?למה תמיד הפרידות קשות

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
משפחת גרנות, רגע לפני שעוזבים את ונקובר
משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
זהו, גלי מיצתה

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

איך גיליתי את היהדות בגולה

השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

על יהדות בגולה גלית לוינסקי

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
יש בספר גם הרבה מלפפונים חמוצים, חלה וקיגל כמאכלים יהודיים מסורתיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
בקסטר החזיר מחפש מוצרים יהודיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
הרבה מלמדת את בקסטר על כשרות

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.


אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.

ובחוץ משתולל לו אביב

בכל הזמן הזה של הקורונה התחיל לו האביב המשגע של ונקובר. הוא הפציע בהדרגה, אחר כך מילא את כל העין, ועכשיו כבר ממש משתולל לו בחוץ.

לאורך כל התקופה לא אסרו עלינו לצאת החוצה ולא הגבילו זמן או מרחק. אבל בגלל האווירה והאיסור להתקרב, ובגלל שגרת הלימודים העמוסה אנחנו יוצאות בדרך כלל לשעה קלה בכל יום. לפעמים ברגל, לרוב רוכבות על אופניים בשכונה (הבנות רוכבות ואני הולכת לידן ומאזינה לטל ואביעד באוזניות ומשלימה קצת זמן איכות עם תכנית הבוקר, שזה חלק משמעותי משגרת חיי בשנים האחרונות וכיוון שאין לי דקה לבד בחודש וחצי האחרונים זו הדרך שלי לשמור על שפיות…). בסופשבוע רוכבים יותר רחוק או הולכים לשחק בפארק בכדור עם חברים תוך שמירה על מרחק צעקות. פעם אחת הרחקנו לטייל ליד אגם שאנחנו אוהבים לבקר בו. זה היה כמו לפתוח את השער לכלבלבים, הבנות רצו לאורך כל המסלול, רוב הזמן תוך צעקות בקולי קולות. כמה שהן כמהות לחופש, למרחבים. אבל האמת שרוב הימים היציאה מהבית מתמצה בכמה דקות הליכה מסביב לבלוק, ויש ימים (בעיקר לאחרונה שדי, כבר מיציתי) שאני לא יוצאת בכלל. הבנות משחקות קצת בגינה הקדמית שלנו, או הולכות לסיבוב לבד מסביב לבלוק ואני נשארת בבית.

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל התמונות צולמו במרחק הליכה מסביב לבית, ברדיוס קילומטר

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

כל התקופה הזו, כמו איזה חור בזמן. הזמן עצר מלכת וגם התקדם בצורה מסחררת במקביל. איך כבר עבר חודש וחצי כשכל יום נראה כמו היום שעבר? מצד שני, אני כבר לא זוכרת איך נראית שגרה. איך זה לצאת לעבוד, ולקחת את הבנות לבית ספר ולחוגים ולהספיק את כל מטלות היום, והנה חולף לו האביב ומי יודע מה יבוא אחריו. קיץ? איזה מין קיץ מוזר – ללא קייטנות או חופשות או ביקורים?

והטבע בשלו. ניצנים – פרחים – נשירה – עלים ירוקים.

הימים הולכים ומתארכים, יש עדיין אור בחלון כשהבנות נכנסות למיטה לישון.

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקי

ברחוב שלנו נטועים עצי דובדבן. כל החורף הם עומדים ערומים, קצת כפופים, כעורים ומתקלפים. באביב מתחילים לראות את הניצנים מפציעים, ואז בבת אחת (כך זה מרגיש) כל הרחוב מתמלא פריחה ורודה, אשכולות צפופים של פרחים שממלאים את כל העץ עד שהוא נראה כעומד להתפוצץ. ועכשיו, אחרי כשבוע וחצי של פריחה סוערת – הנשירה מתחילה. עלי הכותרת הורודים מתעופפים עם כל משב רוח קל וממלאים את המדרכה. רגע, חכו שניה, אולי תאטו הפעם? והנה העצים הורודים שלנו מתכוננים לסיום הסבב השנתי שלהם. כבר נגמר?! עוד לא הספקתי.

ואנחנו מדברות כבכול בוקר בשגרת הקורונה עם הארץ, ורואות בעיניים כלות את ההקלות שבארץ, איך כולם נפגשים ומתארחים ומתחבקים. פה אמנם הסגר לא היה כל-כך מלא איסורים וקשה אבל ההקלות לא נראות באופק. הפרובינציה נוקטת צעדים איטיים ומדודים, כמו בכל התקופה הזו, ולא ממהרת לעשות שינויים.

והנה, אוטוטו, האביב בחוץ כמעט נגמר. ואנחנו – כאילו נשארנו מחוץ לרצף הזמן. עדיין פה, בבית.

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל שלבי פריחת הדובדבן

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
ניצנים ופרחים

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל עץ הוא כמו זר פרחים ענק
אביב בונקובר גלית לוינסקי
פריחה מלאה, אי אפשר להסיר את המבט

אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
והשלכת הורודה – כל הרחוב מתמלא קונפטי ורדרד

אביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
אין על הנדנדה הזו

 

מִשׁתבּללים

חודש בבית.

הקורונה תפסה כל משפחה בצורה אחרת. ככה זה נראה אצלינו:

רם עובד כמעט כרגיל. (הימים שלו בעבודה אחרים לגמרי מלפני חודש – הוא לא רואה מטופלים אלא פוגש אותם בזום ועושה ישיבות רבות משתתפים בעמידה בחוץ בצעקות, אבל מבחינתינו הוא ממשיך ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור אחר הצהריים). כל העבודה שלי התבטלה, כל האירועים, החוג שאני מלמדת אחרי הצהריים התבטל ביחד עם הלימודים, ואף אחד לא רוצה לעשות צילומי משפחה או פורטרטים במצב הבלתי ברור הזה. לבנות התבטלו הלימודים, החוגים והופעות סוף השנה. ייצרנו לנו שגרת לימודים בבית ואחרי שבוע התארגנות בית-הספר התחיל ללמד אונליין למשך שבועיים עד חופשת הפסח. בשבוע הבא בית-הספר יחזור לשגרת לימודים אונליין חדשה ומשופרת (כך הובטח לנו לפחות).

איך זמן הבית שלנו נראה?

למידה דרך מסכים, שיחה עם המורה במסכים, צפיה בסרטים במסכים, ריקודים וספורט במסכים, שיחה כל בוקר עם ישראל במסכים, יצירה דרך מסכים, שיעור פסנתר במסכים. יחסית לבנות בלי טלפון שחולקות טבלט ובו מותר לצפות רק בבוקר בסוף השבוע – נראה שבחודש הזה הן השלימו זמן מסך של כל השנים האחרונות.

שקט.

זמן חופשי.

קריאה.

יצירה יצירה יצירה. שלושתינו חזרנו לרקום (עבודה שכל אחת התחילה בנפרד לפני המון זמן ועכשיו חזרה להיות רלוונטית), אנחנו מעבירות אחת לשניה כמעט כל יום שיעור יצירה, או עושות יצירה על פי האינסטגרם של שירה גנני. תמר אפילו צילמה הדרכת יצירה של שירה בעצמה (הוידאו בסוף).

הצגות. הופעות. ריקודים. מופעי סלון כל יומיים.

הבנות לומדות כל בוקר, גם עכשיו בחופשת הפסח. אנחנו צריכות את השגרה הזו, ומשהו לחכות לו בכל יום. אתמול תמר העבירה לשלושתינו שיעור עברית, ובו לימדה אותנו איך להכין עיתון משפחתי.

עצמאות. יותר זמן בבית הוא הזדמנות להציע רעיונות ולבצע אותם לבד.

תספורת ביתית.

בכל יום בשעה שבע בערב יוצאים לעשות רעש ולהריע לצוותים הרפואיים.

מקננים. יצא שהזמנו וקנינו לפני הקורונה כמה רהיטים. בשלושה סופי-שבוע פנויים שונים הרכבנו לבנות מיטת קומותיים, כוורת מדפים לחדר, וספרייה חדשה בסלון. אמנם אין לנו למי להראות ולהשוויץ, אבל דווקא בתקופה זו של השתבללות יש לנו בית נעים יותר מהרגיל להנות ממנו.

ביקורים מרוחקים. מקפיצים עוגיות לאחותי ונשארים לדבר קצת משני עברי המדרגות. פוגשים חברים בפארק לשיחת צעקות וזריקת כדור או פריזבי. חסכתי מכם את התמונות, שלא ישבר לכם הלב מקנאה. מותר לנו לצאת החוצה ליותר מ-100 מטר תוך שמירה על מרחק ואנחנו מקפידים לצאת בכל יום לפחות לסיבוב מסביב לבלוק.

המון משחקי דמיון, ברביות, פאזלים.

בתוך כל הדאגה, תחושת חוסר היעילות שלי, התסכולים של כולנו, הפחדים של הבנות, המצב הזה של הלא-נודע, והעצב על כל התוכניות שהתבטלו, משתדלים להסתכל ולראות את הטוב. ויש בזה גם די הרבה טוב:

המון זמן ביחד.

המון אוכל טעים בבטן.

הרבה פחות הוצאות (חוץ מעל מוצרי מזון). אפילו מחיר הדלק ירד. לא שצריך דלק כרגע, רק רם נוסע לעבודה וחוזר הביתה.

הרבה רכיבה על אופניים. שקט מכל הבלגאן של חוגים, בית-ספר, מחוייבויות חברתיות.

טוב אחרי שכתבתי את כל אלה אני מבינה כמה אני מתגעגעת.


אלף תמונות – אני יודעת. יש לי הרבה מה לצלם. וידאו בסוף כבונוס למתמידים:

זמן בית גלית לוינסקי
יצירה על פי שירה גנני
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עם המורה
זמן בית גלית לוינסקי
שיחה עם ישראל. כל בוקר, סופסוף אנחנו חולקים זמן עירות
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור פסנתר על המסך
זמן בית גלית לוינסקי
בונים ספרייה
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור יוגה מול מסך
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור מוסיקה
זמן בית גלית לוינסקי
שעת סיפור
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית נוסח אמא
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית נוסח אמא
זמן בית גלית לוינסקי
קבלת שבת של הבית ספר
זמן בית גלית לוינסקי
אמא תצלמי אותי ואז אני אצייר את הצילום
זמן בית גלית לוינסקי
אמא תצלמי אותי ואז אני אצייר את הצילום
זמן בית גלית לוינסקי
מריעים לצוות הרפואי. כל ערב בשעה שבע, כבר חודש.
זמן בית גלית לוינסקי
יומולדת לדמבו. כולנו הוזמנו למסיבה
זמן בית גלית לוינסקי
פאזל נשים משפיעות ורם מקריא עליהן במקביל
זמן בית גלית לוינסקי
הדרכת יצירה של הבית ספר
זמן בית גלית לוינסקי
ליל הסדר בבית
זמן בית גלית לוינסקי
תספורת. רואים כמה שנינו חוששים מהתוצאה. צילום: עלמה משאל
זמן בית גלית לוינסקי
הצגה של הבנות. הן כתבו תסריט, חילקו תפקידים ועשו חזרות.
זמן בית גלית לוינסקי
תמרול והפיל המעופף שהיא הכינה
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית של תמר: עיתון משפחתי
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית: הכנת עיתון משפחתי
זמן בית גלית לוינסקי
מסיבת תה
זמן בית גלית לוינסקי
מפגש בנות דודות
זמן בית גלית לוינסקי
ביקור בנות דודות
זמן בית גלית לוינסקי
אבנים?! העיקר שיש לנו חצר

תמר בהדרכה בעקבות שירה גנני:

אביב בצל קורונה

מי אני ומה אני שאגיד משהו על הקורונה.

הקורונה, זו שבאה וחטפה לנו את שנת 2020, זו שהתחילה משמועות ותוך חודש הפכה לנו את החיים, את סדר היום, את סדר העדיפויות. זו שחיברה את כל העולם ל״כפר גלובלי״ קטן ומוכה מגפה, זו שמאיימת על החיים של כל האנושות – החיים הגשמיים והחיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם. מי יודע מי יהיה איתנו כשהטירוף הזה יגמר, ומה ישאר מהעולם ומהכלכלה שלו.

בהתחלה הודענו לבננות שאולי לא נטוס לישראל השנה בפסח. אחר כך זה הפך לביטול, ולשנה הראשונה שלא נחגוג את פסח בארץ. לאן ניסע לטייל אם כך? עוד התחבטנו. לא כדאי לחצות גבולות, נישאר פה בבריטיש קולמביה. תוך פחות משבוע הבנו שאין מצב שרם יקח חופש מהעבודה בתקופה כזו, ובטח שאין שום מקום שיארח אותנו, ותוך כמה ימים נוספים בוטלו הלימודים, אנשים התחילו לעבוד מהבית, נסגרו מקומות הבילוי, הספריות, המרכזים הקהילתיים, אחר כך הגינות הציבוריות, ואז נתבקשנו להשאר בבית. כמו כמעט בכל העולם.

פה בקנדה כל ההנחיות וההגבלות מגיעות כמה ימים אחרי ישראל. בהתחלה זה היה בהפרש יותר גדול – כשבישראל סגרו את הגבול פה עדיין המשיכו לטוס אפילו לסין. כשבישראל פרסמו ״מעקב אפידימיולוגי״  אחרי מעשיו של כל חולה מס׳ חדש, פה המשיכו לצמצם בדיקות. בימים האחרונים נסגר הפער כמעט, ויומיים אחרי סגירת גני השעשועים בארץ גם פה אסרו כניסה לגני משחקים.

קנדה היא לא ארצות-הברית. מערכת הבריאות פה היא ציבורית. היא גם לא ישראל, ובאופן מאוד בולט (למי שקורה כל יום וויאנט) מתחילת המשבר המדיניות היתה לא להלחיץ את הציבור. מאחורי הקלעים בריטיש קולומביה רכשה מכונות הנשמה ובדיקות לקורונה, והתחילה להערך לקטסטרופה כבר לפני חודש. לפני כשבועיים מערכת הבריאות החלה לבטל את כל הניתוחים האלקטיביים, ולפנות את בתי החולים מתפוסה של כ-105% ל-60%, תוך פינוי מסיבי של מיטות חולים (4000 מיטות פנויות כרגע כך דיווח לי נציג הבריאות המשפחתי – רם). יש פה (כנראה) יותר חולים ממה שיודעים, כי ההנחיות לבדיקות מאוד ספציפיות. רק מי שמפתח תסמינים נשימתיים קשים נבדק, ורק מי שחייב הולך לבית-חולים. כל שאר החולים, מאובחנים ולא מאובחנים כלל – מתבקשים להשאר בבית לתקופה של 14 יום או עד שמחלימים לגמרי. כשביבי (וכל משפחת נתניהו כמובן) נבדקו לקורונה – בלי תסמינים ובלי חשיפה – סופי טרודו (אשתו של ראש הממשלה הקנדי) נכנסה לבידוד כי התגלתה כחולה בקורונה. ראש הממשלה ג׳סטין טרודו נכנס מיד לבידוד, אבל לא נבדק משום שאין לו תסמינים והוא לא רצה לבזבז בדיקת קורונה. ג׳סטין טרודו גם מדבר אל העם כל יום בשמונה ורבע בבוקר, אך גם הוא וגם הדוברים של הפרובינציות השונות עסוקים בהסברה לציבור שמטרתה להרגיע ובמקביל להניע את הציבור לפעולה (לא להכניס לפאניקה, ומצד שני לא להכניס לשאננות). רם מאזין קבוע לבוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה – שמעדכנת בכל יום בנהלים, בכמות ובמצב החולים. אני חושבת שהוא קצת מעריץ אותה (וכמוהו כמה מליוני תושבי הפרובינציה), עומדת בכל יום כשלצידה מאזין שר הבריאות המקומי, ומתורגמן ללקויי שמיעה מהצד השני. האמת שקשה שלא, אחרי שנשברה בשידור חי כשבישרה על הנפטר הראשון מבית-חולים סיעודי בצפון ונקובר. (ולמי שנכנס ללינק שצירפתי – תראו כמה התקשורת אוהדת את הרגישות שלה).

יש עוד מליון הבדלים כמובן. קנדה היא לא ישראל – היא הרבה פחות צפופה מישראל, התושבים הרבה יותר ממושמעים, ו״ריחוק חברתי״ הוא הרחבה של השמירה על ״פרסונל ספייס״ – המרחב האישי שגם ככה מקובל פה. כולם גם פה מפחדים מאוד, ובכל זאת מתקשים לא לצאת לגנים ולפארקים בסופשבוע יפה. פה לא סגרו את הגבולות ובמשך חודש נכנסו עוד ועוד תושבים שחזרו מסין ומאירן -פשוט כי הם חזרו הביתה.

ומה ביומיום? כמעט ואין פה שירותי משלוחים מהסופר. במובן הזה זה כמעט שנות ה-80 פה. אתמול הלכתי לקנייה גדולה בסופר כי לא יכולתי לדחות אותה יותר – נגמרו הירקות בבית. האווירה בסופר היתה אפוקליפטית. חיכינו בחוץ – עשרות לקוחות ועגלותיהם הריקות, עומדים במרווחים וחמושים מי במסכה ומי בכפפות – הכל כדי להרגיש קצת מוגנים מהאוייב הלא -נראה. הורשנו להכנס בקבוצות קטנות כדי לשמור על עומס קבוע בחנות עצמה. המדפים הענקיים הריקים הלחיצו אותי לקנות יותר מדי מהמוצרים שכן מצאתי. אני מבינה שאין מחסור עולמי בשמן זית, אבל אם כבר מצאתי בירכתי המדף את הבקבוק הנכסף אז קניתי מיד שניים. קניתי כדי להרגיש ש״עשיתי משהו״, וגם כדי שלא אצטרך לחזור לשם בקרוב, ואולי כי גם ככה לכסף שלנו לא יהיה ערך בסוף המסע הזה, אז לפחות נהיה מושקעים בשלושה בקבוקי שמן זית כתית איכותי.

הכי אני דואגת להורים שלי ושל רם שבארץ. ולא בגלל הגיל והמצב הבריאותי שלהם, הם בסדר כרגע. בעיקר כי הם לא מספיק ממושמעים, כמו ההורים של רוב חברותי. כנראה ששנים של הלחצות של התקשורת, ודאגה קיומית בלתי פוסקת בארץ הביאה את כל הדור הזה לחשוב שהוא עבר כבר הכל, וקצת קורונה לא יכולה לו. ואני מבקשת – עברתם דברים קשים הרבה יותר, תהיו סבלניים ותנו לגל הזה לחלוף בלי להפגע. מה זה כבר חודש-חודשיים בבית? תשתדלו להשאר בריאים נפשית, ואל תצאו למגפה שבחוץ.

איך אנחנו עוברים את החופשה הכפויה הזו? קיבלנו את פני האביב במסיבה בבית (תמר התעקשה), הבנות לומדות אונליין כמה שרק הן (ואני) יכולות. עדיין מותר לצאת קצת החוצה אז אנחנו מנסות לנצל את המצב כמה שעוד ניתן, במיוחד בימי השמש הספורים.

האביב היפה, שכל השנה אנחנו מחכים לו, חולף לו מבעד לחלון.

שיגמר כבר, שנקום בצד השני בריאים ומחוזקים נפשית. .


אז בסוף כתבתי על הקורונה. לא התכוונתי האמת, פשוט ראיתי את הפוסט הקודם פה בבלוג, על פורים, והוא נראה לי כאילו נכתב בעשור אחר, אז, לפני שהטירוף הגיע אלינו.

מעט תמונות מאחת התקופות המוזרות שחווינו: (כל התמונות צולמו בחמישה הימים האחרונים, והן מתכנסות לכיוון הבית עם ההנחיות), בונוס לגוללים עד הסוף!

אביב וקורונה גלית לוינסקי
חוף הים בסוף השבוע
אביב וקורונה גלית לוינסקי
תמרול קופאת ובורחת
אביב וקורונה גלית לוינסקי
זוהי תחילתה של הפריחה
אביב וקורונה גלית לוינסקי
אביב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
ניצנים בכל מקום
אביב וקורונה גלית לוינסקי
רכבנו לפארק. ברקע – גן שעשועים סגור ומוקף סרט אדום
אביב וקורונה גלית לוינסקי
הכנות למסיבת האביב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
מסיבת האביב כללה גם "ציור אביבי"
אביב וקורונה גלית לוינסקי
שיעור ראשון אונליין. כל ילד היה צריך להכיר לשאר את הסטאפי האהוב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
קטעים פה. מאתגרים טכנולוגית את אמא, כל היום אני פותרת בעיות טכנולוגיות, ואז שוברת את הראש עם לוח הכפל.
אביב וקורונה גלית לוינסקי
היום תמר התחילה ללמוד הקלדה עיוורת! אף פעם לא מוקדם מדי מתברר
אביב וקורונה גלית לוינסקי
שיעור ריקוד בבית
אביב וקורונה גלית לוינסקי
האביב מעבר לפינה. אבל האם נוכל להגיע עד לפינה כדי לראות אותו?!

אביב וקורונה גלית לוינסקי

ושני וידואים מעולים שעשה ליאור נוימן (שבא לשאול את הבננות שאלות, ביום האחרון שהרשנו לאנשים עוד להכנס אלינו הביתה לפני שבוע וקצת):

הבית הכחול

בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

מחזיק מפתחות גלית לוינסקי
צרור המפתחות שלי והמחזיק שאומר הכל (ותודה לשין שקנתה לי מחזיק מפתחות תואם אופי)

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בחורף
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
שלג ותכול
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול באביב, בשבועיים האלה שבהם הלילך שלנו פורח
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בשלג
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הרחוב שלנו בשלג האחרון
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
האביב היפהפה

 

 

אז מה אני עשיתי ב-2019

דברים לקחת איתי משנת 2019:

קיבלנו PR – אישור תושבות בקנדה. ביחד עם הרישון הקבוע לעסוק ברפואה שרם קיבל השנה – זהו אישור רשמי שקנדה רוצה אותנו פה. עכשיו השאלה מה אנחנו רוצים.

ביקרתי פעמיים בארץ לבד ופעם נוספת עם רם והבננות. מקווה להפוך את זה למסורת. לבד אני מספיקה הרבה יותר – גם לבלות זמן עם המשפחה שכה חסרה לי פה, גם עם חברים, וגם להרגיש שוב הילדה של ההורים שלי.

התחלתי ללמד צילום כחוג אחר-הצהריים בבית-הספר. התחלתי בסוף 2018, אבל בשנת 2019 לימדתי ששה קורסים, מתוכם אחד של מבוגרים. זו היתה קפיצה משמעותית ביותר בחיים שלי. יחד עם זה התחלתי להעביר גם שיעורים פרטיים, מה שהוביל ל –

העברתי הרצאה על צילום ועמידה מול המצלמה בצילומי תדמית לקהילת WE – קהילת נשים ישראליות בוונקובר, שאני גאה להיות חלק ממנה. כל מי שמכיר אותי יודע שלא סתם אני מאחורי המצלמה ולא לפניה, ואיזה צעד משמעותי (עד לא יאמן) זה עבורי. (ותודה ליעל רז שהציעה ועזרה לי לבצע, זה לא היה קורה בלעדייך). ומה שעוד יותר מפתיע – נהנתי בטירוף!

בשנת 2019 סופסוף שמתי את הרגל בדלת של צילום המשפחות והאירועים פה בוונקובר. זה התחיל בטפטופים בשלוש השנים האחרונות, אבל 2020 היא השנה הראשונה כאן שאני מתחילה עם אירועים סגורים לששה חודשים קדימה.

נסענו לחופשות משפחתיות בישראל, גרמניה, ניו-יורק קלונה וסיאטל (ממנה אני כותבת את הפוסט הזה בשעות האחרונות לשנת 2019). קרוב, רחוק, בנסיעה או טיסה – זמן משפחתי משמעותי ביחד.

התחלתי ללכת הרבה יותר בשיער פזור. עכשיו כל נושא המאבק בצורך בשליטה ברור יותר, לא?!

היום אני מסיימת חמש שנים של כתיבת הבלוג הזה. 287 פוסטים במספר, אני חוששת שהיד לא תהיה נטויה עוד הרבה שנים. עם זאת, חצי מהעשור הקודם כתבתי פה, הבלוג הפך לחלק מאוד משמעותי מחיי. נראה מה העשור הבא יגיד.

ובנימה אופטימית זו, מי היה מאמין שכבר 2020?!

ולהלן הסיכום בתמונות, בהתאמה ולפי הסדר.

Galit Lewinski
Illustration by Turned Yellow, photo by Galit Lewinski
צילום גלית לוינסקי
אני ואני ואני
photo by Galit Lewinski
שיעור סטודיו בחוג צילום שלי, בית הספר VTT
WE Women Empowerment - Israeli women of Vancouver
WE Women Empowerment – Israeli women of Vancouver
photo by Galit Lewinski
Preety and Vaani
Galit Lewinski
נר שמיני במלון בסיאטל
גלית לוינסקי
קשה לשלוט בתלתלים. צילם: רם משאל

שתהיה שנת 2020 חדשה ומוצלחת!

בעוד שעה מעירים את הבננות לצפות בזיקוקים.

פוסטי סיכום שנה בחמש שנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. והנה הגענו עד הלום.
האיור שלנו בהשראת הסימפסונים הוזמן מהאתר הזה – https://turnedyellow.com/

למד נוסעת לאמריקה

למד (ליאורה בשבילכם), חברה שלי מכיתה ז'

חברות שהתחילה כמו שחברויות בגיל כזה מתחילות. או אולי כמו שרק החברות שלנו התחילה.

שתי ילדות כותבות מכתבים בכתב סתרים, מספרות זו לזו סיפורים על גארפילד וזיגי, משאירות פתקים ומעטפות בתיבת הדואר אחת של השניה.

שתי ילדות שמתבגרות, ועוברות את מיני הזוועות של התיכון ביחד, חולמות, ממציאו, מדברות את העולם שלהן.

אחר כך היו שנים של רוקסן, ולהמציא ריקודים על הטריבונות בבית ספר, ולצאת לרקוד בשישי בקולוסאום,  כי איתך לא התביישתי לרקוד

ולהדריך ביחד בצופים

ולראשג"ד יחד. רק איתך. צוות ז' בנות!

משרטטות דגמים של מתקנים למחנה הגדול באמצע הלילה על ה"בום".

וצבא. ועבודה. ואת בממר"ם ואני מתדלקת בתחנת דלק. וחברים. וצלילה. ואילת. ואת מתחתנת. ואני ורם מתחילים לצאת. ואז נולד נועם. ואז ואז ואז.

חברות על פני 30 שנה, לא פחות.

ואת כתבת את זה לפני שנסעתי, הרבה יותר טוב ממני, ובכל פעם שאני נתקלת בזה אני לא עוצרת את הדמעות:

טקסט גלית לוינסקי

טקסט גלית לוינסקי

ובשלוש שנים האחרונות על פני שתי יבשות. ואין מצב שאני בארץ ולא רואה אותך. אין מצב. כי תמיד השיחה ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה, ותמיד היא עמוקה תוך שתי דקות, ותמיד את רואה אותי כמו שאני, אפילו יותר ממה שאני מבינה.

חברות אמת. למד וגימל. זה ממך הרי.

ועכשיו את נוסעת לרילוקיישן. מצטרפת אלי ליבשת. אמריקה!

ודווקא היום, יותר מתמיד אני דואגת – מתי נתראה עכשיו? את הרי לא תחכי לי בבית בפסח עם צלחת של תמרים ופטפוטים עד אמצע הלילה כשהג'ט לג מכריע.

מרחק 5.5 שעות טיסה. זה הכל.

מתי את באה לבקר?


קבלי רצף תמונות אישיות מדי: (או שנאמר, מזל שאין לי פה אלבומי ילדות)

גלית לוינסקי חיבוק גלית לוינסקי גלית לוינסקי גלית לוינסקי

בדרך כלל אני לא מאלה שכותבת ברכות אישיות (מדי) בפייסבוק, אבל יאללה, זה הבלוג שלי, מותר.

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

מלח ופלפל

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

אחיות גלית לוינסקי

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

אחיות גלית לוינסקי

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

אחיות גלית לוינסקי

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

אחיות גלית לוינסקי
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה