הבלוג מראיינת מומחית אורחת: שרון גולדמן על התנדבות

כשרם חזר מהמספרה בשבת האחרונה הוא סיפר לנו על הספרית שלו – "בחורה כזו מגניבה, כולה קעקועים ותספורת ועניינים, סיפרה לי שהיא לומדת פיתוח קול או משהו כזה. וככה תוך כדי שיחה היא אומרת – בימי ראשון אני במספרה, בימי שלישי אני לומדת, בימי שני יש לי את ההתנדבות שלי…"

וגם השכן שלנו מלמטה- ג'יימס, בחור צעיר, רווק, שיש לו נגריה. ניפגשנו למטה בגינה שלנו והוא שאל על החופש, וכשרם שאל איך עבר החופש שלו הוא אמר משהו כמו "סבבה, היינו פה, קצת התנדבתי פה בשכונה – בניתי פרגולה לגינה הקהילתית, היינו בים, כאלה".

כנראה ששנתיים וחצי זה מעט זמן פה, כי אנחנו עדיין מופתעים.

כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה של הבנות פה בוונקובר, בבית-הספר היהודי נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כתנאי להתנדבות של 12 שעות שנתיות. אם אני לא עומדת בשעות ההתנדבות אליהן אני מחוייבת – בסוף השנה בית-הספר ימשוך מחשבוני 300 דולר, או את הסכום היחסי לפי השעות שכן תרמתי. בתחילה, כמובן, התקוממתי. 'אני כבר תרמתי מספיק בחיים שלי', חשבתי ביני לביני, 'אני שירתתי שנתיים בצבא ועוד חצי שנה של"ת בנח"ל', 'הייתי מדריכה בצופים', 'תרמתי דם' ועוד מגוון קיטורים בסגנון 'תרמתי בעבודה'. פשוט לא הבנתי את זה. למה? למה בית-ספר פרטי שעולה עשרות אלפי דולרים בשנה לכל תלמיד צריך גם את ההתנדבות שלי?!

אחרי ההתנגדות הראשונית, ובעיקר הלחץ של 'מה אני אצטרך לעשות ועם מי אני אצטרך לדבר בשביל זה', התחלתי להבין שיש המון אפשרויות להתנדבות בבית-הספר, מגזירת ניירות כדי לעזור למורות, דרך טיגון לביבות בחנוכה, קישוטים בחגים, ליווי טיולים, עזרה ברכישת מצרכים ועוד ועוד. תכל'ס מלבד האפשרויות האלה שמתפרסמות כמעט בכל שבוע במיילים שבית הספר שולח, כמעט כל אחד יכול למצוא איזו התנדבות שמתאימה לו. אני פניתי למורות של הבנות, ואחר כך לאחראית על קשרי החוץ והמדיה, סיפרתי שאני צלמת והצעתי את שרותי. מאז צילמתי לבית הספר עשרות שעות בהתנדבות (הרבה מעבר ל-12 שאליהן אני מחוייבת בכל שנה), ליוותי טיולים, ציירתי שלטים והכנתי סנדוויצ'ים. "טוב, את לא ממש עובדת" בטח תאמרו לעצמכם. אבל זה לא עובד ככה.

אז איך זה עובד? כדי לנסות לפצח את החידה של רוח ההתנדבות הקנדית לישראלי הממוצע גייסתי את אחותי, שרון גולדמן (אותה חלקכם מכירים מהפוסט הקודם על הבית היפה ביותר בוונקובר), הפעם על תקן ישראלית/קנדית. שרון גרה עם משפחתה בקנדה כ-17 שנים, חמש מתוכן בטורונטו והשאר בוונקובר. היא מתנדבת באופנים שונים כבר 17 שנים, ויותר מכך, לפני יומיים, בפגישה השנתית של ה-JCC הוענק לה פרס מטעם המחלקה לתרבות ישראלית של המרכז הקהילתי היהודי על התנדבות יוצאת דופן לאורך השנים.

מה זו התנדבות בקנדה? ראיון עם שרון גולדמן.

שרון, תעזרי לנו להבין, למה בכלל אנשים מתנדבים פה?

ש: הגישה פה בצפון אמריקה היא שחלק ממה שאנחנו עושים בחיים היא תרומה כדי ליצור קהילה, קהילה היא לא מובנית, והיא לא מובנת מאליה, צריך ליצור אותה. בעצם כדי ליצור לנו תחושת שייכות. יש כל מני חלקים כאן שאני מרגישה שייכת אליהם, וכדי להיות שייכת את תורמת מזמנך, וגם תורמת כסף.
בית-הספר הוא אחת מהקהילות שאנחנו שייכים אליה. כך גם ה-JCC – המרכז הקהילתי, ויש קהילות יותר שכונתיות, ובלימודים או מקום העבודה, וכד'.

איפה את תורמת?

ש: אני תורמת לבית הספר של הבנות שלי (בית הספר היהודי והתיכון היהודי), ל-JCC (המרכז הקהילתי היהודי) , ולפדרציה היהודית. לפעמים תורמת כסף לארץ.

למה חייבים להתנדב? מה עושה מי שעובד במשרה מלאה?

ש: בבתי-הספר הפרטיים צריך להתנדב, גם בתיכון היהודי צריך לתת 12 שעות, גם בבתי ספר פרטיים אחרים. הרבה אנשים מוצאים את הזמן, הם מתאמצים. אנשים אחרים מעדיפים לתרום את הכסף (ה-300 דולר). לחלק מהאנשים 12 השעות שהם מתנדבים שוות יותר מ-300 דולר. הם לאו דווקא מתנדבים בגלל הכסף. הם גם מתנדבים בעוד מקומות, לא רק בבית-הספר שמחייב אותם.
בעיני יש בזה את הנתינה, את מקדמת את האינטרסים שלך וגם מרגישה שייכת למשהו.
זה משהו שאם לא בא מהבית ומהקהילה –  מחנכים לזה בבית-הספר כחלק מההתנהלות היומיומית. צדקה, תרומות, Food Bank, שני דולר פה ושם.
בקהילה היהודית זה חלק מהערכים שלנו – צדקה, עזרה לזולת. בית הספר מלמד את זה.

איך בית הספר מלמד את הילדים לתרום?

ש: כמו שתמר אוספת כסף לצדקה בכל יום שישי, ובסוף השנה שעברה הלכו כל ילדי הגן עם הגננות לסופר וקנו אוכל לנזקקים בכסף שאספו. בכל חודש יש יום איסוף מזון לנזקקים היהודים, יש יום של איסוף מעילים ובגדי חורף, טואלטיקה, גרביים וכד'. בדרך כלל זה לנזקקים מהקהילה היהודית, אבל השבוע דווקא אספו כסף שמטרתו שליחת ילדים באוגנדה ללימודים בבית-ספר. (הערת הבלוג – תשאלו את עלמה: היא לא יודעת איפה זה אוגנדה אבל יודעת להסביר בדיוק שכל ילד עולה 50 דולר למדינה לשנת לימודים).
זה ברמה היומיומית. בכל שבוע יש משהו. מעבר לקופסא של הקרן -קיימת שיש בכל כיתה. בכיתות הגבוהות יש את "חסד קלאב" שהם בעצם מתנדבים לעזור בקהילה שלהם – בתוך בית הספר. לעזור לילדים הצעירים מהם בתור בקפיטריה, לשמור בחצר, לעזור בספריה. הם גם אחראים על איסוף התרומות והמזון לפוד-בנק. גם כל עניין החונכות – לכל ילד בכיתה ז' יש חניך בכיתה א'. (הערת הבלוג: עלמה בכיתה ב' והיא חונכת של ילדה בגן חובה, בכיתה של תמר. בכל שבוע יש לכל הכיתה זמן חונכות, וכל ילד וילדה מקריאים סיפור, משחקים או עושים פעילות עם החניך שלהם).

בכיתות הגבוהות (ו', ז') יש שיעור בנושא, קוראים לו "תיקון עולם אין אקשן". השיעור הוא לגיל בני המצווה, והם לומדים על ההתבגרות של עצמם ביחס למשפחה ולקהילה. הם לומדים גם על החובות והזכויות שלהם כשהם גדלים, ועל האחריות שלהם. הם מתנדבים באיסוף מזון לנזקקים, וגם הולכים לעזור בבית תמחוי בדאון טאון. (הערת הבלוג: בוונקובר יש בעיה קשה של מחוסרי בית, בעיקר בדאון טאון).
לקראת סיום בית הספר, בכיתה ז' עובדים על פרוייקט גדול, MVP (Mitzvah Volunteer Program). פרוייקט של כיתה ז' שבו מלמדים אותם את המשמעות של להתבגר – המקום שלהם בעולם ומה יכולים לעשות בשביל אנשים אחרים. זה הפרוייקט המסכם. כל ילד צריך לבחור עמותה וללמוד עליה ולהציג אותה בפני החברים לכיתה ולאסוף כסף בצורה משותפת (על ידי בקשת תרומות,  עבודה בכל מני דברים – כמו למכור עוגיות, לימונדה, לעשות גראז' סייל, לעשות בייביסיטר ולתרום את הכסף,  או לתרום מהכסף שהם מקבלים לבר/בת-מצווה). בסוף כל התהליך הילדים מחליטים איך לחלק את הכסף בין העמותות. הבת הצעירה שלי הרצתה ואספה כסף לעמותה הנקראת Obakki שאוספת כסף במטרה לדאוג למים נקיים וחפירת בארות בכפרים מרוחקים באפריקה.
בבית הספר התיכון יש Rec-Week שבו כל שכבה הולכת להתנדב במשהו שבוע שלם, לחלק מרק בבתי תמחוי, וכד', כל בית-ספר עושה את זה ברמה מסויימת. בבתי ספר ציבוריים זה קצת אחרת יש כמות שעות שהם צריכים לתרום בהתנדבות.

זה כ"כ טבוע ומצופה מאנשים פה, שיש אוניברסיטאות שזה חלק מדרישות הקבלה שלהן. בשביל להתקבל צריך לא רק ציונים, צריך לכתוב חיבורים ולהראות שאת בנאדם שמעבר ללשבת וללמוד, עושה דברים בשביל להעשיר את עצמו ואת הסביבה. כך למשל באונטיברסיטת UBC.

נתת לבת שלך לתרום את הכסף שהיא קיבלה לבת-המצווה שלה?!

ש: לגבי תרומת הכסף של הבת -מצווה – הלכתי לפני כמה שנים להרצאה בבית-הספר על איך ללמד ילדים על משמעות הכסף וחיסכון. הסבירו שאת צריכה לדבר עם הילד להחליט מראש איך כדאי לחלק את הכסף שיש לו: נגיד אחוז מסויים לביזבוזים, אחוז לחיסכון, ואחוז לצדקה. הבת שלי גייסה לפרוייקט כסף מחברים ומכרים שלהם הסבירה על האגודה, היא גם מכרה סליים בבית-הספר ואספה את הכסף, וכן, גם תרמה מהכסף שלה.

לילדים יש גם את האפשרות של Toony Birthday, יש לזה כל מני גרסאות. בעיקרון הרעיון הוא שליומולדת של ילד האורחים – ילדי הגן או הכיתה לא קונים מתנה אלא נותנים שני טוניס (טוני הוא מטבע של שני דולר קנדי) אחד הילד אוסף וקונה מתנה לבחירתו, ואת הטוני השני הוא משתמש לתרומה לאגודה לבחירתו. זה מלמד את הילדים גם להעריך את המתנה שהם מקבלים, במקום אוסף של מתנות קטנות שהן הרבה פעמים מיותרות או חסרות ערך, גם מלמד על להמנע מפזרנות בתרבות השפע והקפיטליזם, וגם שאם יש לך כסף לעצמך, חשוב לתתן גם למי שאין לו. (הערת הבלוג: עוד לא הצלחתי לשכנע את בנותי הפרטיות לעשות יומולדת טוני, למרות שהן הוזמנו להרבה כאלה. הפשרה שהגענו אליה היא סכום כסף קטן מהדודים במקום כמה מתנות. עלמה קנתה לעצמה נעליים מאירות בסכום הזה, ואת החצי השני תרמה לסאני היל – מרכז לשיקום והתפתחות הילד בוונקובר).

איפה את מתנדבת? תני לנו דוגמאות של אופנים שאפשר להתנדב פה

ש: היו שנים שהתנדבתי לעזור למורה לעברית בבית-הספר היהודי – התחייבות של פעם בשבוע. לימדתי עברית. בכיתה של הבת האמצעית שלי, משום מה במשך שנתיים לא היתה העשרה בעברית, והמורה איפשרה לי להוציא ילדים ולעשות העשרה. היינו קוראים ביחד בעיתון 'ינשוף' – קיצור החדשות בעברית קלה, עבדתי לפי תכנית הלימודים. לא חושבת שזה קיים כבר.

אני מתנדבת בשני בתי-הספר של הבנות שלי את ה-12 שעות בכל אחד שאני מחוייבת לתת. חוץ מזה היו שנים שהייתי בוועדה של ה-Pac (אירגון ההורים שמארגן פעילויות חברתיות בבית הספר) אני מתנדבת הרבה שנים בוועדה של חוג ריקודי-העם בJCC, בוועדה של יום העצמאות של הפדרציה היהודית. כל הדברים האלו חייבם מתנדבים כי אחרת זה לא יקרה. אי אפשר להסתמך על כוח האדם המינימלי של האגודות האלה, אם רוצים משהו שמעבר צריך לתת מעצמך. כל הוועדות האלה זה אנשים שמתכנסים ונותנים רעיונות והרבה פעמים הם צריכים לבצע את זה בעצמם אחר-כך. למשל בריקודי-עם יש את פסטיבל הריקוד שהוא גולת הכותרת של החוג. בפסטיבל יש הופעות של כל הרפרטואר של הריקודים שלמדו ומזמינים קבוצות אורחות (מחו"ל – מישראל, מקסיקו, ארצות הברית) וצריך לארח אותם, להסתובב איתם, ארוחת ערב, מסיבות ופעילויות. – יש לכך סיבסוד מהפדרציה אבל נעזרים באנשים פרטיים כי בלי זה זה לא ילך. הרבה פעמים אירחנו בבית נערות ממדינות אחרות שבאו לתקופה של פסטיבל הריקוד, או נערים ונערות שבאו למחנות הקיץ מישראל. גם ביום-העצמאות  – בכל שנה מארגנים את המופע הגדול של ערב יום-העצמאות, אבל צריך לדאוג גם לאמנים עצמם, חברי הוועדה הם אלו שמסיעים אותם, דואגים לאוכל ולדברים טכניים.

Choices – צ'ויסיס, זו השנה השניה שאני מתנדבת והשנה הייתי הקו-צ׳ר (= אחת משלוש האחראיות על האירוע). צ'ויסס הוא ערב לנשים בלבד, המורכב מארוחת-ערב ושתי הרצאות. הרצאה אחת של מישהי מהקהילה שהושפעה מהפדרציה או שהפדרציה עזרה לה והשניה של מישהי מבחוץ – בכל מני נושאים שמתקשרים ליהדות או לפדרציה. (הערת הבלוג: זהו אירוע מאוד חגיגי המשלב מינגלינג עם נשות הקהילה, לאפשרות לכל מני תרומות קטנות להגרלות, ושתי הרצאות. השנה – בגלל שאחותי היהתה בין המארגנות – גם אני הייתי. ההרצאה הראשונה היתה של חברת הקהילה שנפגעה קשה בפיגוע בירושלים ב-1997, והשניה היתה הרצאה של בת של ניצולת מלחמת העולם השניה, פולניה שהצילה יהודים והוכרה כחסידת אומות העולם, שתי ההרצאות היו מרגשות ומעוררות השראה ומחשבה).

צ'ויסס הוא אירוע מאוד גדול, יש מאחורינו את הפדרציה, לא היינו עושים את זה בלעדיהם. מה זה האירוע? ערב שחוגג את הבחירה של כל אישה לתרום לפדרציה היהודית. בעצם כל האירוע הוא תרומה. צריך לתרום כדי לקנות כרטיס כניסה, ומחוייבים לתרום סכום כבר בשלב ההרשמה. בכל שנה מגיעות 500 נשים, והן תורמות גם במהלך הערב באמצעות הרשמה להגרלות על פרסים. זה אירוע של הפדרציה, ולמרות המחיר היקר של כרטיס הכניסה, צ'ויסס בסופו של דבר מכניס סכום אפסי לעומת הכסף שהפדרציה אוספת בכל השנה.

מה היא הפדרציה היהודית ומדוע בכלל אנחנו צריכים לתרום כסף (וזמן) לכל הגופים האלה?

ש: הפדרציה היהודית היא ארגון גג שהתפקיד שלו להיות מאחורי הקהילה היהודית בתפוצות ולעזור בקשרים בין הקהילה לארץ ובתרומות לארץ. הפדרציה נרתמת גם לעזרה לקהילות אחרות לא רק ליהודים (למשל אסון ההוקי הגדול שהיה בקנדה לפני כשנה). יש קשרים בין הפדרציות של צפון אמריקה.

הפדרציה עוזרת גם לנזקקים יהודים בעיר – גם לנזקקים באופן חד פעמי – מי שפתאום נפל עליו משהו והוא זקוק לעזרה, וגם עזרה קבועה. הפדרציה היא זו שמסבסדת טיולים של בתי הספר היהודיים לארץ, ועוזרת בכלל לקיום של בתי-הספר היהודיים ומחנות הקיץ היהודיים. הפדרציה היא זו שעוזרת בסבסוד שכר הלימוד הגבוה למי שלא משתכר מספיק.

לכל הגופים האלה – הפדרציה, בתי-הספר היהודיים, אירגוני הנוער, ק.ק.ל – יש מערך שלם של אירגון תרומות. יש קמפיין איסוף תרומות שנתי לכל גוף בנפרד, ובתקופה שגוף אחד מריץ קמפיין – לא יהיה קמפיין לגוף אחר. יש  אנשים שזה התפקיד שלהם – נשלחים מיילים, וגם פונים ישירות לאנשים, והכל כדי לעודד תרומות. כל הארוחות היוקרתיות – כמו למשל ארוחת הספורט – מגייסת כסף לJCC, יש ארוחת ערב חגיגית לגיוס כספים לבית-הספר. אלו ארוחות שכרטיס הכניסה שלהן עולה מאות דולרים, ומטרתן תרומה בלבד.
למשל שיפוץ בית הספר היהודי – שיפוץ שארך שנתיים ועלה למעלה מעשרים מליון דולר, כולם מתרומות של הקהילה. כולנו תרמנו (הערת הבלוג: גם אנחנו תרמנו איזה סכום שהתחלק בח"י דולרים. קמפיין איסוף הכספים לשיפוץ ובניית האגף החדש המשיך כדי לכסות את סכום ההשקעה, למרות שהגענו לוונקובר בדיוק כשהאגף החדש בבית-הספר נפתח! זכינו).

סיכום וראיית העולם הישראלית, שהפכה לקנדית

ש: כשהגעתי הנה בהתחלה, לא הבנתי (כמו ישראלים אחרים) שבית-הספר, בית-הכנסת, המרכז הקהילתי היהודי ואפילו מחנות-הקיץ לא יתקיימו בלי תרומות של אנשים פרטיים. תרומות של זמן ושל כסף. זו האחריות של כל היהודים ששייכים לקהילה. אני לא הבנתי את זה בהתחלה כי בארץ זה לא ככה.
בהתחלה הרגשתי שכל הזמן יש "איזה משהו". שוב מבקשים מבית-הספר עוד שני דולר, עוד שעות התנדבות, עוד תרומות של מוצרי מזון. בארץ יש יותר הרגשה של "תרמתי בעבודה". זה טבוע בתרבות שלנו. למרות שגדלנו בבית שכן תורמים ל'אגודה למען החייל' ול'אגודה למלחמה בסרטן', ומתנדבים במשמר-האזרחי.
פה אני מרגישה שזה שלי, ואני רוצה שזה יקרה אז אני צריכה לעודד את זה ככל יכולתי. אני רוצה אמנים מובילים שיופיעו ביום-העצמאות, אני רוצה שיהיה חוג לריקודי-עם, אני רוצה שתהיה פדרציה ובית-ספר יהודי וחוגים – אז אני צריכה לתת מעצמי. לכן אני גם הולכת לכל ההופעות של האמנים שמגיעים לכאן מהארץ להרצות או להופיע. אם הם הגיעו עד הנה, אני יכולה לקנות כרטיס ולהגיע להופעה שלהם.
וזה לא רק בקהילה היהודית – זה כך גם בשכונה ובעיר.

הערת הבלוג: בארץ גם התנדבתי בגנים של עלמה ושל תמר, למרות שאי אפשר להשוות בין כמות השעות שהתנדבתי בארץ לזו שאני מתנדבת פה. האם זה בגלל שיורידו לי 300 דולר אם לא אתרום 12 שעות התנדבות? אולי בגלל שבארץ זה בכל מקרה "שלנו", אני פחות מרגישה שאני צריכה "להתאמץ"? אולי בגלל שכאן, בגולה, בקהילה יהודית פצפונת, אני מרגישה "שייכת" לקהילה, יותר מבכל שכונה שגרתי בה אי-פעם בישראל?

תודה רבה לשרון שעזרה לי קצת לנסות להסביר את התופעה המוזרה הזו של התנדבות בקנדה, מקווה שהצלחנו לסקרן אתכם.

ועכשיו כמה תמונות משעשעות, אחרי כל המלל הזה:
דמי כיס ותרומה גלית לוינסקי
דמי הכיס של עלמה מחולקים לפי נושאים

Be Happy!

בעקבות איחולי ״אושר ועושר״ למינהם (רם ואני חגגנו עשר שנות נישואין בשבוע שעבר), ובעקבות שאלות ששמעתי את רם שואל את תמר (הוא מושפע ממבחני אוטיזם שלמד בהתמחות, ומדי פעם בודק על הבנות שלנו דברים שלמד) חשבתי –
אז מה זה האושר הזה, המדובר? כל-כך ערטילאי ותמיד בלתי מושג.

באנגלית זה הרבה יותר קל. אין אושר*, יש Happiness. הרבה יותר פשוט. במקום ״מה גורם לך להיות מאושר?״ פשוט "מה משמח אותך?"

שאלתי את מקורבי שתי שאלות: מה משמח אותך?״ ו״איך זה מרגיש להיות שמח?״ (הישר ממבחני הספקטרום האוטיסטי הבינלאומיים ADOS). ולהלן התשובות:

תמר, בת 4.5: זאת שאלה מאוד קשה. קשה לי לענות על זה. כשתמר (חברה מהגן) רוצה לשחק איתי. כשמרני (הגננת) אומרת שעשיתי משהו טוב. איך זה מרגיש? שאני לא יכולה להפסיק לחייך.

גלי, בת 17: משמח אותי שאני בבית, וסיימתי את כל החובות לבית-הספר, ואני יכולה לא לעשות כלום, או לראות סרט. אז אני מרגישה רגועה, מרגישה שאני יכולה לנשום.

ליאה, בת 41: צמחים, בעלי חיים, וילדים. לאו דווקא בסדר הזה.

טלי, בת 38, אחרי חודש וחצי ראשונים ברילוקיישן באתונה: מה שמשמחים אותי זה דווקא הדברים הקטנים שבארץ הם כל-כך מובנים מאליהם, ופה הם אתגר, כמו כשמצאתי אבקת אפיה בסופר ואפיתי עוגה, זה ממש עשה לי את היום. ביוון אין כמעט גינות ציבוריות, וביום שמצאתי גינה עם מתקנים ודשא הייתי בעננים… לא הפסקתי לדבר על זה שבוע, וצילמתי לכל מי שאני מכירה. מה שמצחיק (או עצוב) בהתחלות זה שאת יכולה להיות בהיי ממשהו דבילי כמו נייר טואלט רך או חלב באחוז הנכון (מפני שהכל מכוסה במותגים יווניים לא מוכרים), ואז מיד אחר-כך להתבאס שאני לא מוצאת בשום מקום מגפיים לבן שלי לחוג גינון. כמובן שיש גם דברים מהותיים שקשורים בהצלחת הילדים בגנים והשתלבות בקהילה הישראלית ובכלל באיזור אבל זה כבר "כבד יותר".

רם, בן 40: כשדברים פתאום מסתדרים לי. כשאני רואה את הבנות עושות משהו שמפתיע אותי ומצחיק אותי. כשאת צוחקת ומשוחררת. כשמחמיאים לי, או כשאני זוכה להערכה. איך זה גורם לי להרגיש? קל. משוחרר. נינוח.

זהבית, בת 42: תני לי לסיים אימון משמח ואז אענה לך בשמחה (: מה שכרגע עולה לי בראש זה שוקולד (הגורם המשמח שלי כרגע). רגע, שוקולד הוא החיים אבל יש עוד דברים משמחים, למשל: ג'ינס מחמיא שיושב עלי טוב משמח אותי וגורם לי להרגיש צעירה וחתיכה. בילוי משוחרר עם חברות, עם הרבה צחוקים ומינימום פילטרים מטעין אותי באנרגיה לכמה ימים. אימון ספורט אנרגטי ממלא אותי בשמחה ובתחושת סיפוק גדולה. בילוי כייפי עם הילדים, יציאה למסעדה עם ירדן (בן הזוג) והיכולת לדבר ולאכול ברצף בלי שאיזה ילד יצטרך ממני משהו – מאוד משמח אותי. כשאני שמחה אני מרגישה קלילה, גבוהה, כאילו אין לי דאגות. מחייכת הרבה, מרגישה כל-יכולה.

ליאורה, בת 40: משמחות אותי הפתעות קטנות ולא צפויות. איך זה גורם לי להרגיש? ההרגשה היא כמו התפשטות חמימות נהדרת בבטן וחיבוק בלתי נראה מבחוץ.

גלית, בת 41: אני שמחה כשהבנות שלי מצחיקות אותי. לא דיגדוגים וכאלה (כי אני נורא רגישה) אלא שהן אומרות משהו מפתיע או חכם או מצחיק, או כשאנחנו מנהלות שיחה מעניינת. שהן מחבקות אותי פתאום. לפעמים זה גם מעציב אותי אם זה באמצע ריב ואני מבינה שהגזמתי והן מחבקות כדי למצוא נחמה בעצמן. אני שמחה כשאני אחרי עבודה שעשיתי טוב. כשאני שמחה אני מרגישה היי כזה: נשימה עמוקה שאני מרגישה בכל הגוף, עד קצות האצבעות.

גיא, בן 40: מה משמח אותי? מוזיקה. איך זה מרגיש? משחרר.

עלמה, בת 7: אני שמחה כשאני על הבמה וכשאני נורא מתרגשת. כשאני רואה שמש, וכל העולם שמח בשבילי. זה מרגיש לי טוב, מיוחד מכל הימים. כשהבקעתי גול נורא התרגשתי ורציתי לקפוץ מעל כל השחקניות בקבוצה.

עינת, בת 41:  מה משמח אותי?
הילדים שלי.
לחוות דברים מחדש איתם.
לישון כפיות.
להיות קרובה לטבע.
לטייל בעולם.
ללכת לים.
פגישה עם חבר קרוב.
לתכנן מסיבת יום-הולדת לילד.
להכין הפתעה באמת מרגשת למישהו קרוב ומיוחד.
זמן משפחתי איכותי, אפילו ארוחות חג!
נעליים חדשות.
אוכל טוב.
בית נקי.
לשמוע את אופיר (בן זוג) מנגן.
לתכנן טיול.
לעזור להגשים למישהו פנטזיה (בעבודה וגם בחיים).
לייצר יופי.
אנשים נחמדים שפוגשים באמצע הדרך. 

ואיך זה מרגיש? כמו שקט. הרגשה שכל הקולות האחרים נחלשים ואין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו עכשיו בעולם.

אסתר, בת 75: מה משמח אותי? דבר ראשון המשפחה שלי. הילדים, הנכדים, שאני רואה אתכם. ולדעת שהכל בסדר ושכולם בריאים ושמחים ושעושים דברים שמשמחים אתכם. וגם כמובן שאנחנו כאן, ושאני יכולה לנסוע לטייל עם אורי. איך זה מרגיש שאני שמחה? אני פשוט נהנית, זה עושה לי מצב-רוח טוב.

שרון, בת 48 (היום): אני שמחה כשהילדים שלי שמחים. ברור שגם מהדברים ה"גדולים" – כשהילדות שלי נולדו, כשהבת שלי עברה היום את מבחן הנהיגה שלה מאוד מאוד שמחתי. אבל גם מרגעים "קטנים", כשיש שקט, כשהבית נקי, כשראיתי היום מהאוטו שלשמיים היה צבע מדהים ועם כל העלים הצבעוניים של השלכת. אלה רגעים שאני שמחה בהם. כשאני שמחה אני מרגישה שהלב שלי מתמלא בהתרגשות.

רוני, בן 67: מאוד משמח אותי לראות, לשחק ולהשתובב עם הנכדים, ולשכוח מטרדות היום.

ליטל, בת 31: משמח אותי: לראות את חן וגינס משתובבים (בן-הזוג והכלב) לטייל בטבע, לחייך לאנשים סתם ככה ברחוב, ושהם מחייכים אלי בחזרה…ערב רגוע בבית עם מוזיקה טובה ויין. איך זה מרגיש להיות שמחה? זה מרגיש ממש טוב. תחושה עילאית, שאת על גג-העולם, מרגיש שיש לי מלא לתת לסובבים אותי כשאני שמחה… מרגישה שאני צריכה להתעכב על הרגע הזה ולנצור אותו ולהוקיר תודה.

נגה, בת 19: משמח אותי להיות Kind (לא מצאנו מילה מקבילה בעברית). שגאים בי. שאני שלמה עם עצמי. איך אני מרגישה? Lighter, בלי כוח משיכה.

נעמה, בת 40: דברים שגורמים לי שמחה:
השעות לפני שקורה משהו שאני מחכה לו.
לראות את הילדים שלי משחקים ביניהם ושקועים בעולם שלהם.
לראות את הבן שלי מצייר.
הרגע שנוסעים לכיוון הבית שבו גדלתי, עוברים את יוקנעם ושדות העמק נפרשים לפני.
לנהוג ולשמוע מוזיקה ממש כיפית. לשיר באוטו.
לשבת עם חברה ממש טובה לקפה.
לגמור לכתוב פוסט שאני ממש אוהבת בבלוג שלי.
פרק חדש בסדרה אהובה.
גבעות מכוסות אלונים ואלוֹת.
לצלם את הילדים שלי ושל אחותי בלוקיישן האהוב עלי על המדרגות בחצר של ההורים.
להקריא לילדים שלי ספר שגדלתי עליו ושהם רוצים עוד פרק, ועוד אחד.
שוקולד עם אגוזים (שלמים!)
שדות תעופה.
שנ"צ.
איך זה מרגיש להיות שמחה?
זה מרגיש כמו כיווץ נעים בבטן. כיווץ של התרגשות, ציפיה.
לפעמים הידיעה שמשהו טוב עומד לקרות היא כמעט יותר נעימה מהמשהו הטוב שקורה.
זה מרגיש כמו רצון לצהול בקול רם, ואני גם עושה את זה הרבה פעמים.

הילדים שלי קוראים לזה "קול של אוגר". זה ציוץ שמחה כזה ששמור לרגעים שמחים במיוחד.

עלמה מחייכת צילום גלית לוינסקי
ותודה לכל המשתתפים, החמודות והחמודים, שענו לי בשמחה. שתהיו שמחים!
* לגבי המילה "אושר" באנגלית: יש את Bliss אבל אני לא רואה כתבות בירחוני נשים בסגנון "וואט יז בליס"…

חג סוכות שמח

חגים חגים חגים

אין יותר מיומיים ברצף לימודים

קשה לבננות להתרגל לבית-הספר ולמורים.

הקיץ רק התחיל, ותוך שניה הוא נגמר

לא מאמינה שגם הקיץ השלישי שלנו פה חלף-עבר,

זה לקח אמנם עשרה שבועות,

ושתי קייטנות

ביקור של ההורים (של רם)

וטיסה משפחתית לשוויץ גם,

והנה גם הקיץ הזה תם.

הבננות למדו שחיה וגם רכיבה על אופניים

אני העברתי (בחישוב מהיר) 25 שעות בבהייה במים

לא שאני מתלוננת, ללמוד כישורי-חיים זה חשוב

חבל שלא שחיתי גם בנתיים, זה מה שעצוב.

אני גרועה בחרוזים, לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתחלתי,

אולי כי יש לי בלגאן בפנים, ועוד לא חזרתי לשגרה לה ייחלתי.

טוב לנו ביחד – לי ולבנות, אנחנו כבר רגילות

אפילו עלמה התרגלה שלא צריך כל היום בחוץ לבלות

"מה עושים היום?" היא עדיין שואלת כל בוקר בתקווה

אבל לקראת הצהריים היא מבינה שכדאי להתפשר על קפיצה לגינה הקרובה

אמא שלה מוציאה תסכולים באפייה ובבישול

כל המקרר מלא באוכל חצי-אכול

אפשר גם לאפות ביחד, אפייה זה אחלה תחביב

ואפשר תמיד להחליט על איזה פרוייקט מגניב.

היום למשל הכנו סוכה, בחדר של הבננות אמנם

אבל זה לקח לנו חצי יום לנקות, לסדר ולתלות שרשראות וקישוטים שם

הלכנו גם ליער, לפעילות של ישראלים בטבע לכבוד סוכות

ואתמול היה לעלמה משחק ראשון של קבוצת הכדורגל-בנות.

הנה, אנחנו גם יוצאות מהבית, מה אתם רוצים?!

הלכנו בשבוע שעבר לקולנוע, ראינו סרט (ואחר-כך אכלנו סרטים)

ואז הגיע יום כיפור, עם הבית-כנסת והאווירה של הצום

וזה בכלל החג השנוא עלי, אני רק מחכה שיגמר כבר היום

בקיצור, אני שמחה, יש לי בנות נפלאות, אני מעריכה את השיניים והאגוזים

לא מתלוננת, לא לא, ועוד יש לי כמה חרוזים

פשוט עם כל יום שעובר, ועוד ספרים, ויצירה, ובישולים

כבר מזמן נגמרו לי הרעיונות, הסבלנות, והעצבים

ובסוף היום אין לי כוח אפילו לערוך תמונות, שזה מצב מאוד נדיר

אז במקום אני מעבירה ברשתות-החברתיות פרק זמן בלתי סביר.

לא דיבתי בטלפון עם חברות מהארץ כבר חודשים,

"תכף לא ישרארו לך חברות" הקולות בראשי לוחשים.

מפוסט אחד בשבוע בשגרה, ואחד בשבועיים בחופשה

התדרדרתי ל-17 יום מהפוסט האחרון – פשוט בושה!

מה זה חיים פרטיים?! זה אוברייטד – זה ידוע

אנחנו נהנות, והכל טוב, נתגעגע לחופש הזה הרי בעוד שבוע…

סוכה בתוך החדר גלית לוינסקי
יש כמה שרשראות שתלויות פה כרגע, (נכון רונית?!)

חג סוכות שמח!

מריחים אותו כבר, את החופש

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

חופש. צילום גלית לוינסקי
מתכוננים לחופש: צילומים מטיולים שלנו בחודש האחרון
חופש. צילום גלית לוינסקי
כשהשמש יוצאת חייבים לצאת החוצה
חופש. צילום גלית לוינסקי
יער כמו בניו זילנד. פה בבריטיש קולומביה
הרבה שירים עוד לפנינו, אמן!
חופש. צילום גלית לוינסקי
עלמיק מצלמת ציפור בין ציפורים
חופש. צילום גלית לוינסקי
אין כמו משחקים מומצאים
חופש. צילום גלית לוינסקי
נדנדה טובה באמצע הדרך
ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

להיות ישראלי/ת בתפוצות

כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.

אין צפירה ביום הזיכרון.

כולם נוסעים ביום כיפור.

גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.

אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.

אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.

אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.

אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.

כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.

לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:

יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.

יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.

יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום  חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.

יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.

יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!

*****

בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.

בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.

האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים?  אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski

חומוס

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.

חומוס גלית לוינסקי חומוס גלית לוינסקי

חומוס, ואנשים.

לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.

אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.

אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.

אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.

אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.

כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.

אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.

אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.

אני לא רוצה להתאכזב.

אני לא רוצה לאכזב.

אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.

חומוס גלית לוינסקי
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
חומוס גלית לוינסקי
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס

חומוס גלית לוינסקי

עכשיו כבר יש לי תאבון…

חומוס גלית לוינסקי
מנגבת מלידה. רמת-גנית אסלית

תפסיקו להגיד לי לחייך

תפסיקו להגיד לנשים לחייך.

כשאני פוגשת פרוייקט שהוא כל-כך מדוייק, כל-כך נכון, מבוצע היטב, ומעורר בי הזדהות אבסולוטית.

לאתר של הפרוייקט: stoptellingwomentosmile.com

יום האישה שמח לכולנו.

 

לקריאה נוספת:
יום האישה הבינלאומי 2017: על הסדרה "בנות", ועל הקלות הבלתי-נסבלת של הטרדות מיניות
יום האישה הבינלאומי 2016: על אמא שלי, אסתר לוינסקי, כי אישה כזו יש רק אחת
יום האישה הבינלאומי 2015: על סבתא שלי, ד"ר אליזה לוינסקי, כי היא דוגמא ומופת בעיני