צילומי אור לכבוד חנוכה

במסגרת שעות ההתנדבות שלי בבית הספר (כל משפחה מחוייבת לתת 12 שעות התנדבות בשנה) נודבתי להעביר שיעור צילום מזורז לכיתות ה'. הבנות שלי הולכות גם הן לגן ולבית-הספר VTT בונקובר, ואלן, העומדת בראש מחלקת לימודי היהדות מכירה אותי כבר מצילומי אירועים בית-ספריים בשנה שעברה.

כשאלן פנתה אלי בתחילת שבוע שעבר עם הרעיון היא ידעה בדיוק מה היא מחפשת ומה היא צריכה. בשנה שעברה עשו את אותו פרוייקט עם כתות ה', וצלמת-אמא אחרת הנחתה אותו. אלן הסבירה לי שהיא רוצה שאפתח בהסבר קצר של עשר דקות על צילום ועל מהות הפרוייקט, ואחר כך אקח את התלמידים בקבוצות של 4-5 ילדים החוצה לפינות שונות של בית הספר בכדי לצלם. לצורך העניין גוייסו מצלמות דיגיטליות ישנות מהקהילה (מוטיב התרומה והעזרה פה מאוד בולט. אהיה חייבת לכתוב על זה בהזדמנות). כמובן שנענתי מיד בחיוב. לא שחסרות לי שעות התנדבות (לדעתי כבר סיימתי את כל ה-12 שלי, ורק אמצע דצמבר), אבל אם מבקשים עזרה מבית-הספר אני באמת שמחה להתנדב, וללכת לצלם עם הילדים נשמע טוב.

"אני אשמח להעביר את הפרוייקט" עניתי לאלן. "והכל אפשרי, אני מבינה שהזמן דוחק לפני חנוכה, אני מבינה שזה יהיה מאוד מהיר, רק שעה לכל כיתה. רק דבר אחד אני לא יכולה לעשות: אני לא יכולה לדבר עשר דקות מול הכיתה, את זה את תצטרכי לעשות". כן. אני יודעת אנגלית. כן, אפילו יש לי תעודת הוראה, עשיתי הסבת אקדמאים להוראת אמנות במדרשה בבית ברל. וכן, גם שם בועדת-הקבלה הסברתי שיש לי פחד קהל נוראי והם הבטיחו שהגעתי למקום הנכון, ששם במדרשה הם ילמדו אותי להתגבר ולדבר מול הכיתה. זה לא קרה. סיימתי (שנתיים? שלוש? לא זוכרת כבר) שנות הסבה שם, כולל התנסות, ועדיין אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה.

למחרת התייצבתי מול כיתה ה'1, מצויידת בשתי מצלמות שלי ועוד חמש מצלמות שבית-הספר הספיק גייס, מול 20 תלמידי הכיתה, כולם נראים ילדים מבית יהודי טוב, שקטים, קשובים, מתלהבים להחזיק מצלמה ביד. עדיין לא הצלחתי להרים אליהם את העיניים. אלן הסבירה על הפרוייקט מהנקודות ששלחתי לה יום קודם במייל – קצת על חיפוש האור, הסתכלות על אור וחושך, צילום בשחור-לבן, וניסתה לדובב אותי להמשיך. אמרתי שנתחלק מיד לקבוצות ואני אמשיך להסביר להם כבר בפועל מה עושים.

עשיתי את הפרוייקט הזה במשך קצת יותר משעה לכל כיתה, בשני ימים נפרדים. בכל עשר דקות פגשתי חבורה חדשה של ילדים, מתרגשים להחזיק את המצלמה וממהרים כבר להתחיל לצלם. הסברתי להם בקצרה איך להחזיק את המצלמה, איפה ללחוץ בשביל לצלם, איך להסתכל בתוצאה וגם על מה להסתכל, מה לחפש, לבחור להתבונן מקרוב או מרחוק, טיפונת על קומפוזיציה – רק בפן המעשי ביותר, ושיחררתי אותם לרוץ ולצלם.

ונהנתי מכל רגע.

זה היה מאוד מאוד לחוץ, צריך להספיק לצלם לפני ההפסקה. 20 ילדים מכל כיתה, כל אחד בקצב אחר. קצת אינטריגות בין הילדים. אבל רוב הילדים כל-כך נהנו והתרגשו, שפשוט נדבקתי מהם. כמה זה מרגש, כמה כיף להחזיק את החפץ הזה, הקסם הזה שלוקח את המציאות ושם אותה בתוך פריים. כמה כוח יש לצילום. כל ילד או ילדה שסיימו לצלם כמה פריימים ניגשו אלי וביחד הסתכלנו על מה שצילמו ובחרנו את הפריים האחד שאותו נדפיס. ואיזה דברים הם צילמו! חלק מהילדים לא "התחברו" למשימה. חלק לא לגמרי הבינו או שלא היה להם חשק "להכנס לזה". אבל חלק סיפרו לי בעיניים קורנות שלאבא/דוד שלהם יש "מצלמה גדולה" כמו שלי, שלפעמים הם מצלמים בה. אחת הילדות סיפרה לי שלקחה קורס צילום בקיץ. וחלק פשוט נהנו לחפש קרן שמש או לצלם את העלים או לחפש זווית מעניינית מתוך מתקן השעשועים בחוץ.

בבית עברתי על 39 התמונות שהילדים בחרו להדפיס והמרתי אותם לשחור לבן. שיחקתי קצת עם הקונטרסט, ושלחתי להדפסה. חלק מהפריימים היו נהדרים. כמה יצירתיות, וזה כשיש להם רק כמה דקות לצלם, ובקושי שמעו הסבר על הפרוייקט. הם רק רצו לנסות, לצלם, להתבונן. הילדים האלה, אלה שנולדו עם הסמרטפון ביד, התלהבו להחזיק מצלמה דיגיטלית כמעט בת גילם, אמיתית, ולצלם.

אחרי יומיים פנתה אלי אשה אחת בסופר שליד בית-הספר. היא שאלה אם אני "הצלמת". סיפרה לי שהבת שלה, שבדרך-כלל לא מספרת לה כלום על מה שקורה בלימודים, סיפרה בהתלהבות על שיעור הצילום הזה, ועלי, ושהיא נהנתה מאוד לצלם. האמת – גם אני מאוד מאוד נהנתי. אולי בפעם הבאה אני אצליח אפילו לדבר מול כל הכיתה ביחד.

מי יודע. אולי אני בעצם מסוגלת.

צילום: ג'ניפר שכטר
כל הצילומים צולמו על ידי ילדי Grade 5  VTT,  מפאת שמירה על פרטיות הילדים אין קרדיט אישי לצילומים

פגית לייט

כמה שעלמה אוהבת לשמוע את סיפור הלידה שלה…

היא אוהבת לשמוע שהיא היתה בבטן שלי, והיתה משהקת לה מבפנים

היא אוהבת שאני מספרת שהיא עשתה לי "טוק טוק" מתוך הבטן, כי היא רצתה לצאת, למרות שזה היה הרבה לפני הזמן

היא נהנית לשמוע שנהגתי לבית-החולים בבוקר היום שנולדה, כי הייתי בכלל בדרך לקורס הכנה ללידה

היא יודעת שהיא שכבה לה במשך כמה שבועות "הפוך" בבטן שלי, טוסיק למטה וראש למעלה, ולכן קודם כל יצאו לה הרגליים

היא יודעת שהיא לא נולדה בלידה "רגילה" אלא שנולדה בניתוח קיסרי, ושיש לי צלקת קטנה בבטן מהניתוח

היא יודעת שרם היה אחרי תורנות

היא יודעת שההורים שלי וגיסתי באו מהר לפני הניתוח להביא לי דברים, כי זה היה ניתוח "מעכשיו-לעכשיו"

היא יודעת שמיד כשהיא נולדה היא היתה באינקובטור, ונשארה בפגייה כמה ימים כי היא היתה קטנה

היא חושבת שכל הזמן היינו איתה שם, ושהיה לה חם ונעים באינקובטור

אמא נוסעת לבית חולים ללדת / ציור של עלמה, בת 6

היא לא יודעת שבכיתי במשך כל הניתוח מרוב פחד

היא לא יודעת שלא רציתי לראות אותה בהתחלה, שכשהביאו לי אותה מיד אחרי שהיא התחילה לנשום ואני עוד הייתי כפותה ושוכבת, לא יכולתי להסתכל מרוב בהלה

היא לא יודעת שפחדתי לגעת בה

היא לא יודעת שהאחיות בפגיה לימדו אותי איך מחזיקים אותה, ואחר-כך איך לשאוב חלב, איך להשקות בבקבוק, איך להניק, איך להחליף חיתול, איך לרחוץ, איך להלביש, איך להשכיב לישון, איך להעיר בשביל לינוק כי היא היתה מתעייפת, איך לשקול במשקל, איך לקרר, איך לחמם, איך לעשות לה החייאה

היא לא יודעת שפחדתי לקחת אותה הביתה כי בבית אין מוניטור

היא לא יודעת שפחדתי ללכת לישון בלילה, והייתי ישנה באור כדי לראות שהיא נושמת

היא לא יודעת שלא רציתי להשאר איתה לבד בבית, ובפעם הראשונה שזה אכן קרה, התקשרתי בוכה לאבא שלי שיבוא להיות איתי, כי הוא רופא, ו"הוא ידע מה לעשות אם יקרה לה משהו"

היא לא יודעת שלא רחצתי אותה בעצמי במשך חודשים, ואחר-כך רק אם היה מבוגר נוסף לידי

היא לא יודעת שלא ישנתי בלילה בבית לבד איתה במשך חודשים, ובכל פעם שרם היה תורן אמא שלי או חמותי היו באות לישון איתי

היא לא יודעת שפשוט חרדתי לחייה.

טראומה של אמא טרייה ותינוקת מחוברת לצינורות ומכשירים בפגייה (וגם הקורס החייאה תרם את חלקו לחרדות, אבל הוא כנראה הכרחי)

***

שש ומשהו שנים אחרי, ה"פגית-לייט" שלי שוכבת במיטה שלה, ישנה. היא חכמה, יודעת לקרוא ולכתוב בשתי שפות, יש לה חוש הומור מפותח, היא סקרנית, מוכשרת, ועוד אלף תכונות. היא כבר לא שוקלת שני קילו… עוד רגע היא מגיעה אלי בגובה.

לכבוד יום הפג הבינלאומי נזכרתי בכל אלה. נזכרתי בטראומה שלי, ובכל מה שצמח ממנה. ושוב, תודה לכל צוות פגיית אסף הרופא, ובמיוחד לאחיות, שלימדו אותי להיות אמא, לפחות בהתחלה.

לקריאה נוספת: פוסט על סיפור הלידה של עלמה, פוסט על עלמה בפגייה.

נלי, פרנסיס ואני, שותות תה ומדברות על השפה העברית

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

ראש השנה שני בוונקובר

שנה חדשה

תקופה נהדרת של התחלות חדשות, הכרויות חדשות, המון אופטימיות.

מצד שני הקיץ מתחיל להתרחק ומרגישים את הסתיו מתקרב. ואחרי הסתיו מגיע החורף, הקר, החשוך, העצוב.

מוזר להיות פה כבר שנה שניה. הכל הרבה יותר קל, מוכר, הגיוני. אבל עם כל זיכרון משנה שעברה – "בדיוק עכשיו לפני שנה" כזה, אני מרגישה כמה מהר חולף הזמן. תכף יגמר הרילוקיישן ונחזור הביתה, לישראל.

זה הזמן לחשוב איך לנצל את הזמן, את השנה הזו. להתרכז באלבומים שרציתי לעשות? לנסות לעבוד יותר כדי "לחוות" יותר את החיים כאן? לעשות את הקורס הזה שאני הופכת בו בראש כבר תקופה?

הזמן לא עוצר לרגע.

***

שתהיה שנה טובה, "שנספיק" את כל מה שאנחנו רוצים לעשות, לחוות, להנות. שיהיו רק בשורות טובות, שנהיה מוקפים באנשים אוהבים ואהובים. שנדע להעריך.

שנה טובה!

שנה של אהבה, וקבלה, ונתינה, וחיבוקים, וחיוכים, ומשפחה, וחברים, וכל הקיטש הטוב והנעים הזה:

ושנה של הרפתקאות חדשות, וחופש, וראש פתוח, וניסוי-וטעייה, ושנה חסרת פחדים, ומנוחה ללב הפולני הדואג, ולראש מלא המחשבות. פשוט – טובה.

ולמי שלא הבין זה הכל איחולים לעצמי. אז בשביל מי הבלוג הזה?!

ואסיים בשיר אחר, אבל שמתאים לי בדיוק למחשבות עכשיו:

לפוסט "שנה טובה" של לפני שנה לחצו כאן, ולפוסט של תחילת שנת 2017 כאן, לרעיונות למתנות לחג לחצו כאן וכאן, וכאן, וגם כאן.

 

The Fashonista

לפני כחמש שנים קניתי את האייפון הראשון שלי. כטכנופובית שאני דחיתי את קניית הסמארטפון עד שלא יכולתי לדחות עוד. לקח לי כמה חודשים טובים להתרגל אליו, להבין את השימושים ולהנות מהייתרונות שלו. חברתי פ. ניסתה נואשות לחבר אותי לוואטסאפ. "בשביל מה צריך?" טענתי, "החבילה שלי כוללת חמישים הודעות!". "- בשביל התמונות!" היא התעקשה. היא חיברה אותי לוואטסאפ, וגם הקימה את הקבוצה הראשונה שלי: "הפאשוניסטה". הקבוצה כללה שלוש: אני, פ., ושין אחותי שבוונקובר. סופסוף הבנתי את הייתרונות. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לתקשר עם אחותי שבחו"ל בהודעות, לשלוח לה תמונות, וכל זה בזמן אמת. בהתחלה סתם היינו מקשקשות בקבוצה, עד שפעם אחת פ. מדדה בגדים בחנות ושלחה לנו תמונות התייעצות מתא המדידה. זה היה גאוני!

אני לא זוכרת מי התחילה עם זה (פ. זו את?) אבל לאט לאט התחלנו לצלם את עצמנו בבוקר, מול המראה, רגע לפני שיוצאות מהבית. היינו שולחות את התמונה לקבוצה ורואות, ומגיבות, ותמיד מחמיאות. פ. מתל אביב, רגע לפני שיוצאת לעבודה, אני מרמת גן, לוקחת את עלמה לגן, שין מוונקובר, בדרך לבית ספר עם הבנות שלה. כל אחת מתחילה את היום שלה, ובכל זאת, שלושתנו מתראות, אומרות שלום ויוצאות מהבית. נכון, זה רק בגדים, זו רק תמונה, אבל מעולם לא הייתי בקשר רציף וחזק כל כך עם שתיהן כמו בתקופה הזו.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה…

אם בהתחלה זה היה מדי פעם, כשהייתי לובשת משהו חדש ורוצה להראות, או צריכה עצה, מפה לשם זה הפך הרגל יומיומי, טקס קצרצר לפני היציאה מהבית. עלמה כבר הכירה אותו והיתה מיומנת: בדרך כלל שתינו היינו מוציאות לשון, לחיצה על כפתור הצילום, ו – תמונה. שולחת, ויוצאות. אם הייתי שוכחת מיד עלמיק היתה מזכירה לי: "אמא, לא הצטלמנו היום". רם גם הכיר את הטקס הקצרצר והיה מקטר עליו (אבל מצטרף לתמונה), וגם חברים שלי שהתרגלו. כשלא הייתי בבית / בארץ רם אפילו "החליף" אותי וצילם את עצמו…

חודשים שלמים בעצם צילמתי את עצמי. סתם תמונות, במצלמה של הטלפון. תמונות פשוטות, בלי חשיבה על קומפוזיציה או פריים, רובן קצת מטושטשות. ובכל זאת: צילום עצמי במשך כמעט שנתיים וחצי. ה"פאשוניסטה" הפכה ליומן המצולם השלישי שלי.

שנתיים וחצי. יותר מאלף תמונות (הרבה פעמים יצאתי מהבית גם בערב, או החלפתי לאירוע, או קרה משהו שהצדיק עוד צילום), אותו פריים פחות או יותר, מול המראה שבכניסה לבית שלנו במעגל. בהתחלה לבד. אחר כך עם עלמה שהצטרפה. אחר כך בהריון עם תמר, עם בטן, ואז עם תמר ועלמה. וכל הבלגאן שברקע מתחלף, דברים של גן, קניות, שקיות, והנה קניות לתינוקת החדשה, וסלקל, ותינוקת זוחלת, ועומדת, וחלפה עוד שנה. והעונות מתחלפות, ואני רזה, ואז בתחילת הריון, בגדים רגילים על בטן שגדלה, ובגדי הריון, ואז טרנינגים של אחרי לידה, אני משילה את המשקל שנשאר אחרי ההריון, וחוזרת לבגדים ה"רזים" שלי. ואני רואה לפי הבגדים מה הרגשתי לגבי עצמי, ומתי קניתי משהו חדש והשווצתי בו, ומתי לא התחשק לי בכלל להתלבש ולצאת מהבית.

אני רואה איך הבננות גדלות, אני נזכרת בתמרול תינוקת בת כמה ימים, תינוקת שנולדה בחורף ואני בקושי מבינה איך מתנהלים עם שתיים, ואז עם תמרול במנשא, יוצאות לגן של תמר ואחר כך של עלמה, ואת הבכי שלה, ואת הקנאה של עלמה, ואת עצמי חוזרת עייפה מכל התפרצות הרגשות הזו הביתה. למרות שאלה רק תמונות פשוטות של טלפון, של "מה לבשתי היום", ו"בוקר טוב פאשוניסטות שלי" זה יומן.

תכלס זה היה יומן הריון הרבה יותר מה"יומן" ומצילומי ההריון שעשיתי.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה… כל ההריון של תמר

בהתחלה היה לי לא נעים – להכנס לחנות, לבד, ולצלם את עצמי מול המראה בשביל להראות ל"פאשוניסטות" שלי ולהתייעץ איתן. לתת כזו חשיבות לצילום של בגדים לקבוצה בוואטסאפ. להראות לציבור (גם אם הוא רק הבננות ורם) שאני מייחסת חשיבות למראה חיצוני, שזה חשוב לי לא לשכוח לצלם. זה בסך הכל מה שזה, ובכל זאת. הרבה פעמים בשביל ה"פאשוניסטה" הייתי בכלל טורחת להחליף בגדים. טורחת לצאת מהטרנינג בבוקר אחרי לילה ללא שינה של עבודה והנקות. לפעמים הייתי מתלבשת עבורן, עבור פ. ושין, כאילו אותן הייתי פוגשת במקום אליו הייתי הולכת, כי הרגשתי שאותן אני באמת מעניינת. והן מצידן, תמיד אמרו מילה טובה, מחמאה, או שלחו מילים מעודדות. ונכון שזה רק בגדים, אבל כל אחד צריך כמה מילים טובות על הבוקר, להתחיל איתן אם היום.

וכמו שזה התחיל ככה זה נגמר. לאט לאט זה דעך, אני אפילו לא זוכרת למה. לא הקפדנו על צילום בכל בוקר, או שלא זכרנו, או שלא התחשק לנו לשלוח. לא זוכרת, אבל לאט לאט הפסקנו להתמיד, וכשהאחרות לא שולחות, אף אחת לא רוצה להעלות תמונות רק של עצמה. וזהו, נגמר.

הקבוצה עדיין קיימת, ומדי פעם אנחנו מעלות תמונות בסגנון ה"פאשוניסטה" הקלאסית, אם בתא מדידה, או בדרך לאיזה אירוע, אם מתלבטות על זוג נעליים, או רוצות להשוויץ בלבוש חגיגי למסיבה או חג. עם סיום הפרוייקט הזה באמת חסרה המוטיבציה. תכלס, למי אני אטרח להתלבש? מתחת למעיל גם ככה לא רואים אם אני בסריג יפה או בסווטשרט של בית… ומי כבר מכיר אותי פה.

אסיים בכמה סדרות לבוש:

אותו סוודר, אותו ג'ינס, שתי ילדות שונות ושנתיים הפרש

שנתיים וחצי, אותו זוג מכנסיים (אפשר להגדיל בלחיצה):

הריון, תינוקות, ילדות, אותה חצאית:

רואים שאני מנצלת היטב את הבגדים (:

יומנים נוספים בסדרה:  "היומן הראשון שלי"/שלושה חודשים מצולמים. "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים.

יום האישה הבינלאומי 2017

בכלל לא התכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי השנה. זאת אומרת תיכננתי לכתוב על הנשים פה בוונקובר, ועל אורך חופשת הלידה פה, אבל עוד לא הספקתי לעשות את כל הבירורים שרציתי ובכלל, לא היה לי רעיון מגובש מה לומר.

אבל בימים האחרונים קראתי הרבה פוסטים ומאמרים ברשת על הפרק השלישי בעונה הנוכחית בסדרה "בנות", ואתמול סופסוף ראיתי אותו, ואז קראתי עוד קצת ושמעתי עוד קצת ונו, טוב, הראש שלי התמלא במחשבות.

"בנות" פרק 3 / עונה 6, הוא פרק שמדבר על הטרדות מיניות. הוא עוסק בתחום ה"אפור" סביב הטרדות מיניות, והוא מראה לנו איך האנה – גיבורת הסדרה ואישה מורכבת וחזקה, וביקורתית ומודעת ואינטיליגנטית ומוכשרת ועוד המון תכונות – נכנסת במודע לתחום האפור הזה, מדברת עם הגבר שבפרק על זה, ואיכשהו למרות כל התכונות המשמעותיות האלה, נופלת במלכודת שלו ומוטרדת מינית על ידי הגבר. אותו הגבר שהיא ידעה שהוא "מטרידן". אותו סופר שהיא בחרה להיכנס לדירתו, בחרה לשכב במיטתו, ולמרות כל הבחירות האלה, היא לא בחרה להיות מוטרדת על ידו.

ההרגשה שלי מלצפות בפרק היתה כל כך מטרידה, הרגשה ש"סגרה עלי" ככל שהאנה נכנסה פנימה לתוך הדירה, ככל שהפרק התקדם. כשהוא הסתיים נשארה בי תחושת הגועל וטעם חמוץ ומר בגרון.

ואז חזרתי לקרוא את הפוסטים והביקורות ברשת. קראתי שוב את ניב שטנדל במאקו, (והזדעזעתי מכמה שהוא צודק), ואת צליל הופמן במאקו (והסכמתי עם כל מילה), והאזנתי לצליל אברהם ושיר ראובן בכאן (ולא הסכמתי בכלל), וקראתי פוסט קצר אך כן וישר  וקולע של רון ברקאי בפייסבוק (והערכתי אותו כל כך), וקראתי גם את הספוילרית שהסבירה בצורה כל כך ברורה מדוע זו היתה הטרדה מינית, באופן כה חד משמעי, ונגעלתי.

ואז קראתי את הטוקבקים.

טעות של מתחילים, אני יודעת. לפעמים אני נסחפת לשם, לטוקבקים, כאילו רוצה לראות שכולם מרגישים כמוני: "היא כל כך צודקת!", "הוא הסביר את זה מצויין". אבל לא. תמיד הטוקבקיסטים טפשים ואלימים, אבל בכל פעם (בלי יוצא מהכלל) אני מופתעת עד כמה.

ואז קראתי את הטוקבקים שנכתבו בעקבות הטור של מגי אוצרי על ההטרדות המיניות שהיא עברה, שהפרק הזה הזכיר לה, וזהו. נשברתי. הרגשתי שהראש מתמלא ומתערבל ומסתבך ולא יעזור, אני חייבת לכתוב. איך האנשים האלה, הטוקבקיסטים, הגברים והנשים מעיזים לבקר את הכותבת על מה שהיא מרגישה כהטרדה?! מתחשק לי לצעוק! למה כותבים לה שהיא לא יודעת להבדיל בין הטרדה להצעת עבודה, או הצעה תמימה? ש"יש לה מוסר כפול בנושא מיניות" ועוד שטויות כאלה. גברים, וגם נשים. אני יודעת שאלה רק טוקבקים אבל אני עדיין מתחלחלת מההבנה שאנשים באמת חושבים ככה.

ברגע אחד נזכרתי בכל ההטרדות המיניות שהיו לי, או לפחות רק אלה שקפצו לי לראש ראשונות: בילד שליטף לי את איבר המין כאילו בהיסח הדעת כשעליתי במדרגות בבית ספר היסודי. בבחור הזר ששלח יד ונגע לי בציצי כשחלפתי על פניו בדיזינגוף סנטר ב"יום קולנוע" בתיכון. בפדופיל שגרם לי ללכת אחריו לחדר הזבל בבניין מגורי ולגעת לו בזין כשהייתי בת 7. במ"פ מפקדה שלי בנח"ל שדיבר איתי כשהוא ממקד מבט רק בחזה שלי, תמיד. בצלם, הקולגה, המבוגר שפגש אותי לראשונה פנים אל פנים ואמר לי "שמעתי עלייך כל כך הרבה אבל אף פעם לא ידעתי כמה את יפה". באינספור שיחות במחלקה לצילום ב"בצלאל" עם מרצים, בהרצאות, בשיחות אחד על אחת, בנגיעות שלא במקומן… טוב, המחלקה לצילום ב"בצלאל" בשנת 2000 היתה מאגר בלתי נדלה של איזורים אפורים" בתחום ההטרדה המינית".

אז אפשר גם להגיד שליטוף זה לא הטרדה. ושהמשפט של הצלם הוא בכלל מחמאה, ושהמבטים של המ"פ זה רומנטי. אפשר גם להגיד שקשר השתיקה במחלקה לצילום הוא מבחירה, והילד בכיתה ה'? טוב הוא ילד. אבל אחרי הליטוף בתיכון לא הלכתי במשך שנים עם ידיים בצידי הגוף, תמיד, תמיד, תמיד – כשחלף גבר לידי הרמתי יד אינסטינקטיבית, להגן על הגוף. והמ"פ שמסתכל לך על הציצי כשהוא מדבר – כולנו ידענו את זה, באוהל של הבנות דיברנו על זה, אבל לא עשינו כלום, רק הייתי נבוכה ומחכה שיסיים כבר לדבר ואני אוכל ללכת. וה"מחמאה" של הצלם? אל תבלבל לי את המוח. אם אני צלמת כל כך טובה תחמיא לי על זה, אל תקטין אותי במבט הגברי המתנשא שלך.

אבל זה היומיום שלנו, ואני לא מכירה אף אישה שלא הרגישה מוטרדת פעם, פעמיים, אלף פעמים בחייה. ואני לא יכולה שלא לחשוב על כמה שזה השפיע על החיים שלי, על האופי שלי. כמה כל משפט כזה מצלק. כמה כל הדברים ה"קטנים" האלה, השפיעו על הערך העצמי שלי, על איך שאני תופסת את עצמי, על הבחירות שלי בחיים, על המקצוע שלי, על הנישה המקצועית שלי.

על ההתנהלות היום-יומית שלי.

אבל הגרוע מכל עוד לפני.

כי מה אני אעשה אם מישהו יפגע באחת הבנות שלי? כשמישהו יפגע בבנות שלי? כי אם אני לא מכירה אישה שלא הוטרדה מעולם, הסטטיסטיקה נגדינו.

*****

כאן תיכננתי לשים תמונה של הבננות האהובות שלי, כי זה סה"כ בלוג צילומי ואני לא מעלה אף פוסט בלי תמונות, אבל אני לא מסוגלת לשים אותן פה ליד המילים האלה. הפעם אין תמונה.

לקראית פוסטים יותר אופטימיים על נשים:
יום האישה 2015: ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי
יום האישה 2016: אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי

שנת 2017 טובה!

הראשון לראשון, שנה חדשה מתחילה, וגם הבלוג שלי חוגג היום יום הולדת (שנתיים! הוא כבר הולך לבד)

אז זה הזמן לסיכומים ומשאלות לשנה הבאה.

רק שאני ממש עסוקה פה עם החופשת חורף, והשלג ששוב יורד ונערם בחוץ, ותיקונים אחרונים באתר החדש שלי, ומחר אנחנו חוגגים לתמרול יומולדת עם משפחה וחברים, ויש עוד עוגה לקשט ופינייאטה למלא וכיבוד להכין ומתנות לעטוף.

ובקיצור, חשבתי על זה הרבה אבל לא ממש מתחשק לי לעשות סיכומים.

איזה מזל שזה הבלוג שלי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה…

אז אני אניח פה כמה הגיגים, ככה מהשרוול, בלי איזה פאתוס מיוחד:

זו היתה לנו שנה של תהפוכות, חצי שנה של הכנות קדחתניות למעבר לוונקובר, ובחצי השני התרגשות גדולה, דיכאון קטן, המון המון שינויים ודברים חדשים להתרגל אליהם, חלקם שמחים ומהנים, חלקם קשים ומאתגרים. הרבה געגועים למשפחה ולחברים שנשארו בארץ, למוכר ולאהוב, וגם שמחה על המשפחה שיש לנו פה ועל החברים החדשים, ועל היופי והשקט והשלג, הבית הכחול והמשפחתיות שלנו שפורחת פה.

והבלוג, ואתם הקוראים והמשפחה והחברים עברתם איתי לחצי השני של כדור הארץ, וליוויתם אותי בקשיים ובשמחה – בקריאה ובתגובות ובלייקים בפייסבוק ובאינסטגרם. אז – תודה רבה על עוד שנה שאתם איתי! על כל עוקב ועוקבת, כל תגובה או קריאה שקטה. תודה ענקית!

ולשנה המתחילה הלילה – שתהיה טובה מקודמתה, שתביא איתה הרפתקאות חדשות, אור טוב לצילום, חיוכים וקולות של צחוק מתגלגל. שנאסוף לנו זכרונות טובים משנת 2017. שנהיה מרוצים – מעצמינו, מאיפה שאנחנו, מהעבודה, מהמשפחה, מהחיים.

יאללה, בואי!

השלג הראשון