הליכה לגינה

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

צילום גלית לוינסקי
עלמה צועדת
צילום גלית לוינסקי
וצועדת
צילום גלית לוינסקי
ואני מאחוריה
צילום גלית לוינסקי
חוצה את הכביש בגאווה
צילום גלית לוינסקי
ככה היא דילגה לה בשמחה אחרי שחצתה את הכביש
צילום גלית לוינסקי
אתם חייבים לראות מקרוב
צילום גלית לוינסקי
הולכת לגינה להתנדנד. זה בסך הכל מה שרצתה…
צילום גלית לוינסקי
כשחזרה הביתה שמחה וגאה

 

16 מחשבות על “הליכה לגינה

  1. את מצליחה להעביר את כל הרגשות שלך באופן הכי ברור, ואת החששות שלכם אלינו, ואני אפילו מתחיל לדאוג…

    אהבתי

    1. (: זו היתה הפעם הראשונה. היא כבר סיפרה בגאווה לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהלכה לבד לגינה, ואמרה לי "עכשיו אני יכולה ללכת כל יום לבד!" ובשלב הזה כבר בלעתי רוק וניסיתי לצנן את ההתלהבות. "לאט לאט", אמרתי.

      אהבתי

  2. כל כך מזדהה עם החששות והחרדות. מרגישה שחציית כבישים זה גם עניין של אופי ולא רק של גיל. יש ילדים שההתמצאות במרחב וההתאפסות על עצמם קלה להם יותר ויש כאלה שיותר חולמים ויכולים למצוא את עצמם משחקים עם תמרורים במקום להקשיב להם (בלי להזכיר שמות :-)). והזרים – וואו, אצלנו עומר בן ה-11 יודע כבר מה הסכנות, אבל הקושי האמיתי הוא להסביר שזה יכול להגיע מאנשים שהוא מכיר. אישית החרדות שלי מאוד גבוהות ואני פחות משחררת (למשל אני איטית בלהסכים שישנו אצל חברים ותמיד עושה את זה לא בלב הכי שלם). אני יודעת שזה אולי יגביל אותם ויכניס להם חרדות ועם זאת – מעדיפה שהם ישנים בחדר הסמוך אלי.

    אהבתי

    1. אני מאוד מזדהה עם הדילמה הזו של האיזון בין כמה לשמור עליהן וכמה אני כבר מעבירה להן את החרדות שלי, ובשביל מה. מצד שני – אני מזכירה לעצמי שעדיף לפחד ממשהו ולמנוע אותו מאשר לחוות משהו נורא. אז צריך למצוא את השביל הנכון. בואי נגיד שיקח זמן עד שאסביר להן בפירוט מה קרה לי. הן יודעות בכללי, וזה מספיק עמום בשביל להתקע להן בראש, אני בטוחה.

      אהבתי

  3. מזל טוב לעלמה. הבת שלי עוד מעט בת 9 ובאמת חושבים שצריך כבר לאמן אותה ללכת ולחזור לבד מבית הספר. זו הרגשה נהדרת שאפשר לשחרר אותם. היום דיברתי עם חברה על כך שכאשר הם קטנים הם רוצים לעשות הכל לבד. אח'כ כשגדלים לוקח להם הרבה זמן לפתח עצמאות. סוג של פרדוקס.

    אהבתי

    1. אני מסכימה איתך, פרדוקס הגדילה והעצמאות. דווקא לפני שמודעים לכל הסכנות רוצים לעשות הכל לבד. זה מצחיק כי אימנו אותה ללכת לבד לא לשם הליכה לבית הספר או לחוג ספציפי (כי הכל לא בשכונה ואני מסיעה אותן), אלא אימון לשם עצמאות. היא מאוד עצמאית בדברים מסויימים, ודווקא בזה שבארץ הרבה יותר מקובל – זה מלווה אצלי בהרבה חששות.

      אהבתי

  4. היי, היה מעניין לקרוא והתמונות מקסימות.
    כמה חבל שקיימות סכנות שיש לדעת להימנע מהן. נראה שהסביבה שלכם בטוחה דיה בכדי לאפשר לעלמה ללכת לבדה ברחוב באופן עצמאי. עלמה חמודה!

    אהבתי

  5. וואו, פתאום היא נראית כל כך גדולה. איך זה קרה כל כך מהר?
    והפוסט מעביר באופן מאוד חי את תערובת התחושות של דאגה, גאווה והרצון שלך לתת לה את הכלים לעצמאות.

    אהבתי

אין כמו תגובות לשמח לבב בלוגרית, יאללה, תחלקו איתי (:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s