Be Happy!

בעקבות איחולי ״אושר ועושר״ למינהם (רם ואני חגגנו עשר שנות נישואין בשבוע שעבר), ובעקבות שאלות ששמעתי את רם שואל את תמר (הוא מושפע ממבחני אוטיזם שלמד בהתמחות, ומדי פעם בודק על הבנות שלנו דברים שלמד) חשבתי –
אז מה זה האושר הזה, המדובר? כל-כך ערטילאי ותמיד בלתי מושג.

באנגלית זה הרבה יותר קל. אין אושר*, יש Happiness. הרבה יותר פשוט. במקום ״מה גורם לך להיות מאושר?״ פשוט "מה משמח אותך?"

שאלתי את מקורבי שתי שאלות: מה משמח אותך?״ ו״איך זה מרגיש להיות שמח?״ (הישר ממבחני הספקטרום האוטיסטי הבינלאומיים ADOS). ולהלן התשובות:

תמר, בת 4.5: זאת שאלה מאוד קשה. קשה לי לענות על זה. כשתמר (חברה מהגן) רוצה לשחק איתי. כשמרני (הגננת) אומרת שעשיתי משהו טוב. איך זה מרגיש? שאני לא יכולה להפסיק לחייך.

גלי, בת 17: משמח אותי שאני בבית, וסיימתי את כל החובות לבית-הספר, ואני יכולה לא לעשות כלום, או לראות סרט. אז אני מרגישה רגועה, מרגישה שאני יכולה לנשום.

ליאה, בת 41: צמחים, בעלי חיים, וילדים. לאו דווקא בסדר הזה.

טלי, בת 38, אחרי חודש וחצי ראשונים ברילוקיישן באתונה: מה שמשמחים אותי זה דווקא הדברים הקטנים שבארץ הם כל-כך מובנים מאליהם, ופה הם אתגר, כמו כשמצאתי אבקת אפיה בסופר ואפיתי עוגה, זה ממש עשה לי את היום. ביוון אין כמעט גינות ציבוריות, וביום שמצאתי גינה עם מתקנים ודשא הייתי בעננים… לא הפסקתי לדבר על זה שבוע, וצילמתי לכל מי שאני מכירה. מה שמצחיק (או עצוב) בהתחלות זה שאת יכולה להיות בהיי ממשהו דבילי כמו נייר טואלט רך או חלב באחוז הנכון (מפני שהכל מכוסה במותגים יווניים לא מוכרים), ואז מיד אחר-כך להתבאס שאני לא מוצאת בשום מקום מגפיים לבן שלי לחוג גינון. כמובן שיש גם דברים מהותיים שקשורים בהצלחת הילדים בגנים והשתלבות בקהילה הישראלית ובכלל באיזור אבל זה כבר "כבד יותר".

רם, בן 40: כשדברים פתאום מסתדרים לי. כשאני רואה את הבנות עושות משהו שמפתיע אותי ומצחיק אותי. כשאת צוחקת ומשוחררת. כשמחמיאים לי, או כשאני זוכה להערכה. איך זה גורם לי להרגיש? קל. משוחרר. נינוח.

זהבית, בת 42: תני לי לסיים אימון משמח ואז אענה לך בשמחה (: מה שכרגע עולה לי בראש זה שוקולד (הגורם המשמח שלי כרגע). רגע, שוקולד הוא החיים אבל יש עוד דברים משמחים, למשל: ג'ינס מחמיא שיושב עלי טוב משמח אותי וגורם לי להרגיש צעירה וחתיכה. בילוי משוחרר עם חברות, עם הרבה צחוקים ומינימום פילטרים מטעין אותי באנרגיה לכמה ימים. אימון ספורט אנרגטי ממלא אותי בשמחה ובתחושת סיפוק גדולה. בילוי כייפי עם הילדים, יציאה למסעדה עם ירדן (בן הזוג) והיכולת לדבר ולאכול ברצף בלי שאיזה ילד יצטרך ממני משהו – מאוד משמח אותי. כשאני שמחה אני מרגישה קלילה, גבוהה, כאילו אין לי דאגות. מחייכת הרבה, מרגישה כל-יכולה.

ליאורה, בת 40: משמחות אותי הפתעות קטנות ולא צפויות. איך זה גורם לי להרגיש? ההרגשה היא כמו התפשטות חמימות נהדרת בבטן וחיבוק בלתי נראה מבחוץ.

גלית, בת 41: אני שמחה כשהבנות שלי מצחיקות אותי. לא דיגדוגים וכאלה (כי אני נורא רגישה) אלא שהן אומרות משהו מפתיע או חכם או מצחיק, או כשאנחנו מנהלות שיחה מעניינת. שהן מחבקות אותי פתאום. לפעמים זה גם מעציב אותי אם זה באמצע ריב ואני מבינה שהגזמתי והן מחבקות כדי למצוא נחמה בעצמן. אני שמחה כשאני אחרי עבודה שעשיתי טוב. כשאני שמחה אני מרגישה היי כזה: נשימה עמוקה שאני מרגישה בכל הגוף, עד קצות האצבעות.

גיא, בן 40: מה משמח אותי? מוזיקה. איך זה מרגיש? משחרר.

עלמה, בת 7: אני שמחה כשאני על הבמה וכשאני נורא מתרגשת. כשאני רואה שמש, וכל העולם שמח בשבילי. זה מרגיש לי טוב, מיוחד מכל הימים. כשהבקעתי גול נורא התרגשתי ורציתי לקפוץ מעל כל השחקניות בקבוצה.

עינת, בת 41:  מה משמח אותי?
הילדים שלי.
לחוות דברים מחדש איתם.
לישון כפיות.
להיות קרובה לטבע.
לטייל בעולם.
ללכת לים.
פגישה עם חבר קרוב.
לתכנן מסיבת יום-הולדת לילד.
להכין הפתעה באמת מרגשת למישהו קרוב ומיוחד.
זמן משפחתי איכותי, אפילו ארוחות חג!
נעליים חדשות.
אוכל טוב.
בית נקי.
לשמוע את אופיר (בן זוג) מנגן.
לתכנן טיול.
לעזור להגשים למישהו פנטזיה (בעבודה וגם בחיים).
לייצר יופי.
אנשים נחמדים שפוגשים באמצע הדרך. 

ואיך זה מרגיש? כמו שקט. הרגשה שכל הקולות האחרים נחלשים ואין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו עכשיו בעולם.

אסתר, בת 75: מה משמח אותי? דבר ראשון המשפחה שלי. הילדים, הנכדים, שאני רואה אתכם. ולדעת שהכל בסדר ושכולם בריאים ושמחים ושעושים דברים שמשמחים אתכם. וגם כמובן שאנחנו כאן, ושאני יכולה לנסוע לטייל עם אורי. איך זה מרגיש שאני שמחה? אני פשוט נהנית, זה עושה לי מצב-רוח טוב.

שרון, בת 48 (היום): אני שמחה כשהילדים שלי שמחים. ברור שגם מהדברים ה"גדולים" – כשהילדות שלי נולדו, כשהבת שלי עברה היום את מבחן הנהיגה שלה מאוד מאוד שמחתי. אבל גם מרגעים "קטנים", כשיש שקט, כשהבית נקי, כשראיתי היום מהאוטו שלשמיים היה צבע מדהים ועם כל העלים הצבעוניים של השלכת. אלה רגעים שאני שמחה בהם. כשאני שמחה אני מרגישה שהלב שלי מתמלא בהתרגשות.

רוני, בן 67: מאוד משמח אותי לראות, לשחק ולהשתובב עם הנכדים, ולשכוח מטרדות היום.

ליטל, בת 31: משמח אותי: לראות את חן וגינס משתובבים (בן-הזוג והכלב) לטייל בטבע, לחייך לאנשים סתם ככה ברחוב, ושהם מחייכים אלי בחזרה…ערב רגוע בבית עם מוזיקה טובה ויין. איך זה מרגיש להיות שמחה? זה מרגיש ממש טוב. תחושה עילאית, שאת על גג-העולם, מרגיש שיש לי מלא לתת לסובבים אותי כשאני שמחה… מרגישה שאני צריכה להתעכב על הרגע הזה ולנצור אותו ולהוקיר תודה.

נגה, בת 19: משמח אותי להיות Kind (לא מצאנו מילה מקבילה בעברית). שגאים בי. שאני שלמה עם עצמי. איך אני מרגישה? Lighter, בלי כוח משיכה.

נעמה, בת 40: דברים שגורמים לי שמחה:
השעות לפני שקורה משהו שאני מחכה לו.
לראות את הילדים שלי משחקים ביניהם ושקועים בעולם שלהם.
לראות את הבן שלי מצייר.
הרגע שנוסעים לכיוון הבית שבו גדלתי, עוברים את יוקנעם ושדות העמק נפרשים לפני.
לנהוג ולשמוע מוזיקה ממש כיפית. לשיר באוטו.
לשבת עם חברה ממש טובה לקפה.
לגמור לכתוב פוסט שאני ממש אוהבת בבלוג שלי.
פרק חדש בסדרה אהובה.
גבעות מכוסות אלונים ואלוֹת.
לצלם את הילדים שלי ושל אחותי בלוקיישן האהוב עלי על המדרגות בחצר של ההורים.
להקריא לילדים שלי ספר שגדלתי עליו ושהם רוצים עוד פרק, ועוד אחד.
שוקולד עם אגוזים (שלמים!)
שדות תעופה.
שנ"צ.
איך זה מרגיש להיות שמחה?
זה מרגיש כמו כיווץ נעים בבטן. כיווץ של התרגשות, ציפיה.
לפעמים הידיעה שמשהו טוב עומד לקרות היא כמעט יותר נעימה מהמשהו הטוב שקורה.
זה מרגיש כמו רצון לצהול בקול רם, ואני גם עושה את זה הרבה פעמים.

הילדים שלי קוראים לזה "קול של אוגר". זה ציוץ שמחה כזה ששמור לרגעים שמחים במיוחד.

עלמה מחייכת צילום גלית לוינסקי
ותודה לכל המשתתפים, החמודות והחמודים, שענו לי בשמחה. שתהיו שמחים!
* לגבי המילה "אושר" באנגלית: יש את Bliss אבל אני לא רואה כתבות בירחוני נשים בסגנון "וואט יז בליס"…

חג סוכות שמח

חגים חגים חגים

אין יותר מיומיים ברצף לימודים

קשה לבננות להתרגל לבית-הספר ולמורים.

הקיץ רק התחיל, ותוך שניה הוא נגמר

לא מאמינה שגם הקיץ השלישי שלנו פה חלף-עבר,

זה לקח אמנם עשרה שבועות,

ושתי קייטנות

ביקור של ההורים (של רם)

וטיסה משפחתית לשוויץ גם,

והנה גם הקיץ הזה תם.

הבננות למדו שחיה וגם רכיבה על אופניים

אני העברתי (בחישוב מהיר) 25 שעות בבהייה במים

לא שאני מתלוננת, ללמוד כישורי-חיים זה חשוב

חבל שלא שחיתי גם בנתיים, זה מה שעצוב.

אני גרועה בחרוזים, לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתחלתי,

אולי כי יש לי בלגאן בפנים, ועוד לא חזרתי לשגרה לה ייחלתי.

טוב לנו ביחד – לי ולבנות, אנחנו כבר רגילות

אפילו עלמה התרגלה שלא צריך כל היום בחוץ לבלות

"מה עושים היום?" היא עדיין שואלת כל בוקר בתקווה

אבל לקראת הצהריים היא מבינה שכדאי להתפשר על קפיצה לגינה הקרובה

אמא שלה מוציאה תסכולים באפייה ובבישול

כל המקרר מלא באוכל חצי-אכול

אפשר גם לאפות ביחד, אפייה זה אחלה תחביב

ואפשר תמיד להחליט על איזה פרוייקט מגניב.

היום למשל הכנו סוכה, בחדר של הבננות אמנם

אבל זה לקח לנו חצי יום לנקות, לסדר ולתלות שרשראות וקישוטים שם

הלכנו גם ליער, לפעילות של ישראלים בטבע לכבוד סוכות

ואתמול היה לעלמה משחק ראשון של קבוצת הכדורגל-בנות.

הנה, אנחנו גם יוצאות מהבית, מה אתם רוצים?!

הלכנו בשבוע שעבר לקולנוע, ראינו סרט (ואחר-כך אכלנו סרטים)

ואז הגיע יום כיפור, עם הבית-כנסת והאווירה של הצום

וזה בכלל החג השנוא עלי, אני רק מחכה שיגמר כבר היום

בקיצור, אני שמחה, יש לי בנות נפלאות, אני מעריכה את השיניים והאגוזים

לא מתלוננת, לא לא, ועוד יש לי כמה חרוזים

פשוט עם כל יום שעובר, ועוד ספרים, ויצירה, ובישולים

כבר מזמן נגמרו לי הרעיונות, הסבלנות, והעצבים

ובסוף היום אין לי כוח אפילו לערוך תמונות, שזה מצב מאוד נדיר

אז במקום אני מעבירה ברשתות-החברתיות פרק זמן בלתי סביר.

לא דיבתי בטלפון עם חברות מהארץ כבר חודשים,

"תכף לא ישרארו לך חברות" הקולות בראשי לוחשים.

מפוסט אחד בשבוע בשגרה, ואחד בשבועיים בחופשה

התדרדרתי ל-17 יום מהפוסט האחרון – פשוט בושה!

מה זה חיים פרטיים?! זה אוברייטד – זה ידוע

אנחנו נהנות, והכל טוב, נתגעגע לחופש הזה הרי בעוד שבוע…

סוכה בתוך החדר גלית לוינסקי
יש כמה שרשראות שתלויות פה כרגע, (נכון רונית?!)

חג סוכות שמח!

מריחים אותו כבר, את החופש

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

חופש. צילום גלית לוינסקי
מתכוננים לחופש: צילומים מטיולים שלנו בחודש האחרון
חופש. צילום גלית לוינסקי
כשהשמש יוצאת חייבים לצאת החוצה
חופש. צילום גלית לוינסקי
יער כמו בניו זילנד. פה בבריטיש קולומביה
הרבה שירים עוד לפנינו, אמן!
חופש. צילום גלית לוינסקי
עלמיק מצלמת ציפור בין ציפורים
חופש. צילום גלית לוינסקי
אין כמו משחקים מומצאים
חופש. צילום גלית לוינסקי
נדנדה טובה באמצע הדרך
ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

להיות ישראלי/ת בתפוצות

כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.

אין צפירה ביום הזיכרון.

כולם נוסעים ביום כיפור.

גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.

אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.

אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.

אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.

אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.

כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.

לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:

יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.

יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.

יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום  חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.

יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.

יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!

*****

בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.

בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.

האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים?  אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski

חומוס

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.

חומוס גלית לוינסקי חומוס גלית לוינסקי

חומוס, ואנשים.

לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.

אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.

אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.

אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.

אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.

כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.

אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.

אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.

אני לא רוצה להתאכזב.

אני לא רוצה לאכזב.

אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.

חומוס גלית לוינסקי
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
חומוס גלית לוינסקי
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס

חומוס גלית לוינסקי

עכשיו כבר יש לי תאבון…

חומוס גלית לוינסקי
מנגבת מלידה. רמת-גנית אסלית

תפסיקו להגיד לי לחייך

תפסיקו להגיד לנשים לחייך.

כשאני פוגשת פרוייקט שהוא כל-כך מדוייק, כל-כך נכון, מבוצע היטב, ומעורר בי הזדהות אבסולוטית.

לאתר של הפרוייקט: stoptellingwomentosmile.com

יום האישה שמח לכולנו.

 

לקריאה נוספת:
יום האישה הבינלאומי 2017: על הסדרה "בנות", ועל הקלות הבלתי-נסבלת של הטרדות מיניות
יום האישה הבינלאומי 2016: על אמא שלי, אסתר לוינסקי, כי אישה כזו יש רק אחת
יום האישה הבינלאומי 2015: על סבתא שלי, ד"ר אליזה לוינסקי, כי היא דוגמא ומופת בעיני

שנה וחצי למנאייק

כבר שנה וחצי.

רק שנה וחצי.

ידענו על הרילוקיישן כמעט שנה וחצי לפני. שנה ומשהו של הכנות, התרגשות, ציפייה, לחץ, חששות, ואז עוד ועוד הכנות, ובסוף הגענו.

אנחנו פה שנה וחצי.

מרשמלו גלית לוינסקי

לפני כחודש קיבלנו את האישור לשנה השלישית והאחרונה. עזבו, סיפור ארוך של אישורים וחוקים קנדיים המגבילים את אישור העבודה של רם כרופא לשלוש שנים מקסימום. כן, מותר לו ללכת לעבוד במקדונלדס, אבל אם ירצה לעבוד כרופא יצטרך לעבור את כל ההתמחות ברפואת ילדים מחדש. אז לא.

אז נשארה עוד שנה וחצי.

איך זה שאני כבר מתגעגעת להווה שלי?

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

אולי בגלל שבמשך חצי-השנה הראשונה בעיקר ניסיתי להסתדר, להרגיש שייכת, למצוא שגרה, למצוא עיסוקים, להרשות לעצמי לא לעבוד, לעזור לבנות להרגיש שייכות, להבין את עצמי בתפקיד אמא-עקרת-בית-משענת ולהנות ממנו. להרשות לעצמי להנות.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי אני אדם ששונא שינויים, והנה, כשסופסוף התחלתי להתרגל, אני מתחילה לחשוב על החזרה ארצה. הרי גם לזה צריך להתארגן. איפה נגור? לאיזה בית ספר עלמה תלך? תמר תעלה לכיתה א' או שתעשה גן חובה שוב בישראל (בתור ילידת ה-15 בדצמבר)? זה נראה לי כמו לא-נודע אחד גדול ומאיים, רילוקיישן בפני עצמו.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי אני אדם כה נוסטלגי. אני צלמת, ומצלמת בלי סוף. אבל כל החיים אני גם עוצרת ברגעים מסויימים ואומרת לעצמי: תצלמי לך את הרגע הזה בראש, הוא לא יחזור". אני מתגעגעת כבר בזמן שהרגעים קורים.

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי טוב לנו פה. לא הכל מושלם, אני יודעת שדרך הבלוג-והפייסבוק-והאינסטגרם הכל נראה כמו חלום. וזה באמת חלום שמתגשם. אבל כמו בכל מציאות יש גם קשיים, ואכזבות, וריבים, ושגרה, והרבה הרבה חורף אפור וגשום.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי קשה להתגעגע לארץ מכאן. קשה לקרוא Ynet מבלי להתבאס, קשה לשמוע התבטאויות של שרים, הפגנות, וכל האיוולת הזו שמתרחשת ואני מרגישה רחוקה ולא שייכת אליה. איך אנשים חיים תחת הממשלה הזו? איך הם נותנים שיתייחסו אליהם ככה? איך? כמו שגם אני חייתי ואשוב ואחיה.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי זה היה חלום של כל-כך הרבה שנים, שעכשיו כאנחנו חיים אותו, הזמן רץ (כמו שתמיד) וההרגשה היא שרק-התחיל-תכף-נגמר.

מרשמלו גלית לוינסקי

וכשהתגשם החלום הזה מה יהיה החלום הבא?

כבר שנה וחצי. רק שנה וחצי. עוד שנה וחצי.

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

מרשמלו גלית לוינסקי
לפוסטים נוספים בנושא: לפוסט של חצי שנה בונקובר, לפוסט של שנה בונקובר
את המרשמלו המגניב הזמנתי מכאן, ולא, לצערי זו לא פרסומת ממומנת…