ביקרתי בארץ לביקור חטוף בן שבוע. פגשתי כמה בני משפחה וחברים ספורים.
בין "מה שלומכם?" ל-"מתי חוזרים?" ואיחולי חג-שמח, לא היה אדם אחד שפגשתי שלא שאל אותי לגבי התספורת של עלמה.
השאלות נעו בין "איך זה קרה?" ל-"למה הסכמתם לה?!", חלק התעניינו בתגובה של החברים, והאם היו תגובות קשות שהיא נפגעה מהן, והיתה חברה שסיפרה שבעקבות התספורת נפתחה שיחה בענייני "בנות שרוצות להראות כמו בנים וההפך" עם הבת שלה. כולם סיכמו בשאלה "האם היא עדיין אוהבת את זה?"
אז כן. מאוד. עלמה אוהבת את התספורת, נהנית מהקלילות, ומתמודדת יפה עם העובדה שחלק מהאנשים חושבים שהיא בן.
היא אפילו אמרה לי שבפעם הבאה שתלך להסתפר היא תבקש מהספרית לצייר לה משהו בגלאח, כמו שיש לכמה בנים שהיא ראתה.
אחרי שפירסמתי את הפוסט והתמונות בפייסבוק הקראתי לעלמה את התגובות. היא התרגשה וקצת נָבוכה, ולא לגמרי הבינה למה כל-כך הרבה אנשים אמרו לה שהיא אמיצה. היא לא ראתה בזה איזה אומץ מיוחד, היא פשוט עשתה את התספורת שהיא רצתה, למרות כל העיכובים והקשיים שהערמנו עליה.
ולשאלה "איך הסכמתם לה?" ששאלו אותי גם כאן בוונקובר בלחישה כל מני אנשים, לא היתה לי תשובה אחרת חוץ מ-"זה מה שהיא רצתה". איך אני יכולה לעמוד בפניה? זה רק שיער, זה לא שהיא רצתה קעקוע על הפנים, ואני האחרונה שאעמוד בפני החלטה עצמאית ובטוחה של עלמה.
כמה ימים אחרי הפוסט ניגשה אלי ידידה במרכז הקהילתי וסיפרה לי שהיא בכתה כשקראה את הפוסט. היא היתה ילדה עם שיער ארוך ויפה שרק רצתה לגלח אותו, ולא הרשו לה. היא הסתפרה לראשונה בגיל 22, ואז הרגישה את האושר שבלבחור לעצמה. "התרגשתי כל-כך לקרוא שלפחות ילדה אחת לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי, ויכולה להנות מהשיער הקצר שבחרה".
מהוידוי הזה גם אני התרגשתי. מאוד.
אז למי שתוהה – עלמה שמחה, ואנחנו שמחים איתה.
עלמה קיץ 2019 – לפני ואחרי התספורת
עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד יום הולדת 8: (אפשר ללחוץ להגדלה)
MyTrueColors גלית לוינסקי 
בהתחלה התפלאתי על מבול השאלות, אבל כשחשבתי על הפגישה שלא היתה לנו, שאלתי את עצמי אם הייתי מתייחסת לתספורת של עלמה. את יודעת ששאלות כמו "איך הרשיתם לה" לא היו מגיעות ממני..
מה שכן – אני מבינה אותה שהיתה נבוכה מהתגובות שקראת לה: ממעשה שהוא אישי שלה ומחובר לרצון שלה היא הפכה לסמל של משהו. אנשים לא בוחרים להיות סמל, ובטח לא ילדים. אני לא בטוחה שהייתי קוראת לה את התגובות, כי כשאת מודעת יותר ויותר לכך שלמעשים שלך יש השפעה על אחרים, או שהם מסמלים עבורם משהו, יש בכך לפעמים עול – היא פתאום הופכת להיות קצת "שליחה" שלהם (הרצונות שלהם, השאיפות או האכזבות שלהם, כמו ההיא שכתבה לך על התספורת שלה) במקום שליחה של עצמה בלבד.
כי זה מאפיין אנשים שיש להם חשיפה, או במה (מאחת שיודעת..) וזה לא תמיד כיף.
ואז זה גרם לי לתהות עד כמה עלמה, שגדלה לתוך הבלוג שלך מודעת לבמה שהבלוג שלך נותן לה. בקיצור – הסתקרנתי.
אהבתיאהבתי
העלית פה כמה שאלות טובות מאוד. ראשית, אני חושבת שהיא באמת נבוכה מהתגובות, אבל לא הבינה עד כמה שזה "סמל". היא היתה מאוד עסוקה אז בהתמודדות שלה עצמה עם התגובות שראתה בכל יום מחדש (בכל יום עד היום, יותר מחודשיים אחרי אין אדם חדש שהיא פוגשת שלא חושב קודם כל שהיא בן, וזו חתיכת התמודדות). אני חושבת שזה פתח פתח לעצמה לחשוב על המשמעות של להיות בת/בן, ולבחור מחדש לרצות להראות כמו בת. או שההתעסקות כבר היתה שם והתספורת היתה הביטוי, אני לא באמת יודעת. ולגבי במה של הבלוג – עם השנים אני מרגישה מחוייבת יותר לחשוף אותה ולהסביר לה מה זה הבלוג ועל החשיפה שלה. אני מראה לשתיהן פוסטים שכתבתי עליהן, והן בדרך כלל יושבות ומתמוגגות. אין להן סבלנות לקרוא את כל המלל בעצמן, אז אני עדיין יכולה לסנן ולהקריא להן רק את המחמאות וההשווצה שלי ולא כל מני הגיגים והיסוסים. לפני הפוסט הזה, ספציפית, אמרתי לה שכתבתי עוד אחד ושאלתי אם היא תרצה לראות אותו לפני שאני מעלה אותו, והיא לא התעניינה. אני חושבת שבקרוב מאוד (מדי) אני בהחלט אתחיל לבקש ממנה אישורים מפורשים. הרי לחלק מהילדים בארץ בגילה כבר יש טלפונים משל עצמם!
אהבתיאהבתי
עלו בי הרבה הרהורים פוליטיים כמו 'של מי השיער הזה בכלל', ולמה אנשים שואלים שאלות שקשורות למראה של ילדה קטנה שהיא בחרה בו. בתור ילדה שתמיד היתה עם שיער קצר (אמא שלי לא ידעה להתמודד עם התלתלים שלי, ולכן הפתרון היה שיער קצר) אני מאוד מבינה את עלמה. וכמובן, זה יכול להשתנות בהמשך. אין כמו שיער כדי לבטא את עצמך, לברוא את עצמך מחדש, ותמיד גם אפשר לחזור ולגדל. ואשר לחשיפה בבלוג, כאן זה דורש חשיבה מחודשת גם כן. לא בטוחה שהן מבינות לגמרי את המשמעות של החשיפה הזו, ולכן ההסכמה שלהן לא ממש סוגרת את הפינה הזו.
אהבתיאהבתי
זה כל כך נכון שאין כמו שיער לבטא את עצמך!
ולגבי החשיפה בבלוג, מאז התגובה של רונית אתמול בלילה (אצלי), והתגובה שלך אני כל הזמן חושבת על זה. בהחלט הגיע הזמן להקדיש לכך חשיבה מחודשת. אולי תם עידן בבלוג.
אהבתיאהבתי
את אמא טובה ולכן הסכמת לה!
אהבתיאהבתי
לא היתה שאלה בכלל
אהבתיאהבתי
עלמה היפה, כמה משמח שבחרת לך את ההורים הנכונים ךגדל אותך. ככה, בלי שממש ידעת. אלו בדיוק המקומות הנכונים לתת ביטוי לפשטות הלב בלי להסתבך בשיקולים מארץ המבוגרים (שגם הם ילדים בעצם).
אהבתיאהבתי
תודה יעל על התגובה שלך. ביטוי אישי, זה הכל. צודקת.
אהבתיאהבתי
בתור אמא שמנסה להדיר את ילדיה מהמידיאה, קצת קשה לי עם הופעת בנותייך בבלוג. הפרנואיות שלי הן שכל מה שעולה לאינטרנט נשאר שם לנצח ומי יודע איך הילדים ירגישו עם זה כשהם גדולים ואיך זה ישפיע עליהם.
כמובן, שאני רק אומרת כיוון ששאלת, כי באמת אין דרך אחת בהורות וכל אחת ומה שהיא חושבת לנכון עם משפחתה.
בתור אמא לילד עם שיער ארוך, אני מאוד מתחברת למחשבותייך על שיערה הקצר של עלמה. מבחינתי, זה לא שלי, זה שלו. גם השמחה בתלתלים היא שלו וגם ההתמודדות עם השאלות שהוא מקבל מהסביבה כל הזמן וזה שחושבים שהוא בת גם היא שלו. ואם הוא יחליט לשנות את זה, כלומר להסתפר- גם זו תהיה הבחירה שלו. אני מאמינה שטוב לתת לילדים שליטה על הגוף שלהם מגיל צעיר ושיער הוא חלק מהגוף.
אהבתיאהבתי
את צודקת מאוד מאוד על לתת לילד שליטה על הגוף שלו, ואני מסכימה מאוד איתך שזו בחירה שלה, והיא גם מתמודדת עם התוצאות בעצמה, וכל שנותר לי הוא לתמוך בה ולעודד אותה בבחירותיה.
לגבי החשיפה במדיה, אני מאוד מודעת להורים שמדירים את ילדיהם מהמדיה, אחותי ואחי הם הדוגמאות הקרובות לי. אולי בגלל שאני בחרתי להחשף ככה בעצמי עשיתי גם עבורן את הבחירה. אולי הן יכעסו עלי לנצח (או לתקופה מדויימת), אבל עכשיו, כשהן גדלות, אני בהחלט חושבת שאני צריכה לחשב את צעדי מחדש. עוד לא החלטתי שום דבר, אבל אני מהרהרת בכך. לא שעד עכשיו לא חשבתי על זה, פשוט אני מרגישה שמדי פעם אני צריכה לחשוב על זה מחדש, ועכשיו הגעתי לצומת כזו. הגיל, העיסוק הישיר בה, שילוב של דברים שמעורר מחשבות. ותודה שהתייחסת אושיק!
אהבתיאהבתי
התגובות של הסביבה לתספורת של עלמה מראות לדעתי שלא באמת התקדמנו, אולי אפילו להפך. על פניו יש המון פתיחות מגדרית היום, אבל זה כנראה יותר ענין של פוזה ואופנה. לא ירימו גבה לבן שלובש חולצה ורודה או מגדל שיער ולא לבת שמשחקת כדורגל. אפילו בני נוער טרנסג׳נדרים כבר מתקבלים בפתיחות, אבל תספורת קצרה ותמימה של ילדה מעוררת תמיהה. למה זה כזה אישו בעצם? ובאמת, אני שמה לב שכיום, בשונה מהתקופה בה אני הייתי ילדה, לא רואים בנות בתספורות קצרות. דווקא פעם זה היה יותר מקובל, בעיקר מטעמים פרקטיים. אגב-גם אני הסתפרתי כך בגילה- מרצוני לגמרי, וזה לא עורר כזה ענין. אבל היום הפתיחות היא בעצם רק בכאילו, בהתאם למה שמסתדר טוב עם איזה קו אופנתי שלא ברור מי קבע.
אז אני מבינה מאוד את עלמה שהולכת עם הרצונות שלה, ונבוכה מכך שהפכה לסמל בעל כורחה (ומתחברת למה שכתהבה רונית כפיר בענין).
אהבתיLiked by 1 person
באמת בדור שלנו אני מוצאת שהרבה ילדות היו מסופרות קצר. כנראה עניין אופנתי. לי עשו קצוץ ממש בגלל כינים בגיל גן. ואחר כך בכיתה ו, אני זוכרת שהלכתי להסתפר תספורת "פטריה". מכוער רצח אבל זו היתה האופנה, ובכל מקרה זה לא היה עניין גדול. כולם הסתפרו וגידלו והסתפרו.
תודה על תגובתך! בהחלט גרמת לי לחשוב על זה.
אהבתיאהבתי
שלום,
נהנת מאוד לקרוא את מה שאת כותבת ומגיבה פעם ראשונה.
סתם הרהור שעלה בסביבתי לאחרונה: אני ילידת 72, וכשמסתכלים על תמונות מחזור של הדור שלי מתקופת הגן ובי"ס, לרוב הבנות יש שיער קצר. אצל הבנות שלי ושל חברותי אין כמעט אף אחת עם שיער קצר. מעניין למה (ואולי זה רק מדגם לא מייצג שאני רואה)
אהבתיאהבתי
היי טל,
גם אני שמתי לב לאותו הדבר. בעיקר בישראל אגב. המון המון בנות עם שיער ארוך, כמה שיותר. עד אמצע הגב, עד הטוסיק. פה יש הרבה יותר בנות עם תספורות, לא כמו של עלמה אלא כמו התספורות הקודמות שהיא ביקשה מאז גיל גן – קארה כזה עד קו הסנטר או הכתפיים.
תודה שהגבת, ושמחה לקרוא שאת קוראת
אהבתיאהבתי
גם אני מגיבה בפעם הראשונה. כנראה שהנושא מעסיק הרבה אנשים.
לי הייתה חוויה הפוכה כילדה. אימי התעקשה לספר אותי קצר (ממש קצוץ) כשהייתי ילדה קטנה ואני שנאתי את זה שכלם כל הזמן שאלו – זה בת או בן? כשגדלתי מעט סרבתי בתוקף ללכת למספרה ואימי נאלצה להכנע ולהניח לי לגדל שיער. אני זוכרת כמה הייתי מאושרת שבגיל של עלמה היו לי קוקיות וצמות (אפשר לראות את האושר בתמונות שלי מהגיל הזה) ושהתבישתי להראות לחברים תמונות שלי מגיל צעיר יותר.
לא הבנתי מהבלוג שלך – האם השאלות בנוסח "איך הרשת לה" הגיעו רק מישראלים (בארץ ובקנדה) או שגם קנדים שואלים?
אהבתיאהבתי
היי נטע. אני מסכימה שכשזה לא בא ממך זה יכול להיות ממש טראומטי. השאלה "איך הרשית לה" לא עלתה הרבה, אבל כשהיא עלתה זה היה רק ישראלים. מצד שני אין לי הרבה חברים קנדים, ואלו שכן לא שאלו ככה. אבל כולם כולם כולם (המבוגרים) גם אם הזדעזעו מבפנים (או שאלו אותי בזעזוע) היו ממש נחמדים ומפרגנים כלפיה. לפחות זה. היא קיבלה רק חיזוקים חיוביים ממבוגרים.
תודה שכתבת!
אהבתיאהבתי
כתבו כבר הכל החכמות מעליי. אני רק אוסיף שאת אמא נהדרת ועלמה פשוט מהממת, עם ארוך ועם קצר.
אהבתיאהבתי
תודה ושוב תודה
אהבתיאהבתי
עלמה מקסימה בכל מובן. לעומר יש שיער ארוך והוא מטפח בהנאה את מראה הרוקר, ובעיקר מחוץ לגבולות פרדס חנה תמיד חושבים קודם כל שהוא בת, גם ילדים בני גילו. זה לא מפריע לו ולדעתי הוא אפילו נהנה קצת מהצומי. יש כאלה שממש לא מבינים למה הוא מגדל שיער, ילדים ומבוגרים. ולגבי חשיפת ילדים בלוג – בתחילת דרכי כבלוגרית צילמתי אותם בזוויות לא מזוהות וחלקיות, עם הזמן זה הפך להיות קשה יותר ויותר ה"חוק" שהחלטתי עליו ופשוט החלטתי להראות אותם וזהו. לשחרר את זה בתוך גבולות מסויימים שבחרתי לעצמי.
אני אמנם שואלת אותם אבל מרגישה שהשאלה הזאת כלפי ילדים היא "עלה תאנה" שאנחנו המבוגרים משתמשים בו כדי לגרום לעצמנו להרגיש שזה בסדר, הרי "הם הסכימו". אבל הם לא באמת מבינים את המשמעות של זה ולכן ההסכמה שלהם היא לא זאת שגורמת לי להחליט אם כן או לא (כמובן שאם הם יגידו לי שאת זה הם לא רוצים להכניס לבלוג לא אכניס את זה). מבחינתי זאת החלטה שלי והם "עוזרים לי בעבודה". בגלל שאני כותבת גם מדור ללאישה על פעילויות עם ילדים התחלתי גם לצלם חברים שלהם ושכנים כדי לגוון והרגשתי שזה מועיל גם לבלוג.
אהבתיאהבתי
אני ממש מסכימה איתך שזה "עלה תאנה". זה הרי בשבילי, בשביל להרגיש ששאלתי. אבל אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר מודעת עכשיו כשהן גדלות, ושאם זה עלול להביך אותן, גם אם בעתיד הרחוק, גם אם אני לא אבין מה מביך בזה – אני צריכה לחשוב פעמיים. ולכן פושט שהוא ממש "עליה" – שהיא הנושא, צריך לעבור מעכשיו שיחה מוקדמת. זה החוק החדש שלי. ואני שמחה שיתפת איך את עושה את זה, כי באמת ראיתי את השינויים בבלוג שלך עם הזמן.
אז תודה!
אהבתיאהבתי
אני מעריצה אותך על היותך מכילה ומבינה את רצונה של ביתך שהיא מהממת בקצר { לפחות לטעמי } אצלי המצב היה הפוך … הייתי ילדה מתולתלת , אמא שלי שלא היו לה כוחות לטפח את התלתלים פנתה לפתרון הפשוט מבחינתה .. היא לקחה אותי לשכנה שהרזומה שלה כ"ספרית " הוא שהיא גזרה פוני ל 2 הבנות שלה … בלי הכנה מראש היא קיצצה לי את הקוקיות הבלונדיות היפות שלי וכיסחה לי את השיער …ומאז במשך שנים אמא שלי קיצצה אותי בכל תקופה ..הפעם הספרית התחלפה ואמא שלי כנראה חשבה שקורס בספרות זה להתבונן פעם אחת על מישהי שמכסחת את הראש של הבת שלך .. ומאז היא לקחה את התפקיד … וכך בכל כמה חודשים קוצצתי , לפעמים זה היה קצר ולפעמים ממש קצוץ לפעמים משמש של קצר וקצוץ בתספורת אחת …{מיותר לציין כמה מכוער זה היה }
את האחים שלי היו שולחים לספר .. ובכל פעם כשיצא לי ללכת איתם קינאתי בהם ….. זו הייתה תספורת ! ואפילו בעיניים ילדותיות ידעתי להבחין בהבדל של תספורת מקצועית . כשהגעתי לגיל עשר קיבלתי אומץ { כנראה לא מספיק חזק } וביקשתי לפחות להסתפר אצל ספרית אמיתית במספרה … והצלחתי …. זה היה הרבה יותר נעים … יצאתי עם תספורת קצרה אבל בהרגשה טובה ומפנקת … אחרי שנתיים החלטתי לגדל את האומץ ואיתו לגדל חזרה את השיער … כשהייתי מסתבכת עם התלתלים הייתי מקבלת ביקורת : תשמעי לי ושבי אני אספר אותך זה עדיף … כשאמא שלי ראתה שאין סיכוי לשכנע אותי להסתפר עלה רעיון :החלקה זה הפתרון ! אבל ההחלקות של לפני 30 שנים זה לא מה שהיום …ושוב שמעתי את התקליט … בואי נקצץ וזהו …אבל מה שקרה כמה שנים אחר כך הדהים אותי … אני הייתי בטוחה שלעולם לא ארצה להסתפר קצר אבל כשהגעתי לשנות ה20 התחלתי לחשוב על להסתפר אבל בלבחור בעצמי את התספורת להחליט לבד ! והתחלתי כל כמה חודשים ללכת למספרה .. פעם זה היה קארה ופעם מדורג .. ובכל פעם שביקרתי במספרה רציתי לבקש להסתפר קצוץ {אין לי הסבר למה ….זו היתה הרי התספורת השנואה עלי …} ולא העזתי פחדתי מהמראה ..אבל יותר מזה זה הרגיש לי לתת לאמא שלי את התחושה שהיא צדקה במה שעשתה ואז התחתנתי ובתור דתיה אני הולכת עם כיסוי ראש חודש אחרי החתונה הלכתי לספרית וביקשתי קצוץ … נהנתי כמו שלא נהנתי מעולם .. זו היתה חוויה מתקנת לגיל 3 … היא גזרה את את השיער הארוך בעדינות כ"כ ואח"כ את כל השיער וזו היתה תספורת פשוט יפה .. {דומה למה שהבת שלך הסתפרה } אבל אז מי שהיה בעלי התנגד .. ביקש שאאריך ..לטענתו דווקא התספורת היתה יפה והתאימה לי אבל …{ האמת שלא היה לו איך להסביר את האבל מלבד שהפריע לו שעשיתי מה שטוב לי בלי ממש להתיעץ …}אז לקח לי חצי שנה לחזור לספרית כשבנתיים נפרדו דרכינו שלי ושל בעלי והתגרשנו .. {לא בגלל התספורת …..}ובאמצע התספורת היא שאלה אם אני רוצה מכונה בעורף והסכמתי .. וזה היה נפלא .. כ"כ נהנתי שכמה ימים אחרי קניתי לעצמי מכונת תספורת והחלטתי לספר את עצמי … גזרתי במספרים וקיצצתי במכונה .. הרגשתי שיכורה ….{לפעמים אפשר להשתכר בלי לגעת בטיפה של אלכוהול }ותהיתי מה יקרה אם לא אשים מסרק במכונה …ההרגשה היתה של שחרור ונצחון … נתתי לשיער לגדול קצת… כשיום אחד הגעתי לבנק והפקיד שקיבל אותי היה קירח {מקווה שלא בהיתי בו יותר מדי } כמובן שזה היה הרצון הבא ..כשחזרתי הביתה חקרתי באינטרנט איך לעשות קרחת ..? יום למחרת הראש שלי היה מגולח לחלוטין {עם סכין גילוח ..} לפעמים כשאני תוהה עם עצמי מה גרם לי לרצות ולהנות ממשהו ששנאתי כשהייתי ילדה .. אני חושבת שהתשובה זה השליטה שחזרה לידיים שלי … בפן הפסיכולוגי זה אני שמחליטה מתי ואיך להסתפר …. עד היום אני מאריכה ואז מקצצת ..אמא שלי לא יודעת כלום מסיפורי התספורת שלי … אולי נשאר בי החשש מהיותי ילדה שהיא החליטה בשבילי איך להסתפר .. למעשה מלבדי אין אנשים שיודעים ע"כ { ואני חיבת להדגיש יש לי אמא מקסימה .. ואוהבת .. שבנושא אחד טעתה ובגדול … ואני כותבת את כל זה כי אתת כ"שונה ממה שאמא שלי עשתה וזה בטוח יותר חכם ובריא …
אהבתיאהבתי
יעל יש לך סיפור מדהים! תודה ששיתפת!
אהבתיאהבתי