בכל הזמן הזה של הקורונה התחיל לו האביב המשגע של ונקובר. הוא הפציע בהדרגה, אחר כך מילא את כל העין, ועכשיו כבר ממש משתולל לו בחוץ.

לאורך כל התקופה לא אסרו עלינו לצאת החוצה ולא הגבילו זמן או מרחק. אבל בגלל האווירה והאיסור להתקרב, ובגלל שגרת הלימודים העמוסה אנחנו יוצאות בדרך כלל לשעה קלה בכל יום. לפעמים ברגל, לרוב רוכבות על אופניים בשכונה (הבנות רוכבות ואני הולכת לידן ומאזינה לטל ואביעד באוזניות ומשלימה קצת זמן איכות עם תכנית הבוקר, שזה חלק משמעותי משגרת חיי בשנים האחרונות וכיוון שאין לי דקה לבד בחודש וחצי האחרונים זו הדרך שלי לשמור על שפיות…). בסופשבוע רוכבים יותר רחוק או הולכים לשחק בפארק בכדור עם חברים תוך שמירה על מרחק צעקות. פעם אחת הרחקנו לטייל ליד אגם שאנחנו אוהבים לבקר בו. זה היה כמו לפתוח את השער לכלבלבים, הבנות רצו לאורך כל המסלול, רוב הזמן תוך צעקות בקולי קולות. כמה שהן כמהות לחופש, למרחבים. אבל האמת שרוב הימים היציאה מהבית מתמצה בכמה דקות הליכה מסביב לבלוק, ויש ימים (בעיקר לאחרונה שדי, כבר מיציתי) שאני לא יוצאת בכלל. הבנות משחקות קצת בגינה הקדמית שלנו, או הולכות לסיבוב לבד מסביב לבלוק ואני נשארת בבית.

כל התקופה הזו, כמו איזה חור בזמן. הזמן עצר מלכת וגם התקדם בצורה מסחררת במקביל. איך כבר עבר חודש וחצי כשכל יום נראה כמו היום שעבר? מצד שני, אני כבר לא זוכרת איך נראית שגרה. איך זה לצאת לעבוד, ולקחת את הבנות לבית ספר ולחוגים ולהספיק את כל מטלות היום, והנה חולף לו האביב ומי יודע מה יבוא אחריו. קיץ? איזה מין קיץ מוזר – ללא קייטנות או חופשות או ביקורים?

והטבע בשלו. ניצנים – פרחים – נשירה – עלים ירוקים.

הימים הולכים ומתארכים, יש עדיין אור בחלון כשהבנות נכנסות למיטה לישון.

ברחוב שלנו נטועים עצי דובדבן. כל החורף הם עומדים ערומים, קצת כפופים, כעורים ומתקלפים. באביב מתחילים לראות את הניצנים מפציעים, ואז בבת אחת (כך זה מרגיש) כל הרחוב מתמלא פריחה ורודה, אשכולות צפופים של פרחים שממלאים את כל העץ עד שהוא נראה כעומד להתפוצץ. ועכשיו, אחרי כשבוע וחצי של פריחה סוערת – הנשירה מתחילה. עלי הכותרת הורודים מתעופפים עם כל משב רוח קל וממלאים את המדרכה. רגע, חכו שניה, אולי תאטו הפעם? והנה העצים הורודים שלנו מתכוננים לסיום הסבב השנתי שלהם. כבר נגמר?! עוד לא הספקתי.

ואנחנו מדברות כבכול בוקר בשגרת הקורונה עם הארץ, ורואות בעיניים כלות את ההקלות שבארץ, איך כולם נפגשים ומתארחים ומתחבקים. פה אמנם הסגר לא היה כל-כך מלא איסורים וקשה אבל ההקלות לא נראות באופק. הפרובינציה נוקטת צעדים איטיים ומדודים, כמו בכל התקופה הזו, ולא ממהרת לעשות שינויים.

והנה, אוטוטו, האביב בחוץ כמעט נגמר. ואנחנו – כאילו נשארנו מחוץ לרצף הזמן. עדיין פה, בבית.