ארבעה ימים עמוסים בחוויות, מוזיאונים, הצגה בברודווי, שיטוט בסנטרל פארק, ביקור בספריה העירונית, כמה חנויות מוזיאון נהדרות, כמה שוקי אוכל מקורים ושוק אמצע השבוע פתוח, הרבה הליכה ברגל, הרבה נסיעות בסאבווי, כמה סנדוויצ'י אבוקדו מנצחים (גיליתי שכמון הולך מעולה עם אבוקדו!), ארוחת בוקר משולשת עם רימון, עוגיות שוקולד צ'יפס משלושה מקורות שונים, קצת חנויות, המון לגו, פארק ברוקלין ברידג' נהדר אחד, והרבה הרבה (הרבה) דיבורים.
מרגע שנפגשנו בברוקלין בשמונה בבוקר ביום רביעי, ועד שישבנו לחכות למונית שתגיע לאסוף אותי לשדה התעופה ביום ראשון בבוקר פשוט לא סתמנו את הפה. על מה דיברנו כל הזמן הזה? איך עוד יש לנו על מה לדבר אחרי כמה ימים רצופים ביחד? לא ברור. אבל גם בחמש בבוקר כשלמד אירחה לי חברה בעודי מחכה למונית המשכנו לפטפט בעיניים טרוטות.
בסך הכל ארבעה ימים, וטיסות, והרגשתי כאילו אני ביקום מקביל.
גיליתי כמה שכיף לנסוע לבד. לפעמים.
וכמה יפה השכונה שלמד גרה בה, ושברוקלין יפה ומגניבה ומעניינת, וגם מאוד גדולה וגם מגוונת.
וכמה נהנתי להסתובב לבד בשכונה. ולראות מקרוב איך החברים שלי חיים, לאיזה בית-ספר הילדים הולכים, ואיפה הם קונים לחמניות, ואיך השוקו בבית-קפה הקרוב, ואיך הם עושים קניות באיקאה בלי שיש להם אוטו. איפה יש את הפיצה הטובה והמקום עם העוגת-גבינה-ניו-יורק-סטייל המומלצת, והבייגלים השווים ביותר.
לפני שנה וחצי למד קפצה לבקר אותנו בוונקובר לביקור נהדר ומלא חוויות ושמחה, וכשנפרדנו למד הציעה שאחזיר לה ביקור. אז לא באמת חשבתי שאני אעשה את זה, כי אני לא אוהבת לנסוע לבד באופן כללי ומפחדת מהבירוקרטיה האמריקאית באופן ספציפי, אבל עשיתי את זה וזה היה שווה כל רגע של בירוקרטיה מסורבלת ובדיקות קורונה מציקות.
נהנתי מכל רגע, ממש מכל דקה, ואני כל-כך שמחה שבאתי. וגם לא מאמינה שזהו, נגמר.
ועכשיו לתודות:
תודה לרם שעודד אותי לנסוע, תמך, הזמין לי כרטיסים ודאג לסידורי הנסיעה וגם לכל תפעול הבית והבנות בזמן שאני נסעתי לי לבלות.
תודה ללמד, ניב, נועם וגלי על אירוח חמים ונעים, על הסיורים וההסברים, על הארוחות ובעיקר על שפתחתם לי את הבית והלב ונתתם לי הרגשה של קבלה מרצון, ושל אירוח לא מתאמץ.
ובעיקר תודה ענקית ללמד שעזרת לי לקפוץ למים ולבוא למרות החששות שלי, להתמודד עם שדי הבירקרטיה הפרטיים שלי ולהקטין אותם למימדים האמיתיים שלהם. ותודה על ארבעה ימים עמוסי חוויות גדולות וקטנות, ומנוחה, והליכה, ושיחות אינסופיות (עדיין לא ברור על מה).
סתיו בניו-יורק, מתי בפעם הבאה?
ועכשיו – טה טה טה טה – לתמונות:
סנטרל פארק בשמש אביבית
השכונה של למד בברוקליןציור של למד את ברוקלין. מדהים בעיני
אפשר להתלהב עוד ועוד מהשכונה?הכי ניו-יורקאני יודעת שאני גרה בצפון אמריקה אבל וואו, ניו-יורק!אחת התמונות האהובות עלי מהטיול הזה. היה לי בוקר לבד, ועצרתי להסתכל על המחזה הזה במשך כמה דקות. להסתכל ולצלם.קיר של חנות ספריםקיר של בית קפה
מנהטן מפארק הברוקלין ברידג'
רואים בצד ימין את גשר ברוקלין?ציור של למד את גשר ברוקלין
גשר ברוקלין על כל תפארתו
ועכשיו נקנח בתמונות מהטלפון שלי, פרידה ראויה מהאייפון 8 שזכה להיות שוב בניו-יורק, רגע לפני שקניתי לו יורש. אין מה לעשות, התמונות החווייתיות ביותר הן תמיד בטלפון:
פרצופים בלגו סטוראין מה לעשות, אנחנו אינפנטיליות אבל יודעות בדיוק מה לקנות אחת לשניה!עוגיות או לא להיותקוביד בסאבוויאבוקדו וביציםאבוקדו וביצים, למד ורימוןבתערוכה המשגעת של דיוראם אין קולד סטון נסתפק בבן אנד ג'ריסג'ספר ג'ונס בוויטני. אמריקה.
פוסטים קודמים בנושא ביקורים הדדיים ומחשבות נוספות: כאן כתבתי על הביקור של למד בוונקובר, רגע לפני הקורונה, כאן למד סיכמה את אותו ביקור, וכאן כתבתי על המעבר של למד ומשפחתה לניו-יורק, וזה הביקור הקודם שלי בניו-יורק, כשנסענו כולנו.
בסוף אוגוסט הוחלט בארץ שמי שמגיע מ"מדינה ירוקה" לא צריך בידוד. וזה היה הסימן שחיכיתי לו מאז מרץ – סימן שאני צריכה לקנות כרטיס ולהגיע לביקור בארץ. בקנדה עדיין יש חובת בידוד של שבועיים לנכנסים מכל מדינות העולם, לכן חיכיתי ששבועיים מצד אחד ירדו. למה? כי להעלם לחמישה שבועות (לפי החישוב של שבועיים בידוד בארץ+שבוע ביקור+שבועיים בידוד בקנדה בחזרה) זה יותר קשה לאירגון מלהיות הורה לא מתפקד במשך שלושה שבועות, שלא לדבר על עבודה – שלי וגם של רם בתור ההורה האחראי השני.
כמעט שלושה שבועות התלבטתי אם ומתי לנסוע. בעיקר חששתי ש"חלון ההזדמנויות" הזה יסגר פתאום ברגע שרמת התחלואה פה בקנדה תעלה והיא כבר לא תחשב "מדינה ירוקה". אבל בארץ הכריזו על סגר מלפני ראש השנה ומספרי הנדבקים כבר גירדו את ה-7000. לבוא ממדינה שמתמודדת בהצלחה יחסית עם הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, לישראל בדיוק בחגים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. ליטרלי.
למה לבוא? כי לא ראיתי את ההורים שלי שנה. מראש השנה שעבר. כי אני מתגעגעת אליהם ברמות שקשה לתאר. כי אני מרגישה את החוסר הזה בגוף. כי אין לדעת מתי אני שוב אוכל לנסוע פתאום בעולם שאי אפשר לתכנן בו יותר דבר.
למה לא לבוא? כולם, כולל ההורים שלי המליצו לי לדחות את הביקור לאחרי הסגר. אחרי שישתפר. אחרי שהמספרים המשוגעים של הנדבקים ירדו. כשיהיה אפשר לפחות לנסוע בארץ אם כבר אני מגיעה. תכלס', רק רם, אחותי, ושתי חברות שלי שדווקא גרות בניו-יורק הבינו למה דווקא עכשיו ולמרות הכל.
החששות העיקריים שלי היו:
1. אני לא רוצה להדביק את ההורים שלי בקורונה. זה הסיוט הכי גדול שלי.
2. אני לא רוצה להדבק בקורונה. נשמעת כמו חרא מחלה.
3. אני לא רוצה "להתקע" בארץ. עדיף שלא אפגוש אף אחד שמתגלה כחולה מאומת כדי לא להכנס לבידוד. עדיף גם שלא אדבק באיזו שפעת עונתית פשוטה כי אני צריכה לחזור בטיסה.
ההורים שלי בקבוצת סיכון בגלל גילם, ולמרות שאין בארץ חובת בידוד החלטתי לבקר אותם באופן שישמור עליהם ככל האפשר. אמנם אני בריאה למיטב ידיעתי, אבל המעבר בשלושה שדות-תעופה ושני מטוסים הדאיג אותי מאוד. אני לא אהיה זו שתביא להורים שלי את הקורונה – ויהי מה.
התכוננתי לביקור הזה כמו אל מבצע צבאי. אם לפני כל ביקור בארץ אני עסוקה בלחפש מתנות ולהצטייד בשוקולדים ורשימת קניות ותכניות לביקור, הפעם קניתי מסכות רפואיות, קניתי כמה סוגי אלכוג'ל (נוזל וספריי), שכרתי חדר בשכונה של ההורים שלי, הזמנתי קניות בישראל שיגיעו לפני – כדי שלא אצטרך להכנס לשום חנות (ספרים בעברית וקרם עיניים אם לדייק) ובעיקר עשיתי הכנה נפשית.
הכנה הנפשית להורי ולהורים של רם, ולכל מי שהתכוון לבוא לפגוש אותי למרות הסגר – הסבר על איך אני מתכוונת לעשות את זה: שאני לא אשן בבית של אף אחד אלא באייר-בי-אן-בי, שאני לא אוכלת עם אף אחד באותו חדר, שאני לא נוסעת עם אף אחד במכונית (חוץ מנהג מונית מנתב"ג ולנתב"ג בחלונות פתוחים) שאני לא אגע באף אחד, שאני אכנס לבית של הורי רק אם החלונות פתוחים לגמרי, שכל מי שפוגש אותי, גם אם זה בתוך הבית – יעטה מסכה. שזה יהיה רק ככה. שזה יהיה רק בדרך שלי, או שלא בכלל.
אבל ההכנה הנפשית העיקרית היתה לעצמי. כאן בקנדה קל לי לשמור על ההנחיות. כאן יש שיתוף פעולה של הציבור ושל הממסד. גם כאן, כמו בארץ, כל אחד מפרש את ההנחיות לפי הבנתו, אבל חששתי שבארץ אני אסחף אחרי ה"זה שום דבר" הכללי ואגמיש את החוקים. ועם כל הכבוד, אם בארץ יש אלפי נדבקים ביום, סיכוי גבוה שאני אפגוש אחד מהם, אפילו בסגר, ולא, אני ממש לא רוצה להדבק בחרא הזה. לא להדביק, אבל גם לא להדבק.
אחרי חצי שנה של שמירה על מרחק חברתי וכללי היגיינה, לטוס עם אנשים נוספים במטוס צפוף, לאכול אוכל בישיבה צפופה ליד זרים, להוריד את המסכה בשביל להצטלם במעבר דרכונים – הכל מרגיש כאילו טבלתי את היד עד המרפק בצלחת פטרי ענקית. המודעות לכל שיעול של אדם אקראי במטוס, לכל אדם שהוריד מסכה לסנטר ומתעכב להעלות אותה, לכמות חפצים שאני צריכה לגעת בהם בדרך לאסלה בשרותים… רק מהדאגה לא הצלחתי לישון.
חיבוק אחרון לשלושה שבועות
אוזרת כוח למסע
אז אני אגלה לכם את הסוף של הסיפור. בסוף אזרתי את האומץ והגעתי. וביליתי שלושה ימים חמים אך נעימים עם הורי, ואפילו ראיתי חברה טובה ומשפחה שבאו להפגש בגינה למרות הסגר. הספקתי ללכת להליכה עם אבא שלי, ולאכול פשטידת תפוחי-אדמה שאמא שלי הכינה לי, ולצייר כמה שעות טובות איתה. ונהנתי לשוחח עם ההורים, ולהיות איתם ביחד בבית (במרחק, ועם חלון פתוח) ופשוט להיות ביחד – לא דרך מסך או טלפון.
אבל ביום השלישי אחרי יממה של הודעות סותרות בתקשורת, מירי רגב הודיעה שמי שקנה כרטיס טיסה לפני 14:00 יטוס, ויצומצמו הטיסות היוצאות בשבוע הקרוב. אז לפני שאייר-קנדה יחליטו שאין להם מספיק נוסעים ואני לא אוכל לקנות כרטיס, או ששוב מישהו שקורא לעצמו הנהגה בארץ ישנה את דעתו החלטתי שגם שלושה ימים זה ביקור, ואת יום-כיפור אני כבר אעשה בקנדה.
זו היתה החלטה משותפת שלי עם הורי. גם הם חשבו שלהשאר תלויה בהחלטות שמשתנות כל רגע זה מיותר, ושחוץ מלהגיע כדאי שיהיה לי גם איך לחזור. אני לא מתחרטת על זה שבאתי, וגם לא על זה שהחלטתי לחתוך באמצע את הביקור ולברוח ב'מטוס המנוסה' (קראתי לו כך משום שהמטוס היה מלא לחלוטין. נראה לי שעוד אנשים החליטו שעדיף לצאת מלהתקע). גם לא על השבועיים שאני יושבת פה לבד בחדר בזמן שהבית מתנהל לו מאחורי הדלת.
זה היה שווה את זה.
רק החיבוק, החיבוק שנותר תלוי בנינו ולא ניתן למימוש היה קשה משדימיינתי. ראיתי אותם סופסוף, אחרי שנה, אבל לא יכולתי לחבק אותם כשנפרדנו מחוץ למונית. רק דמענו במרחק שני מטר.
אני כבר שבוע פה בבית, מה שאומר שאני יכולה לנשום לרווחה שבאמת לא הבאתי איתי קורונה לאף אחד בישראל. עוד שבוע בדיוק אחבק את הבנות שלי בכל הכוח, ואדמיין שזה פיצוי על החיבוק ההוא. חיבוק הפרידה שלא מומש.
ככה זה נראה ממקום מושבי המרוחק בסלון:
החדשות בארץ מבאסות. וכל הזמן יש חדשות.כיף לראות אותם גם אם ממרחקהנוף ממקום מושבי בסלוןלפחות ציירנו ביחד כמה שעות טובות.
ככה זה נראה מהחדר בו אני מתבודדת:
הבנות באות לדבר איתי בקצה המסדרון מול החדר שלי
מביאים לי אוכל לתא
מתבוננת באלבום שהבאתי מהארץ
רואות את לוחות השנה שהבאתי מהארץ
שיחה
תמרול מראה לי מה היא למדה בשיעור בלט
בוקר טוב
שיחה
מספרת איך היה באימון כדורגל
חיבוק
מספרת חוויות אחרי מסיבת יומולדת
שיחה בפיג'מות
עלמה מתחילה ללמוד לנגן בחצוצרה
יש חצוצרה בבית!
אנחנו אוכלים ביחד את ארוחת הערב, אני מחוץ לחדר והם הביאו שולחן מחוץ למטבח
מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.
יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.
בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.
לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."
עד שהיא תלך לבד.
יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!
היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".
בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.
היו קצת עיכובים בירוקטיים בשדה, החזקתי אצבעות שעה רצוף עד שזה הסתדר והיא רצה ועלתה למטוס
היתה טיסה של חמש וחצי שעות
כולם אמרו שיבואו, וחלק באמת באו. אבל זה נורא רחוק, ועשר שעות הפרש זמנים זה ג׳ט-לג מהשטן, ולפחות קונקשיין אחד, והטיסות יקרות, וונקובר זה קצה העולם. באמת שאני מבינה כי הכל נכון.
אבל אז הגיעה למד.
וזו היתה אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיים. בחיי.
שלושה ימים שלמים עם חברתי האהובה והיקרה.
פטפוטים אל תוך הלילה. מניקור-פדיקור. הליכה במפל של גשם לסיבוב על רחוב מיין – אבל לנו לא ממש אכפת כי היא הגיעה וזה קורה וזה אמיתי.
וסיפורים וחוויות וקשיים ובעיות וכיף לדבר וכיף גם לשתוק והכי כיף ביחד. כי היא הגיעה. עד אלי, לוונקובר! אני מתחילה לדמוע רק מלהקיש את המילים. זה באמת קרה!
ואז הגיעה למד.
והיא היתה איתנו, ובילתה זמן עם הבנות, וארוחת ערב משפחתית עם כולנו אצל אחותי, והיינו בבית וטיילנו בחוץ.
ואפילו השמש יצאה לכבודה, אחרת איך אפשר להסביר את הגשם האינוסופי של השבועות האחרונים, שנגמר במבול לא אופייני, ולמחרת השמש הגיחה במלוא יופיה – לתת לנו זמן לטייל ולהשוויץ ביופי של העיר הנפלאה הזו שאנחנו גרים בה, כדי שגם למד תראה ותאמין: כן, מהמם פה כשהשמש יוצאת, כן, רואים את ההרים מלאי ההוד מכל מקום, כן, זו עיר משגעת, לא סתם אני מאוהבת בה.
והיא הגיעה, וכל הסיפורים קרמו עור וגידים כי היא ראתה את המקומות, ופגשה את האנשים. והכירה את החיים שלי, של כאן.
היא הגיעה, למד.
והלכנו לתצפיות וטיילנו בפארק וצפינו בהופעה של מיכה שטרית, ואכלנו, וטעמנו, וצחקנו, ושרנו פרוזן בצעקות באוטו, כמו שאפשר באמת רק איתה.
כולנו חיכינו. עלמה ואני ובקושי החזקנו מעמד מרוב ציפייה. אני לא ישנתי כמה לילות קודם, עלמה התחילה להתחבר איתה רק מהסיפורים של לפני, ומרגע שהגיעה למד עלמה לא משה מצידה ולא עזבה את ידה. עושה את מה שהלב שלי מרגיש כבר שנים.
היא הגיעה.
והלכנו לשיעור סקי ראשון, אני ולמד, שלמרות כל החששות והקיטורים לפני – נהננו ממנו בטירוף, והיינו נשארות עוד על ההר אלמלא השלג שהתחיל להצטבר לנו על הריסים. רק בזכותך למד. שלוש שנים של נסיונות שכנוע של המשפחה שלי שמככבים בסקי לא עזרו. ולא פרשתי אחרי חמש דקות, להפך. היה סופר כיף (וחם!) ובואי נודה בזה – כיכבנו! אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, השרירים התפוסים מזכירים לי שזה היה אמיתי.
ואז היא נסעה.
שלושה ימים. סופשבוע ארוך. כל-כך מהר נגמר. קסם שהיה ולא היה.
מזל שיש תמונות. אני כמעט לא צילמתי, אבל זכיתי לראות את העיר דרך העיניים שלך. היה סופשבוע של אושר.
!תודה על המתנה הגדולה הזו.
ונקובר דרך העיניים של למד: יפה יותר ממה שזכרתי
איזו תמונה מהממת!
אנחנו צופים בשעון הפלא של גאסטאון. עוד רגע הוא "יירק" עלינו ע"פ תמר
גאסטאון מוארת. כל-כך הרבה זמן לא הייתי פה בערב!
ביקור משמח דרך המצלמה שלי:
כדורי שוקולד
ועוגיות ב-13 דקות
עלמה מצאה לה חברה חדשה
יש פה מישהו עם סבלנות למשחקים
מה זו השמש הזאת?! אנחנו לא רגילות
וההיילייט המפתיע של הביקור:
כוכבות חדשות בשמי הבאני-היל
הפוסט הקודם על למד כובשת את אמריקה כאן, וכאן למד סיכמה את הביקור.
שין ואני נסענו לביקור של שבוע בישראל. סיכמתי בקצרה את רשמי מהביקור במטוס בדרך חזרה:
קצר. מדי. עובר כמו יומיים בקושי. הג׳ט לג ממשיך עד יום הנסיעה חזרה.
עצמאות. מספיקים הרבה לבד. אפשר להספיק לעשות חמישה דברים שונים באותו יום. לכל יום יש התחלה מוקדמת וסוף בשעות המאוחרות.
געגועים למשפחה שלי בוונקובר. השעות הפוכות, קשה למצוא זמן נוח לשני הצדדים לשיחה. וקשה לדבר בטלפון / שיחת וידאו / וואטאבר. הבננות עסוקות, קשה לבטא רגשות כשבדיוק מתארגנים לבית-הספר. עכשיו אני מעריכה עוד יותר את המאמץ של המשפחות שלנו בארץ לשמור על קשר. שיחה של כמה דקות ביום זה בקושי שיחה. מצד שני, איזה מזל שיש לנו את האופציה הזו. כשההורים שלי גרו בארצות-הברית הם התקשרו פעם בשנה, אולי.
לינה אצל ההורים. אני ישנה לבד בחדר היַלְדוּת שלי, ובחדר הסמוך אחותי ישנה, ובחדר השלישי ההורים שלי. הרגשה מובנית של בית למרות שאני לא גרה בו כבר המון שנים.
געגועים. פעם ראשונה בשנתיים וחצי שאני גרה בוונקובר שאני מתגעגעת לארץ. לא רק לאנשים ספציפיים בארץ אלא לכל ההוויה של לגור בישראל. לקרבה של המשפחה. לחברים שנמצאים במרחק שיחת טלפון וכמה דקות נסיעה. גם אם זה נסיעה של שעה בפקקים, זה מרחק של כמה דקות.
פקקים. אלוקה, כמה תנועה יש על הכביש. ״תנועה״ זה במקרה הטוב. כמויות של מכוניות נדחפות ונדחקות לאותו כיוון. בגלל זה השימוש בווייז בארץ הכרחי. כל תכנון היום מושפע מהשעות של הפקקים ומכיוון הפקקים.
תנופת בניה. מכל עבר סוללים כבישים, בונים בניינים. ועדיין, כל הערים נראות לי אותו הדבר. גם כל איזורי התעשייה.
שגרה. פעם ראשונה שאני מבקרת בשגרה ולא בחופשת הפסח. פסח הוא חג קשה, ידעתי את זה הרבה לפני שנסעתי לוונקובר. הפעם ההבדל בלט עוד יותר. כמה נעים לבקר אנשים בשגרה. כולם יותר רגועים. האירוח פחות מתאמץ. לא חייבים ״לעשות משהו״. אפשר פשוט להפגש, אם יוצא, וזה הרבה יותר מוצלח.
מוכר. הכל מוכר ומובן. גם בסניף השכרת הרכב, גם בתחנת הדלק, גם ב״יד-שרה״. במקומות שלא הייתי בהם מעולם, נוח לי. אני מבינה את הסיטואציה. יודעת מתי צריך להתעקש, לא מתביישת לשאול שאלות.
האוכל נורא יקר. גם מקומות בינוניים מרשים לעצמם לקחת סכומים של מסעדת עילית. אבל כשמגיעים למקום עם אוכל טעים, ויש המון כאלה, הוא מאוד מאוד טעים. יקר וטעים.
יש מיץ תפוזים סחוט, וקל להשיג אותו. בכל יום בביקור הזה שתיתי מיץ תפוזים סחוט. וואו, כמה שאני אוהבת.
לא כל האנשים בישראל נחמדים, אבל הרוב כן. איכשהו זכרתי שאנשים הרבה פחות נחמדים, ולחוצים, וכועסים. אולי בגלל פסח.
אבל הם לא אדיבים. זה לא. לא בחנות, לא בטלפון, לא ברחוב. רובם יהיו משהו בין ישירים לאגרסיביים. אני מרחמת על התיירים. ההרגשה היא שצריך ידע מוקדם בשבל להתנהל. אי אפשר להיות ״חלש״.
נתב״ג. זהו. כל-כך קצר וכבר נגמר. שינו פה את הבידוק הבטחוני, זה יותר מוקדם ויותר מהיר. מה שכן, יושבת שם איזה רוטנת אחת בשלב של בדיקת הדרכונים במכשיר הזה שסורק אותם. היא נזפה בנו אחד אחד, לפי התור. ״תניח את זה ככה״, ״מה אני צריכה לעשות את זה בשבילך?!״ ״תשימי את הטיקט, את לא יודעת מה זה הטיקט?״, ״נו קדימה מהר תעברי כבר״. אני ושין נזפנו בה בחזרה בתורינו.
ביציאה מהארץ כבר חזרנו להיות ישראליות.
דברים שמוצאים אצל ההורים – אני ב1978, צעדים ראשונים בשמלה שאמא שלי תפרה לי / אני בשבוע שעבר, בישראל, עם השמלה
הבוקר הלכתי לדבר עם ילדי הגן של תמר על מה זה להיות צלמת. גן חובה, בית-ספר יהודי בוונקובר קנדה. חודש מקצועות כזה. אני זוכרת שעשיתי שיעור דומה גם אצל עלמה, כשהיתה בטרום-חובה בישראל.
הפעם (בגלל שאני מלמדת עכשיו שני חוגי צילום וסדנת צילום למורות) באתי קצת יותר מיומנת, ואפילו הכנתי להם מצגת (שבה תמר מככבת כמעט בכל תמונה)
Photo by: Raquel Freiwirth
Photo by: Raquel Freiwirth
Photo by: Raquel Freiwirth
Photo by: Raquel Freiwirth
רק כמה שיקופיות, כדי שנתחיל לדבר על מה זה צילום והידיים יורמו ואנקדוטות על מצלמות ואסוציאציות שרק הם מבינים יופרחו לחלל הכיתה.
אני בעבודה ותמרול צופה מבפנים
הזדמנות להשוויץ באוסף המצלמות שלי
דיברנו קצת על צילום, ומצלמות, ואור, ולמה בכלל אנשים מצלמים
והכי הכי חשוב, יצאנו לצלם בחוץ. שלוש קבוצות, קבוצה עם מרני הגננת, אחת עם רקל – עוזרת גננת, ואחת איתי.
אולי בגלל שאני כבר מנוסה בעניין ההתנדבות עם ילדים ומצלמות (בפרוייקט חנוכה שעשיתי עם כיתות ה' בשנתיים האחרונות) או עם החוגים שאני מעבירה (והילדים יושבים על קצה הכיסא, מחכים לרגע שאסיים לדבר ויוכלו לרוץ החוצה אחוזים במצלמה ורק לרוץ ולצלם ולצלם ולצלם) לא חשבתי לרגע להסביר להם יותר מדי על המצלמה. לכל אחד בתורו אמרתי: הנה, קחו, כאן מקרבים ומרחיקים, כאן לוחצים לצילום, לכו תחפשו משהו מעניין לצלם.
כל אחת מאיתנו (המבוגרות) הנחתה את קבוצת הילדים אחרת, אחת הסבירה איך להחזיק ואיך לצלם, האחרת נתנה להם לבחור נושא וצילמה עבורם, ואני – האמת שפשוט נתתי להם מצלמה, ואמרתי להם – "Go"!
ואיזה כיף זה לראות את האושר, הניצוץ הזה בעיניים שהם מחפשים את התמונה, שעולה להם רעיון, שזה "קורה", ש"מותר".
הם "לקחו" אחלה תמונות (כל הזמן מתבלבל לי עכשיו, אני ממש מתאמצת שהביטוי הזה לא יהפוך קבוע)
וממש נהנו.
למרות שקפאו לנו אצבעות הידיים. בכל זאת, 1-2 מעלות.
האחד בינואר נוחת עלינו מחר.
שנת 2018 נגמרת, שנת 2019 מתחילה, והבלוג חוגג שוב יומולדת. יומולדת 4!
התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בפרץ של מילים ותמונות ב-1/1/2015. תמר היתה בדיוק בת שנה. לקח לי שבועיים מרגע שהרעיון התגבש – לחפש באיזו פלטפורמה להשתמש, למצוא עיצוב, להכין כותרת, למצוא שם (תודה למד, שוב), ובראשון לשנה החדשה העלתי את הפוסט הראשון. זה היה חצי-ספונטני. לא היו לי קוראים. כמעט לא הכרתי בלוגים. לא כתבתי לשום אדם או קהל, כתבתי לעצמי. צורך כזה שלא ידעתי שיש לי בכלל, אבל ברגע שנפתח הסכר הבלוג כבר רץ קדימה, ואני פשוט רצתי אחריו.
מה שקרה אחר כך היה שטף של מחשבות, רעיונות, צילומים, השוואות, והמון המון (המון!) פוסטים שהמטרתי על הבלוג ועל ראשי הקוראים/קוראות שלי. בשבוע הראשון העלתי בכל יום פוסט חדש. אחר כך התייצבתי על שני פוסטים בשבוע, בימי שני וחמישי, למשך השנה הראשונה. 100 פוסטים התפרסמו בשנה הזאת. מהשנה השניה ירדתי לממוצע של פוסט וחצי בשבוע (73 סה"כ), ומאז אני מחזיקה יפה בממוצע של פוסט בשבוע. רוב הנושאים בוערים בנשמתי, ואני כותבת פשוט כי אני מאוד רוצה. לפעמים אני מפשפשת קצת בתמונות כדי לקבל השראה, אם נגמרו לי הרעיונות ברשימה שמונחת לי באופן קבוע על השולחן.
הבלוג נותן לי גם יציבות וסדר, ובתור עצמאית באופי של שכירה – אני מאוד צריכה סדר ומשמעת עצמית, אחרת השבוע חולף-פורח לפני שאני שמה לב אליו.
אז שוב תודה לכל הקוראים והקוראות הנאמנים וגם המזדמנים של הבלוג. זה ממש לא בלוג מסחרי, אני לא מוכרת שום דבר, גם את עצמי אני לא כל-כך משווקת. אני יודעת שאני אמורה להשתמש בפלטפורמה הזו לשיווק עצמי, אבל אין לי חשק. זו הבמה שלי, וההצגה משתנה משבוע לשבוע. ובעידן הנוכחי שהבלוגים נזנחים לטובת הרשתות החברתיות והפוסטים בני התמונה האחת בלבד – אני מעריכה עוד יותר את מי שבוחר להשאר ולקרוא.
תודה שנשארתם! תודה על הקריאה, התגובות, התכתובות בפייסבוק ובוואטסאפ. מבטיחה להמשיך לכתוב ולפרסם, כל עוד יש לי מה (:
לא להאמין אבל נגמר סמסטר הסתיו, ועמו החוג הראשון שהעברתי בחיים.
לפני כחצי שנה סיפרתי פה שאני מתכוונת לקפוץ למים, ולמרות פחד הקהל העמוק שלי להתחיל ללמד חוג צילום בבית-הספר היסודי שהבננות לומדות בו. זה היה בעקבות פרוייקט צילום בשחור-לבן שהתנדבתי להנחות בבית-הספר לפני שנה, ואחרי כמה חודשים של דגירה ואיסוף האומץ הצעתי את עצמי לתפקיד.
חוג צילום: עשרה שיעורים, שעה ורבע כל אחד, בימי שני אחרי בית-ספר, שמונה תלמידים מכיתות ד', ה', ו'.
בכל שבוע הגעתי עם תיק מצלמות ענק ובו עשר מצלמות טעונות ומוכנות, שיעור מוכן על הלפטופ, אקססוריז, אביזרים וספרי עיון לפי נושא השיעור.
הנושאים שנגענו בהם היו קומפוזיציה, צמצם ופוקוס סלקטיבי, פורטרטים, תאורה וסטודיו, סדרה צילומית וקצת עריכה.
כל שיעור התחיל בהרצאה קצרה מלווה במצגת תמונות שהכנתי מראש (רבע שעה מקסימום, גם ככה זה המון לתלמידים בגיל הזה מתברר, ועוד אחרי שעות בית הספר. הם ישבו על קוצים מחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר). אחר-כך כל תלמיד/ה קיבלו מצלמה (או השתמשו בשלהם אם הביאו) והם יצאו לצלם לפי הנושא שדיברנו עליו, וסיימנו את השיעור בכך שכל תלמיד/ה התחברו למקרן והראו לכולם את התמונות שצילמו באותו השיעור.
כל שיעור כזה – של שעה וקצת – בניתי במשך שעות, חיפשתי דוגמאות צילומיות שלי ושל צלמים אחרים, חיפשתי נושאים שיגרו את הילדים ויהיו מיוחדים ומעניינים בעיניהם. חשבתי המון על הייחודיות של המצלמה לעומת השימוש שלהם במצלמת הסמרטפון הנגישה והקומפקטית, ועל הדגשת הייתרונות של המצלמה.
לאורך כל שלבי בניית השיעורים נזכרתי דווקא במורה אחד שלי מ"בצלאל", אסף רומנו. הוא היה המורה הראשון שלי לצילום בשנה א', במחלקה לצילום. משום מה חזרתי ונזכרתי בו, בתרגילים הראשונים שנתן, באווירה בכיתה. לא יודעת למה. למדתי עוד לפני-כן צילום בקורס של 12 מפגשים אחרי הצבא, ולמדתי מעוד המון מורים בהמשך, אבל איכשהו כל הזמן חזרתי בזכרוני לאסף. תעתועי הזיכרון והנוסטלגיה.
בכל מקרה, לשיעור הראשון נכנסתי בחשש, אחרי שבוע של צבירת מתח והתרגשות לקראתו. דיברתי באנגלית קצת מגומגמת ובקול רועד. ברגע שהתלמידים קיבלו את המצלמה ליד והתחילו להתרוצץ ולצלם, הרגשתי שהכל בסדר, שאני עושה את הדבר הנכון.
השיעורים היו נהדרים. התלמידים קשובים ומתעניינים, גם אם קצרי רוח וחסרי סבלנות בהתאם לגילם הקופצני. נהנתי להכין את השיעורים, והתרגשתי להגיע לכיתה וללמד. אחד השיאים, לפחות מבחינתי, היה שיעור תאורה וסטודיו. התבאסתי שאין לי תאורה מקצועית (מה שבארץ לא היתה לי בעיה להביא לשיעור כזה) אבל גם בציוד המועט שיש לי, הם למדו ונהנו והתוצאות היו פשוט מרהיבות.
והתלמידים – ממש התאהבתי בהם. אחד קצת היפר-אקטיבי – לא יכול לשבת לדקה, שלוש וו'ניקיות מתבגרות קצרות רוח, שלא מודות בזה אבל ממש נהנות ללמוד כמה שיותר על צילום ובכלל, ותמיד נחלצות לעזרתי בעניינים בירוקרטיים וטכנולוגיים. שני בנים שקטים ומוכשרים, ושתי בנות צעירות יותר, צמד-חמד, שבשיעורים האחרונים פרחו ולבלבו, ויצרו סדרות לתפארת.
בקיצור, הצלחה!
לסמסטר הבא נרשמו שבעה מתוך שמונת התלמידים שלי, והצטרפה תלמידה חדשה, וזה יהפוך לשיעור "מתקדמים". בגלל הביקוש נפתח עוד יום – חוג למתחילים, ויום נוסף – סדנה בת ארבעה שיעורים למבוגרים, שהיא יותר מעשית ותכלס' – טיפים שימושיים ותוצאות מהירות.
לא יודעת איך זה קרה: מ"אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה" למורה לחוג צילום. שלושה ימים בשבוע.
לא נותר לי אלא ללכת עם זה. ולהשוויץ לכם (:
***
הנה הצילומים שהתלמידים בחרו להדפיס ולתלות בתערוכת הסיום שעשינו (מפאת צנעת הפרט אני לא מוסיפה את שמות הצלמים הצעירים):
אחלו לי מזל-טוב, היום, באיחור של שנתיים בקנדה, אחרי הפסקה של 23 שנים, חזרתי ללמוד אנגלית.
ישבנו בחדר אחד – יהודיה קנדית (המורה ובעלת בית-הספר), ישראלית (אני), יפנית וסינית, ופטפטנו.
"תתחילו בלשבור את הקרח", הנחתה המורה, "אבל תהיו קנדיות. אף קנדי לא שואל אחד את השני "מאיפה אתה?" או "כמה שנים אתה כאן?" תשאלו שאלה "קנדית".
היפנית, איימי, שהיא כבר תלמידה ותיקה בבית-הספר לתרגול אנגלית, פתחה בשאלה הכי קנדית: "What are your plans for the weekend?" ואנחנו ענינו לה.
ג'יין, המורה, הזכירה לנו כל הזמן לענות, להגיב. "Good for you!" "Yeah. nice!", כאלה. אף קנדי לא מקשיב לסיפור ומהנהן, היא אמרה לי. את צריכה להגיב. Make a comment! ג'יין חזרה על התשובה הקנדית המשומשת "I should check it out!" שזה ה"אולי ניפגש מתישהו" האולטמטיבי הקנדי, ומשמעותו – אני לא מתכוונת לעשות את זה לעולם אבל אני מביעה התעניינות מנומסת במה שהרגע אמרת.
המשכנו לפטפט, כשג'יין ניסתה לגרום לנו להגיב, לשאול, ולענות תשובות מפורטות. תוך כדי רשמתי לפני ביטויים חדשים שלא הכרתי, או שלא ידעתי בדיוק איך להשתמש בהם עד עכשיו.
מדהים לגלות, כשחיים במדינה דוברת אנגלית, כמה אני זוכרת מלימודי האנגלית שלי (מבית הספר היסודי אפילו) וכמה הם היו מותאמים לנו, הישראלים. למשל, אני זוכרת שעל בעלי-חיים צריך לדבר כעל It. היום למדתי שזה לא מנומס לשאול אדם על הכלבה שלו כ"זה", במיוחד אם הבת-אדם הרגע ציינה שזו She. זה מצחיק עוד יותר לאור העובדה שאני עדיין חושבת על חפצים בתור זכר או נקבה, כמו בעברית, וכבר יצא לי לשאול מוכרת בחנות בגדים "Where is that shirt? I thought she was there" ולהתפדח קשות ברגע שהמוכרת הולכת. כן גלית, החולצה זה She אבל הכלבה לא.
על ההגייה של אותיות כמו שהן נקראות – כבר מזמן למדתי (מהבנות שלי בעיקר) כמה שאני הוגה לא נכון. מה אני אעשה?! זה לא רק מבטא, ככה לימדו אותי! (טוב, בואו נאשים את פועה המורה שלי לאנגלית ביסודי, שמן הסתם למדה כמוני אנגלית בבית-הספר) למשל הצירוף OO שלימדו אותנו להגיד "אֻו", בכלל מבוטא כמין "אֶה" – בצֶירה. כששאלתי את תמר משהו על הוָו, ותירגמתי לה כדי שתבין – Hook היא לא הבינה על מה אני מדברת, עד הפעם השלישית בערך. אה! לא הֻוק, הֶק!" תיקנה אותי. אני לא ממש מסוגלת לבטא את התנועה הזו. אותו הדבר לגבי אות הניקוד I. לימדו אותנו שהיא נשמעת כמו התנועה אִי, כמו י' בעברית. וגם זה נשמע הרבה פעמים כמו צֶירה.
ובחזרה לשיעור. הרבה פעמים ג'יין המורה חזרה והסבירה איך כדאי לדבר, איך קנדים יגיבו. למשל לא להשתמש ב- "I want you to…" אלא ב- "I believe it's better to…" וכד'. זה לא רק להיות "פוליטיקלי קורקט", זה להיות קנדי. להשתמש בביטויים שמכבדים את האדם שעמו משוחחים, כמו: "Your point is well taken", "Thank you for bringing it to my attention", במקום ה"תודה, הבנתי", שהיתה התגובה שהפטרתי בתחילה.
בתחילת השיעור ישבתי, קצת צינית, קצת מסוייגת, "אני לא בנאדם דברן" אמרתי לג'יין כשלא מצאתי תגובה מתאימה למה שג'סיקה (הבחורה הסינית) אמרה. "בשביל זה הגעת לפה" ג'יין הזכירה לי. אחרי "שבירת הקרח" שהיתה קצת חורקת, עברנו למשחק תפקידים של יחסי עבודה במשרד. ג'סיקה (התלמידיה מסין) ואני נקראנו לשיחה אצל המנהלת שלנו (התלמידה מיפן) כי אנחנו מפטפטות ומצחקקות יותר מדי בזמן העבודה. אם בהתחלה הגבתי ב"אוקי, את צודקת, ננסה לא לדבר יותר" רק כדי לסיים את הדיון, לאט לאט התרככתי, ונתתי לעצמי "להכנס לדמות". נכון, לא כל משפט שהתחלתי ידעתי מראש כיצד הוא יסתיים, אבל את רובם סיימתי, ואפילו הבנות האחרות הבינו וענו לי.
זה היה מתיש. שעתיים שלמות של להקשיב ולשוחח, ועוד באנגלית!