שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

14 מחשבות על “שלוש שנים and counting

  1. את כותבת מקסים. אני עדין נהנית לקרוא. כשצפיתי בסדרה רילוקשיין חשבתי עליכם. היה ברור שיהיה לכם טוב. לצערי הרב כרגע אין מה לחפש בארץ. אחותי כבר 7.5 שנים באמריקה. החיים שם יותר קלים, למרות הגעגוע.
    תהנו מכל רגע. תעשו מה שנכון לכן.

    אהבתי

      1. את יכולה למצוא את הסדרה ביוטיוב בערוץ של כאן 11. הנאה מובטחת.

        אהבתי

  2. כמובן שאת(ם) קרועה. זה מצב נתון של מי שעבר מתרבות אחת לאחרת בבגרות. זה מחיר שצריך לשלם, ואת מודעת היטב ליתרונות, לצד החסרונות. אני חייתי שנתיים בבוסטון, וכשחזרתי לקח לי שנה שלמה להתאקלם מחדש, להפסיק להרגיש כמו אנתרופולוגית בעולם זר ומוזר, לחזור ל'עור הישראלי' שלי. אני עובדת עם מילים, ולכן מבחינתי זה היה קשה כפליים לגור בארץ שבה דוברים שפה אחרת. לנצח ארגיש 'ליד', גם אם אני דוברת אנגלית מעולה. חסרים ניואנסים, חסרים הקשרים, חסרים הרמזים לתכנים שאפשר לקבל רק כשגדלים בתרבות מסוימת. אבל את צלמת. מבחינה זו אולי יש אפילו יתרון לזרות, לנקודת המבט החיצונית.

    אהבתי

    1. ברור לי שהחזרה ארצה תהיה כמו רילוקיישן חדש. המעבר הזה קשה, לשני הכיוונים. לגבי הבדלי השפה – אני כל כך מסכימה. תמיד אני אהיה "ליד". לא יכולה להתבטא בחופשיות, ובנתיים מרגישה שאפילו לא יכולה להתבטא באופן "עמוק", הכל על פני השטח. הרהורים, התלבטויות. את מבינה…

      אהבתי

  3. היי,
    אני עוקבת אחריך כבר כמה שנים ומאוד נהנית.
    חייבת להגיד שאחרי שנה ברילוקיישן (בוסטון, בנזוג רופא) הפוסטים שלך מנחמים אותי… תודה 🙂

    אהבתי

  4. הי, כתבת מעניין. תודה על השיתוף של הרגשות שלך. מבינה אותך מאד. החיים כאן בישראל באמת לא קלים מהבחינות שציינת. מסכימה מאד. מחכה לכתיבתך הבאה

    אהבתי

  5. גליתה – אני מתה על הכנות שלך. מבינה את חוסר הגעגוע והגעגוע. נראה שאפשר לחיות בארץ ולהרגיש בדיוק כך. ובעוד שנה את תכתבי שקל יותר לחיות שם, בלי מירכאות. שיהיה לכם טוב יקירתי. מתגעגעת בכל זאת.

    אהבתי

אין כמו תגובות לשמח לבב בלוגרית, יאללה, תחלקו איתי (:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s