ושוב סתיו.

כל כך מוזר, אצלי בראש יש תחושה שהעולם קצת עצר אי שם במרץ-אפריל, ומאז הכדור מסתובב בקצב אחר. אני מנסה להזכר בחודשים הקודמים והם נראים לי כאילו חלפו לפני מאה שנה, ומצד שני חלפו רק הרגע.

הסתיו כבר כאן, עם הגשם והעננים, והטמפרטורות שיורדות, ושעות האור שמתקצרות, והעלים שמחליפים צבע ונושרים.

הסתיו הוא העונה הכי יפה כאן. אולי האביב, קשה להחליט. אבל ביום שהשמש מפציעה ומאירה את העצים זה באמת – הדבר הכי יפה שיש. אני לא מפסיקה להתפעל מצבעי העלים על העצים, ומהיופי הזה שהטבע מייצר, כמעט כבדרך אגב, בכל שנה מחדש.

בעולם שלנו החיים התהפכו והשתנו מאז הקורונה. אני מתגעגעת כל-כך לשגרה שלפני הקורונה, לחופש לנסוע  למקומות ולטוס ארצה, לחירות להסתובב בעיר בחופשיות, ליכולת לפגוש אנשים ולארח, ולהתחבק.

אבל עולם הטבע נשאר כשהיה.

ותכף יגיע החורף האפור והקר, ותכף תסתיים השנה שכמעט כולה היתה תחת הכישוף הזה של הקורונה.

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית.