בעוד בארץ חוזרים לשגרה במרץ, ויש שיאמרו – במהירות מפתיעה, פה בבריטיש-קולומביה בקנדה, כיאה לקנדים – לוקחים את הזמן. החזרה לשגרה פה איטית, וכמו כל ההתנהלות מול האתגר הזה – הכל מחושב, שקול ומגובה בגרפים ותחזיות מתמטיות. מה אני אגיד – עד עכשיו זה דווקא עבד להם. בריטיש-קולומביה היתה אחת הפרובינציות הראשונות עם חולי קורונה מאובחנים, ובכל זאת, נפגעה מעט מאוד יחסית. בעוד באונטריו ובקוויבק הקורונה עדיין משתוללת עם מאות נדבקים ביום – פה מספר החולים המאובחנים עומד על חולים בודדים ביום כבר למעלה משבועיים. (ודווקא הרחיבו את הקריטריונים, כל אדם שחש ברע זכאי לבדיקה).

באמצע השבוע שעבר נפתחו כמה ברים ומסעדות, מספרות ומכוני יופי. הישיבה בברים – שולחן כן – שולחן לא. אין תפריטים, אין אוכל, בחירה מתוך תפריט מצומצם של משקאות. החנויות לא ממהרות להפתח, והחנויות שכן נפתחו מקפידות על תורים מרווחים ברחוב וכניסה של אנשים בודדים בכל פעם. מעודדים הזמנה אונליין ואיסוף במקום. רוב האנשים שעברו לעבוד מהבית ממשיכים בכך. הפארקים וגני-המשחקים עדיין סגורים. אבל גם לקנדים נמאס. נכון שאנחנו מנסים ללכת באופן מרווח על המדרכות אבל בכל יום עם מזג-אוויר סביר כל החופים וכל פיסת דשא מתמלאים קבוצות קבוצות (מרווחות לרוב) של אנשים.

גם הביטולים להמשך הקיץ והסתיו ממשיכים. הפארקים הלאומיים יהיו פתוחים לקמפינג רק לתושבים. קייטנות הקיץ בוטלו או הפכו לקייטנות יומיות בעיר (עלמה מחכה לשבועיים שלה בקמפ-מרים על האי גבריולה מהרגע שחזרה בשנה שעברה). החוגים בוטלו. אפילו הלימודים באוניברסיטת בריטיש-קולומביה הוכרזו כאונליין בסמסטר הסתיו הקרוב. מתי יתחילו לחזור לשגרה? השאיפה היא להקל ולהגיע לששים אחוז המגע החברתי (ביחס לרגיל) ולהמשיך כך עד שיהיה חיסון.

 בתי הספר התחילו ללמד את ילדי העובדים במקצועות רפואיים לפני כשבועיים. הבנות שלי נשארו ללמוד אונליין בבית איתי. למיטב ידיעתי רוב בתי-הספר הציבוריים מספקים תכנית לימודים מינימלית עד לא בכלל. לשמחתי בית-הספר של הבנות שלנו חזר לעבוד אונליין אחרי פסח באופן מעורר התפעלות. לקח להם קצת זמן להתבשל ולמצוא את הנוסחה, והשבועיים שלפני פסח היו קשים מאוד וכללו בעיקר משימות עצמאיות ושיחת עידוד יומית עם אחת המורות. מאז פסח יש לילדים מערכת מסודרת, בכל יום מ-9:00 עד 14:15 הן לומדות ארבעה שיעורים אונליין בני חצי שעה, הכוללים לימודים לפי הנושאים הקבועים: אנגלית, חשבון, מדעים, עברית, יהדות וכל השיעורים המקצועיים: ספורט, מוזיקה, אמנות ודרמה. בין השיעורים יש עוד שני חצאי שעה של משימות יומיות והפסקות. אפילו שיעורי העשרה ופגישה שבועית עם היועצת יש להן.

 מה-1 ליוני המערכת תתחיל להשתנות משום שבתי-הספר מחוייבים להפתח במתכונת מצומצמת. בית-הספר  שלנו יפתח לכל מי שהצהיר שמעוניין, ולמספר ימים שונה לפי הגיל. כיתות א׳-ג׳ (כולל עלמה ותמר) יחזרו ליומיים בשבוע משבוע הבא ("אבל אסור לחבק את המורות" אומרת תמרול) ובשאר הימים ימשיכו בלימודים מרחוק. אגב, הרוב הגדול של ההורים לא שולחים חזרה את ילדיהם ללימודים. הטיעונים הנפוצים שקראתי בקבוצת הוואטסאפ של האמהות הם ״לא מרגישות בטוח״, ״הלימודים אונליין עובדים טוב בשבילנו״, ״חבל לנו לשנות את השגרה שלהם עד שהתרגלו״, ו״למה להסתכן בשביל 6 ימי לימוד סך-הכל״. אני מבינה את כל הטיעונים, ובכל זאת אנחנו ידענו מיד – לבנות שלנו זה מתאים. לפחות שינסו, שירגישו שיש איזו שגרה באופק, ושהחופש הגדול לא יהפוך להמשך מתסכל של כל התקופה הזו. שיראו חברים, שישנו אווירה. ואולי, אני מרשה לעצמי לקוות, זה יוריד את עומס החרדות והגעגועים.

האיסורים עלינו לא היו קשים כמו על הישראלים. אין חובה של חבישת מסכה. לא הוגבלנו במרחק יציאה מהבית בשום שלב. להפך, הרופאה הבכירה של בריטיש קולומביה ד"ר בוני הנרי, זו האחראית על התידרוכים היומיים – שבה ועודדה את כולם לצאת לאוויר, ללכת. אין תחליף נפשי להזזת הגוף ויציאה לאוויר הפתוח. (אני צריכה להזכיר לעצמי את זה מדי יום כשמתעצלת. הרבה פעמים זה לא עוזר).

הפסדנו הרבה בתקופה הזו. ביטלנו ביקור משפחתי בארץ. רם ביטל טיול שחלם עליו שנים. כל העבודה שלי בוטלה. הבנות התחילו לפחד מדברים חדשים ולפתח תסמינים של חרדה. אני מודה למזלינו הטוב שלא נפגענו מהמחלה ואף אחד קרוב לנו לא נפטר ממנה, ולא שוכחת להעריך את העובדה שמצבינו הכלכלי כמעט לא נפגע. רם המשיך לעבוד ואני קיבלתי פיצוי מהמדינה, הבננות המשיכו ללמוד והמורות שלהן מתאמצות ללמד ולהעשיר בתנאי לימוד קשים להפליא.

אבל גם הרווחנו הרבה: זמן משפחתי יומיומי. הבנות הרוויחו שעות על גבי שעות של משחק משותף, יצירה, משחקי דמיון אחת עם השניה, הרכבת פאזלים (תמר זכתה לתואר ״פאזל-מאסטר״ בבית לאחר שהתחילה להרכיב בעצמה פאזלים של 500 חלקים לבד. והיא בת 6), כתיבת סיפורים, המצאות, ושירה (עלמה החליטה שהיא רוצה להיות משוררת. ומדענית.) הבנות רוכבות על אופניים כמו שֵׁדות (אין כמו אימונים שלוש פעמים בשבוע). ועצמאות. העצמאות לצאת לבד לסיבוב ברחוב (בלי כבישים) והעצמאות להכין לעצמן ארוחה. למדנו לנקות את הבית כולנו ביחד. הרווחנו שלוש ארוחות ביחד כל יום (שתיים עם רם) וצפייה משותפת ב Our Planet וב״ריקוד האחרון״ על מייקל ג׳ורדן.

הקושי הכי גדול – שלי, הוא אי-הוודאות. איך יראה הקיץ? האם נוכל לנסוע לטייל בקראוון את הטיול שאנחנו חולמים עליו? איך יהיה הקיץ לבננות שכמהות לחברה ילדית? מתי אוכל לחזור לעבוד בצילום אירועים? והשאלה החשובה מכל: מתי סופסוף אני אוכל לעלות על טיסה ולפגוש את ההורים שלי (בלי לשבת בסגר בארץ או אחרי שאכנס לקנדה – בטורונטו)?

כאדם סופר-מתוכנן שאני קבלתי סטירה מצלצלת. ״למדתי שיעור״ – כך אומרים. אמא שלי לימדה אותי את זה  כבר לפני שנים: ״ דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט״  היא מלמלה ביידיש במקרים של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי. האלוהים של מי – אני לא יודעת, אבל הוא בהחלט בילבל את כולנו.

קטנות:

 רגע מרגש ממש #1: בסוף השבוע שעבר הורשנו לפגוש, להתקרב ואפילו לחבק בני משפחה. אחרי חודשיים וחצי הלכנו ל״קפה ועוגה״ אצל אחותי בבית. בכניסה כולנו היינו קצת בשוק, עמדנו מבחוץ כמה רגעים לפני שממש פסענו פנימה, ואני דמעתי וצחקתי בשחרור. דבר כל-כך קטן היה כל-כך מרגש.

רגע מרגש ממש #2: בשבת צילמתי לראשונה מזה חודשיים וחצי. צילמתי משפחה (שהזמינה אותי לצלם את האירוע שלהם לפני יותר משנה, ואז-קורונה) בחצר הקדמית (לא הוזמנתי להכנס פנימה בהתנצלות), על רקע הבית שלהם, והיה ממש כיף. לא ישנתי בלילה מההתרגשות, עד כדי כך.

כמה תמונות שצולמו בשבועיים האחרונים, רגע לפני שמאי נגמר לו:

השמלות/חולצות מהתמונה האחרונה: "מותק" / הדס הול