשונה בשנתיים וחצי שאני גרה בוונקובר שאני מתגעגעת לארץ. לא רק לאנשים ספציפיים בארץ אלא לכל ההוויה של לגור בישראל. לקרבה של המשפחה. לחברים שנמצאים במרחק שיחת טלפון וכמה דקות נסיעה. גם אם זה נסיעה של שעה בפקקים, זה מרחק של כמה דקות. 

פקקים. אלוקה, כמה תנועה יש על הכביש. ״תנועה״ זה במקרה הטוב. כמויות של מכוניות נדחפות ונדחקות לאותו כיוון. בגלל זה השימוש בווייז בארץ הכרחי. כל תכנון היום מושפע מהשעות של הפקקים ומכיוון הפקקים. 

תנופת בניה. מכל עבר סוללים כבישים, בונים בניינים. ועדיין, כל הערים נראות לי אותו הדבר. גם כל איזורי התעשייה. 

שגרה. פעם ראשונה שאני מבקרת בשגרה ולא בחופשת הפסח. פסח הוא חג קשה, ידעתי את זה הרבה לפני שנסעתי לוונקובר. הפעם ההבדל בלט עוד יותר. כמה נעים לבקר אנשים בשגרה. כולם יותר רגועים. האירוח פחות מתאמץ. לא חייבים ״לעשות משהו״. אפשר פשוט להפגש, אם יוצא, וזה הרבה יותר מוצלח. 

מוכר. הכל מוכר ומובן. גם בסניף השכרת הרכב, גם בתחנת הדלק, גם ב״יד-שרה״. במקומות שלא הייתי בהם מעולם, נוח לי. אני מבינה את הסיטואציה. יודעת מתי צריך להתעקש, לא מתביישת לשאול שאלות. 

האוכל נורא יקר. גם מקומות בינוניים מרשים לעצמם לקחת סכומים של מסעדת עילית. אבל כשמגיעים למקום עם אוכל טעים, ויש המון כאלה, הוא מאוד מאוד טעים. יקר וטעים. 

יש מיץ תפוזים סחוט, וקל להשיג אותו. בכל יום בביקור הזה שתיתי מיץ תפוזים סחוט. וואו, כמה שאני אוהבת. 

לא כל האנשים בישראל נחמדים, אבל הרוב כן. איכשהו זכרתי שאנשים הרבה פחות נחמדים, ולחוצים, וכועסים. אולי בגלל פסח. 

אבל הם לא אדיבים. זה לא. לא בחנות, לא בטלפון, לא ברחוב. רובם יהיו משהו בין ישירים לאגרסיביים. אני מרחמת על התיירים. ההרגשה היא שצריך ידע מוקדם בשבל להתנהל. אי אפשר להיות ״חלש״. 

נתב״ג. זהו. כל-כך קצר וכבר נגמר. שינו פה את הבידוק הבטחוני, זה יותר מוקדם ויותר מהיר. מה שכן, יושבת שם איזה רוטנת אחת בשלב של בדיקת הדרכונים במכשיר הזה שסורק אותם. היא נזפה בנו אחד אחד, לפי התור. ״תניח את זה ככה״, ״מה אני צריכה לעשות את זה בשבילך?!״ ״תשימי את הטיקט, את לא יודעת מה זה הטיקט?״, ״נו קדימה מהר תעברי כבר״. אני ושין נזפנו בה בחזרה בתורינו. 

ביציאה מהארץ כבר חזרנו להיות ישראליות.

השוואה גלית לוינסקי
דברים שמוצאים אצל ההורים – אני ב1978, צעדים ראשונים בשמלה שאמא שלי תפרה לי / אני בשבוע שעבר, בישראל, עם השמלה

12 מחשבות על “7 ימים בישראל

  1. אבחנות שרק הריחוק יכול ליצור. לא גרתי בחו"ל תקופה ארוכה שכזו אבל כשגרתי חודשיים בפריז הרגשתי מאוד את התחשוה שצריך ידע מוקדם כדי להבין איך כל דבר עובד. ואת החומה הדקיקה של השפה שמפרידה ביני לבין חברים טובים (ולא ישראלים) שפגשתי שם.

    אהבתי

    1. "החומה הדקיקה של השפה" זו הגדרה מצויינת. יש חומה דקיקה גם של תרבות, אני ממש רואה את ההבדל בארץ, כשאין את החומה הזו הכל ברור מיד, תוך שניה אני יודעת איפה אני, מה מצופה ממני וכו'

      אהבתי

    2. אהבתי את ההבחנה בין אדיבים ללא נחמדים. יש בזה משהו מאוד נכון. גם אני מרגישה עכשיו קצת תיירת בבית שלי אבל עוד שנייה זה יעבור. ישראל זה באמת לא לחלשים.

      אהבתי

  2. היי, היה מאד מעניין לקרוא. הגדרת הכל במדוייק. אני בישראל.בתחום החינוך.ומנסה לחנך דור חדש לנימוס, אדיבות,חמלה ועדינות.ונכון,אי אפשר להיות כאן חלשים.אני דרוכה.אם נחמדים אלי אני ממש מתוקה.אם אגרסיביים,נאלצת להיות רעה.קשה. אך מוכר ומובן. כמו שאת היטבת להגדיר.התוכן של הפוסט ריגש אותי.כי אלו הם חיינו..טיסה נעימה בחזרה

    אהבתי

    1. תודה, אני כבר חזק בשגרה פה. כתבתי את הפוסט במטוס לפני כמה ימים. אני חושבת שאנחנ הישראלים מאוד רגילים לקרוא את המצב ולהגיב בהתאם, כמו שכתבת – את קולטת את הסיטואציה בשניה ומתנהגת בהתאם. אבל בשביל זה צריך להיות דרוכים…

      אהבתי

  3. לקח לי שנה אחרי שחזרנו בתום שנתיים בארה"ב כדי לנער מעלי את התחושה של החווייה האנתרופולוגית ונקודת המבט של האאוטסיידר. בעיקר באמת הישירות עד בוטות, שיש בה חן ליודעי דבר, כי אין בולשיט ובאמת מנסים לעזור, אבל גם קשה מאוד כמו שאמרת למי שלא מכאן.

    אהבתי

להגיב על כמו מניפה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s