בחופשת החורף הזו קיבלנו מתנה גדולה. ביקור משפחתי של שבועיים: סבתא דליה (אמא של רם), מעיין (אחות של רם) ונגה, אסף ואיה (האחיינים שלי, בני-הדודים של הבננות, הילדים של מעיין ויאיר) הגיעו לבקר אותנו. מישראל הגשומה ומוכת הקורונה הישר לוונקובר הגשומה ומוכת הקורונה, רק אחרת.
קיבלנו מתנה ענקית של ביקור חם ואוהב וצפוף (אבל צפיפות טובה, מזל שעברנו לא מזמן לבית הרבה יותר גדול ויש לנו מקום לארח בכיף), אוכל טוב, חברה משובחת, חברים אהובים לחיבוקים ומשחקים, ומנוחה לגעגועים העזים לפחות לשבועיים (הבעיה שאחרי ביקור תמיד מתגעגעים הרבה יותר… זה המצב שלנו כרגע).
אז הצלחנו לא להדבק בקוביד
לעשות מסיבת תחילת השנה האזרחית ולקפוץ משמחה ב12 בלילה
ללכת למוזיאון, להחליק על הקרח, לנסוע לדאונטאון, ללכת לראות אורות קריסמס בואן-דוזן ועל הר גראוס
ולחגוג לתמר יומולדת 8 בהיקף משפחתי (הרבה יותר רחב מהרגיל שלנו)









ולשמחת כולנו ירד מלאאאאא שלג. קיווינו שהמשפחה תקבל את חוויית השלג המלאה, וכן כך היה. אומרים שירד הכי הרבה שלג בלילה אחד בוונקובר כמו שלא ירד מאז 1996. או 1966. לא בקיאה בפרטים, אבל מבחינתי זה היה הכי הרבה שלג שירד בלילה אחד מאז שהגענו הנה, ואז באמת היה השלג הכי קשה שוונקובר חוותה (מאז 1966? בואו לא ניתפס לפרטים), ובעיקר היה זה החורף שהשאיר אותי בטראומה מנהיגה בשלג ובקרח מאז ולעולם לדעתי. אבל שוין, הפעם היינו בחופש! לא חייבים לנהוג!
ושלג, אין מה לומר, זה אחד הדברים הכי יפים שהטבע נתן לאדם. יפה לראות אותו יורד – נופל בחתיכות עבות ואיטיות מהשמיים, מרחף לו ונושר. מקסים לראות שלג בחוץ – ערמות רכות של לבן שמכסות את כל העולם בשמיכה לבנה. כיף לשחק בו – לבנות אנשי שלג או לקפוץ עליו, להעיף שלג באוויר או לגלוש בו (כיף למי שלא אכפת לו מאיברי גוף קפואים ומכחילים. אני מוציאה יד מהכפפה רק בשביל לצלם. גם ככה בטמפרטורות סבירות האצבעות שלי סגולות, אז עד כאן. אבל שאר הציבור נהנה).
ומבחינתינו זו היתה מתנה כפולה. כי בנוסף לחוויה של לגור ביחד ולשחק ביחד מהבוקר עד הערב, לקרוא ספרים ביחד, לשיר, ליצור, להמציא, לבשל, לאפות, לבלות 24 שעות ביממה ביחד ולתת אחד לשני תשומת לב כמו שאפשר לקבל רק ממשפחה –
קיבלנו את המתנה של לראות את הכל בעיניים חדשות – של תיירים. כולנו עדיין מתפעלים מהיופי של העיר הזו והטבע שמקיף אותה. כולנו מתלהבים מהשלג הראשון ובטח כשיורדת כזו כמות נכבדת של שלג. אבל בזכותכם – דליה, מעיין, נגה, אסף ואיה – נסענו לראות גם את השלג בסכר קליבלנד, את פארק קווין אליזבת' המושלג, יצאנו לגלוש על מזחלות בקנזינגטון פארק עם הנוף המדהים, נסענו לטראוט לייק לבדוק מה עושים הברווזים כשהאגם קפוא (התשובה – נוחתים על הקרח ומחכים שיפשיר כך נראה) ולחוף הים של ג'ריקו ביץ' לראות איך נראה חול-ים מכוסה בשלג. וזה היה פשוט מדהים. כיף לראות את כל המקומות היפים האלה בעיניים סקרניות, כאילו להתבונן בפעם הראשונה.






שלג בקווין אליזבת' פארק:





התמונה הנ"ל היא חלק ממסורת של צילום הנקודה הזו בקווין אליזבת' פארק בעונות השנה המשתנות. הוספתי אותה גם שם. (אפשר לראות פה בלינק)
ספניש בנקס – ככה נראה חול ים מכוסה בשלג

תצפית על גשר האריות ונורת' ונקובר
טראוט לייק או: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"


קנזינגטון פארק: הפארק עם הנוף הכי יפה והכי קר בוונקובר




ואז קמנו לבוקר כזה, אחרי שהצטברה כמות של 20 ס"מ שלג בלילה אחד:




קליבלנד דאם- סכר קליבלנד






הם נסעו לפני שבוע ויומיים בחזרה. מאז האריכו פה את חופשת החורף לילדי וונקובר בגלל הקוביד, ורק היום, אחרי שלושה שבועות, הבננות חזרו ללימודים. אנחנו מתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ואיך לומר, לא יצאנו לשלג מאז. אולי הבנות, כשבאו חברים. אני מסתכלת על השלג מבפנים ומחכה לשמש שתציץ ותמלא לי שוב את הלב.
החיים מביקור לביקור. ביקור שלנו בארץ. ביקור שלכם פה.
וואוו!! איזה פוסט מהמם ביופיו!
נהניתי ממש מכל תמונה ותמונה!
חוויה
אהבתיאהבתי
זהבית יקירתי. החדר מחכה שתבואו גם! ואנחנו מחכים עוד יותר
אהבתיאהבתי
וואי, גלית, את כותבת (וכמובן מצלמת) מדהים!!! את מצליחה לדייק ככ את הרגשות ולהעביר רגש ויופי כמו חץ היישר ללב שלמי שקורא. מאד מאד מרגש.
(ואת האורחים שהיו לכם אני מכירה היטב : ) מבינה לגמריי את עומק הגעגוע. אבל כמה נפלא שיצרתם להם (ולכל) חוויה מוושלמת לזמן איכות בלתי נשכח.
אהבתיאהבתי
תודה תודה תודה
אהבתיאהבתי
איזה כיף שבאו לבקר. לנו ביטלו את הביקור ועוד חלקנו היו חולים. והכי בלט לי בתמונות שלך: כמה בנותתתת. בית של בנות :)) אצלנו הרוב בנים וזה תמיד נראה שונה, גם באנרגיות.
אהבתיאהבתי
כן אני בטוחה שהאנרגיות שונות. אבל אצלינו גם יש בן (בן דוד של הבנות שלי) והדינמיקה בין כולם נהדרת!
אהבתיאהבתי
איזה כיף!! ואיזו עיר יפה זאת 🙂
אהבתיאהבתי
נכון! את צריכה לבוא
אהבתיאהבתי
גלית, כמו תמיד הכתיבה שלך מרגשת והתמונות… מה עש לומר? עוצרות נשימה. תענוג!
אהבתיאהבתי
(: תודה אילנה
אהבתיאהבתי