ואז הילדה החליטה שהיא רוצה קצוץ. שיער קצוץ. תספורת קצרה.

"מה את רוצה לקבל ליומולדת שמונה?" שאלתי אותה. "אני רוצה להסתפר. קצר."

אז התיישבנו לחפש תמונות בגוגל, שתראה לי מה היא רוצה.

"את יודעת שאין לנו שיער כזה?" הזהרתי אותה. "יש לנו שיער נפוח, הוא לא שוכב ככה."

"כשהוא יגדל הוא יצמח בעיקר כלפי מעלה. לא סתם הכינוי שלי בטלפון של אבא הוא "כרובית" כבר 12 שנה. רק שתדעי".

"אוקי, אחרי הקמפ".

ככה התחיל הקיץ.

"בואי, הורדתי לך אפליקציה, תנסי בנתיים כל מני אפשרויות".

"את רוצה אולי לצבוע? אולי כחול? הצבע שאת הכי אוהבת. תעשי קבוצת שיער כחולה".

"אוקי, מצאתי ספרית שאמורה להיות ממש טובה, נלך אליה ותתייעצי".

"בואי נסכם שתעשי תספורת אחת ביניים, עם קצת ארוך מקדימה, שיהיה לך מה להזיז. אם לא תהיי מרוצה, בתספורת הבאה תעשי קצוץ כמו שאת רוצה. ככה לפחות אם תתחרטי זה יגדל יותר מהר".

"ומה אם אני לא ארצה בסוף אמא?" – "תגידי לספרית מה שאת רוצה ותמיד אפשר לקום וללכת. אל תדאגי, הזמנתי תור, אם לא תרצי תעשי רק קצוות".

כשיצאנו מהמספרה, ממש מחוץ לדלת היא אמרה: "אבל רציתי גלאח מאחורה. ממש. כמו של אבא. לא ככה".

ישבנו בבית שוב על גוגל, וכל התספורות שהיא ביקשה לשמור היו של גברים. תספורות ממש יפות, אבל.
ומה אם יצחקו עליה בבית ספר שיש לה תספורת של בן? שאלתי את רם בלחש. למחרת שמעתי אותה אומרת לחברה – "אני הולכת לעשות תספורת קצוצה. של בן". אם כך, הבנתי, היא יודעת.

"כמה יפה לך ככה, תתחדשי!" אמרו לה כולם. "תודה", היא ענתה, "אבל אני הולכת לעשות תספורת של בן".

קבעתי שוב תור למספרה.

נכנסנו הבוקר. אני – בלב דופק מהתרגשות, היא – בדילוגים של שמחה.

הספרית (המתוקה כל-כך) ישבה איתה שוב על תמונות בגוגל. הציעה הצעות, הסבירה הסברים, חיפשה תספורות "מגניבות" של בנות, שיהיה גם קולי. ועלמה שלפה את הטלפון שלי והראתה לה: "אני רוצה ככה, בין התספורת של אבא שלי, לתספורת של הבחורים האלה. כי של אבא שלי קצת קצרה מדי".

היא ישבה על הכיסא, בהתרגשות ושמחה. ולא הפסיקה לחייך. היא פחדה קצת ממכונת הגילוח – אז מלאני הספרית נתנה לה להרגיש על כף היד שזה לא כואב.

היא התחילה ללטף לעצמה את הגילוח כבר אחרי השביל המגולח הראשון, וצחקה בקול: "כן, בדיוק ככה רציתי".

"יש לך מזל שאמא שלך כזו קולית" – אמרה לה מלאני – "לא כל האמהות מסכימות כזו תספורת. ואז הם באים אלי לפה להתווכח…"

מה אני יכולה לומר? גם לי יש גלאח, ויש לי וותק של 5 שנים קרחת מגיל 16, ועוד שנים רבות של תספורות קצוצות וקשקושים.

וחוץ מזה, היא יודעת מה היא רוצה.

"את רוצה שהיא תעצור כאן?" הצעתי, כשקבוצת שיער מתולתלת נפלה לה על העין בשובבות. "ממממ… לא. אני רוצה הכל קצר.".

יצאנו לרחוב, אני בלעתי את הדמעות, של התרגשות, של פרידה, של הבנה – הילדה שלי כל-כך גדולה.

עלמה חייכה מלחי ללחי, ולא הפסיקה לרקוד ולקפץ.

"כל-כך יפה לך", אמרתי לה. "ואני מאוד גאה בך. ידעת מה את רוצה, והלכת על זה."

"כמה שהיא דומה לך ככה" – כתבה לי אחותי. אני לא רואה את זה. אני רואה רק כמה שהיא בוגרת ושמחה.

סופסוף עשו לה בדיוק את התספורת שהיא רצתה.

לפוסטים הקודמים על התספורות שלנו: עלמיק מסתפרת בפעם הראשונה, על תספורת ראשונה במספרה.