גולשות בתל-אביב

פסים ביפו

איצטרובל בכרם מהר"ל

עמידת ידיים בתל-ברוך

חיוכים בכפר-סבא

חמציצים במקורות הירקון

בית בגבעתיים

תלתלים ברמת גן

איור ברזל בקריית טבעון

מצות ברמת גן

ארטישוק בכרמי-יוסף

דגלים בקריית-אונו

לימונים ברמת גן

סברס בעופר

הגדה בליל הסדר

פירות ארצינו ברמת אפעל

חול בחוף הים

קוצים בכפר בן-נון

קניידלעך בידיים

ברווזים בשבע טחנות

שסק בפרדס-חנה

חיבוקים בקריית טבעון

זהו, הפעם ללא מילים.

איכשהו נראה לי שגם ככה אפשר להבין הכל.

על הביקורים שלנו בארץ בשנים הקודמות: פסח 2017, פסח 2018, פברואר 2019

"גן גורו" הוא גן חיות אוסטרלי ב"פארק המעיינות" ליד הגלבוע.

לרמת-גנים בוגרי ביקורים רבים ב"ספארי" ברגע הראשון היה נראה מוזר ש"יש כל כך מעט חיות". גן שלם רק לקנגורו?! אז אלא אם אתם חובבי קנגורו וקוואלות שרופים, לא הייתי ממליצה לנסוע במיוחד עד לשם. אבל אם אתם באיזור, ויש לכם שעתיים פנויות, זו בהחלט המלצה חמה.

זהו פארק לא גדול, אבל הקנגורויים מסתובבים חופשי, רובצים, נחים, אוכלים, שותים, נותנים לאנשים ללטף אותם ולהאכיל אותם קליפת אקליפטוס. הגן מאוד רגוע (לפחות כשאנחנו היינו) ולמרות שזו בעצם "פינת ליטוף" ענקית, לא נראה שהחיות סובלות (או מתעניינות במיוחד האמת). הקנגורויים נחים, האנשים מסתובבים בינהם וממשיכים הלאה.

מה עוד יש? יש דב קוואלה מתוק מתנמנם על עץ אקליפטוס, יש עוד מגוון חיות בכלובים, ועיזים חופשיות, יש פינת איפור, פינת יצירה, פינת כלי נגינה אוברג'יניים, פינת אפיית לחם אבורג'יני. (למרות שאולי היו כל כך הרבה "פינות" בגלל שביקרנו בגן בחוה"מ סוכות).

הידעת? אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה

בחול המועד סוכות נסענו לפסטיבל הכדורים הפורחים (בגלבוע).

החלטנו שעל אף השעה המוקדמת של ניפוח הכדורים הפורחים, ועל אף המאמץ להגיע מרחוק – לא נישן בשטח ונגיע מהבית. קראו לזה אסטניזם, קראו לזה ייקיות, לא היה נראה לנו שהלינה הראשונה שלנו בשטח ביחד תהיה בין עוד 5000 איש במתחם צפוף.

זה היה באמת מוקדם! אבל זו היתה "הרפתקה" (כמו ששיווקנו לעלמיק): הכנו את עצמינו בערב הקודם, הבננות הלכו לישון בבגדים נוחים ובשעה 03:30 נשלפו מהמיטות ישר לאוטו. קיווינו שימשיכו לישון בנסיעה השקטה צפונה. תמרול באמת התגברה על ההפתעה, התכרבלה בכיסא והמשיכה לישון. עלמיק לעומת זאת מרוב התרגשות מה"הרפתקה" לא הצליחה להרדם (או להפסיק לדבר) במשך שעתיים הנסיעה לשם…

הגענו ב-5:00 למתחם, וכשנפתחו השערים ב5:30 בבוקר, וכל משפחות המנומנמות התחילו להגיע ולהתקבץ כדי לראות את תחילת ניפוח הכדורים, אנחנו היינו עירניים ורעננים (התעוררנו הרי שעתיים קודם כבר). אפילו תפסנו מקום בשורה הראשונה.

אין ספק שזה אחד הדברים המקסימים שיש. בשקט בשקט, עוד לפני עלות השחר, מתחילים לאט לנפח את הכדורים. לאט לאט הם גדלים ומתרוממים מהאדמה והופכים לצורות תלת מימדיות. והכל שקט ורגוע. כל הצופים יושבים בנחת על האדמה ומתבוננים בניפוח, ובכדורים קטנים יותר שעוברים קרוב לקהל המתעורר לאיטו. לאט לאט עולה גם השחר והכדורים הפורחים הראשונים מתחילים להמריא אל על. כולם מתרגשים ושמחים עם כל כדור פורח שעולה לשמיים. כל הקהל מנופף לשלום למטיסי הכדורים. בסביבות 6:30 בבוקר כבר כל השמיים מלאים כדורים פורחים בכל מני גבהים, חלקם רחוקים, חלקם קרובים, וכולנו מביטים בפלא בהשתוממות.

בזמן ההמתנה לכדורים להתנפח ולהמריא ניחשנו באיזה צורות הם, וקיווינו שכולם יצליחו להמריא. כשהם המריאו וטסו להם בשלווה בשמיים ממעל, בחרנו איזה כדור פורח הוא הכי יפה (עלמיק: הצפרדע ההפוכה כי היא ממש קפצה לשמיים מהר, אני ורם: הראש. תמרול: עוד לא החליטה).

ב-7:00 בבוקר התחיל מופע אווירי של צנחנים קופצים מכדורים פורחים, וכמה סוגים של אופנועי-רחיפה (ככה קוראים לזה?)

ב-8:00 בבוקר הכל נגמר. פתאום הבנו שהיום רק התחיל, בדיוק כשהתחלנו להתעייף… מזל שיש את "גן גורו" במרחק של חמש דקות משם…

היה מרהיב! ממש "הרפתקה" מומלצת. רק חבל שזה מתקיים בחול המועד סוכות בלבד…

בנתיים אנחנו צריכים להסתפק בצפיה בכדור הפורח שבפארק הירקון…

יש מקום שהוא גן עדן.

גם לי וגם לבננות.

וזה בבית של ליאה חברתי בפרדס חנה – כרכור.

להמשיך לקרוא ←

"הולכים היום אחר הצהריים לפארק. מי בא?"

זהו תוכן ההודעה שנרשמה אחה"צ בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הפארק: הפארק הלאומי ברמת גן. ההולכים: אנחנו (רם, הבנות ואני). שמחו להצטרף: שתי הסבתות (האמהות שלנו).

רם ואני גילינו מחדש את הפארק הלאומי ברמת גן אחרי הלידה של עלמה. פתאום, אחרי שהיא נולדה, חשנו צורך לצאת איתה לאיזה פארק, משהו ירוק, ללא לכלוך של עצי פיקוס ולשלשת יונים (שני דברים שהגינות באיזור שלנו מתאפיינות בהם). עלמיק גם היתה ממש פיצקית, ונבהלה מכל הרעש וההמולה של רחוב ביאליק ההומה.

להמשיך לקרוא ←

בעוד רם מבלה שבוע צלילות מטורפות על יאכטה במלדיבים, אני פה, לכתוב על צלילות באילת. כל אחד והכיף שלו (:

עשיתי קורס צלילה באילת בגיל 18, אחרי שבטיול השנתי של יב' לקחו אותנו לשנרקל בחוף אלמוג ויצאתי נפעמת ונסערת מהמים. את הקורס עשיתי עם אחותי שין, והוא היה מרגש ומאתגר, ונהדר. מאז צללתי פה ושם באילת, פעם אחת בים התיכון (ניסיון כושל), ושני ספארי צלילה בסיני. איכשהו לאורך השנים, התעייפתי מלסחוב ציוד, לחבר את המאזן והווסת, לפמפם באוזן שמאל הכואבת, לעשות שוב ושוב "צלילות ריענון" כי כל פעם עברה יותר משנה מאז הצלילה האחרונה, ובעיקר: התעייפתי מלפחד מתחת למים. נכון, לפני 20 שנה עשיתי קורס מגניב, וחשבתי שאני אתמיד, ארד לצלילות באילת, בסיני, ובחו"ל, התלהבתי וקניתי ציוד אישי, אבל זה לא קרה. היו לי כמה צלילות שהפחידו אותי מדי (אחת מהן היתה כמעט התקף חרדה שבעקבותיו נכנסתי ממש להיפר ונטילציה, נגמר לי האוויר במיכל הרבה לפני שנגמרה הצלילה לכל השאר) וכל העניין הפך מהנאה לכמעט סבל.

ובכל זאת, בנובמבר האחרון, רם הצליח לשכנע אותי לרדת לסופשבוע צלילות באילת.

להמשיך לקרוא ←

פעם קראו לה "חירייה". חירייה היתה המזבלה של גוש דן, וכמי שגדלה באיזור הריח היה נישא באוויר למרחק קילומטרים, תלוי בכיוון הרוח.

כיום זהו "פארק אריאל שרון", והוא אחד הפארקים ה"שווים" באיזור שלנו. (למרות שאנחנו עדיין קוראים לו "חירייה").  

להמשיך לקרוא ←

פברואר. כל היום אני שומעת ברדיו את הפזמון: "דרום – אדום, דרום – אדום, חג הכלניות בצפון הנגב".

צריך לנסוע ל"דרום אדום" אני אומרת לרם.

כי תכף יגמר.

לפני שנתיים נסענו, והמראה המלבב של מרבדי הכלניות הפורחים, ממלאים את שדה הראייה מקצה לקצה…

היה באמת משובב נפש.

אבל כנראה במודע או שלא, לא מצאנו את ההזדמנות. בין השבתות שרם עובד, לשבתות הגשומות, ולשאר הפעילויות המשפחתיות, איכשהו זה לא יצא. אמרנו שניסע בשישי, כדי לא להכנס לפקקים המטורפים שיש שם בשבת, אבל לא הצלחנו לתאם עם שאר החברים. אמרנו שנקום ממש מוקדם כדי לא להתקע בפקקים, אבל בשבת בבוקר – אין סיכוי שנצליח לקום מוקדם. בקיצור: כך או כך, הרעיון של שעתיים בפקקים בשביל לראות כלניות (עד כמה שהן יפות ואדומות) ניקר כל הזמן וסיכל את התכנית.

אז טיילנו במקומות אחרים, וראינו כלניות אחרות.

בתל-חדיד ראינו כלניות פורחות מלא-העין.

ובגלל שהגר היתה איתנו קיבלנו שיעור גם על שאר הפרחים והצמחים שניקרו בדרכינו

למדנו על רקפות, מרגניות, סביונים, חרציות, חרדל, צבר, אירוסים, ועוד שיחים ועצים שונים.

ובגלל שלא עמדנו בפקקים היינו שמחים ורגועים והיה לנו זמן לשחק בכדור,

לעשות פיקניק,

ולהתמלא בתותים.

מה צריך יותר?!

"בואו איתנו ליער אילנות" אמרו לי רוני ואורי כשחשבנו מה נעשה בשבת יפה כזו (שרם עובד בה, ואני מחפשת בילויים לי ולבננות). "יאללה". אמרתי. שמעתי על היער הזה מזמן – כמקום מצויין לצילומי זוגות ביום החתונה (צלמת אירועים נשארת צלמת אירועים. הארץ ממופה לי בראש לפי גני אירועים, אולמות, ויעדים פוטנציאלים לצילומי זוג).

יער אילנות הוא "האורבורטום הלאומי" – גן איקלום העצים של ישראל. הגן המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות ה-50' של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות. הם אספו כ-700 מיני עצים מרחבי העולם ושתלו אותם בחלקות לפי איזורי המחייה המקוריים שלהם. במשך עשרות שנים חקרו את העצים וצמיחתם, עד שמחלקת חקר היער נסגרה בשנת 1986 והיער ננטש. היער שוקם ונפתח מחדש בשנת 2013. עצי היער ממופים, וליד כל עץ ניצב שלט ועליו כתוב מין העץ. משולב בשלטים קוד שניתן לסרוק בסמארטפון ולקבל מידע נוסף אודותיו.

ביער אילנות שבילים רחבים ונוחים למעבר כלי רכב ועגלות, שולחנות פיקניק, ספסלים, והרבה פינות חמד נסתרות. יש ביער כמה שבילים מסודרים, וניתן לרדת מהשביל וללכת בין העצים המיוחדים הפזורים בו.

 ביער המיוחד הזה פזורות גם אטרקציות נוספות לילדים (ולנו). משחק אינטראקטיבי (שלא שיחקנו) שנקרא "היער הקסום", מבוך משיחים, מעגל קזוארינות (עצי קזוארינות שנשתלו במעגל וצמחו למבנה עצי יפהפה)

אורי חד לנו חידות בנושא העצים המיוחדים שפגשנו:

הבננות אספו עלים שונים ומשונים שנשרו בשביל להביא לגן לקראת טו' בשבט

עשינו פיקניק על ספסל, טיילנו קצת בין העצים, ושי חיפש ומצא אנפות, וגם יונק דבש.

היער היה מלא חמציצים, והילדים אספו אותם ללא לאות.

בקיצור: מומלץ מאוד!

כמובן שיש לקחת בחשבון שכל עם ישראל כבר קיבל המלצות על המקום, ושהיער קרוב לכל בית בגוש דן, ונגיש לכל סוגי כלי הרכב לילדים (בקיצור בשבת יפה תפגשו לפחות עוד משפחה אחת שאתם מכירים. אנחנו פגשנו. זה היה כיף, אבל אני רק מציינת ).

פוסט נוסף בסדרת ההמלצות על סופי-שבוע בארץ:

מועד ומזג אוויר: סתיו 2015. (נובמבר, בסופ"ש חם מהרגיל)

לינה: לילה אחד ב"חי נגב" – חאן אקולוגי רביבים

אטרקציות באיזור: האתר עצמו מציע כמה פעילויות כמו פינות יצירה (בתוספת תשלום), בעלי חיים בכלובים, אפיית פיתות, חפירות ארכיאולוגיות בנושא דינוזאורים (=ארגז חול). באיזור מסלולי הליכה רבים ליום וללילה כמו נחל צין, עין עבדת, שדה בוקר, נחל חווארים. בקיבוץ רביבים גן קקטוסים, ועוד.

הקהל: חברים מהגן של עלמה ומשפחותיהם. גילאי שנה+11 ועד 50 (נגיד, לא שאלתי).

פירוט וסיפורים מהחיים:

"חי נגב"

כששניים מהורי הגן יזמו ואירגנו את הסופשבוע הזה, בצפייה בתמונות באתר ציפינו לחאן מדברי המכיל אטרקציות המתאימות לילדים, כולל ארוחת בוקר, אפיית פיתות, ולינה משותפת בחדר אירוח גדול עשוי בוץ. החאן גדול מאוד ומכיל כעשרה חדרי אירוח גדולים. התאכזבנו לגלות שהמקום כל כך גדול ולא אינטימי. המקום היה מלא בחציו לדעתי, ובכל זאת היה עמוס משפחות, מטיילים וקבוצות רבות. החדר עצמו גדול, ומכיל מזרנים, תאורה ומקרר כמו בתיאור, אולם קירות הבוץ ממש מתפוררים והמקרר מלוכלך. נו שויין. באנו להיות בטבע!

אני הגעתי מהעבודה ביום שישי בערב, אולם שאר הקבוצה הגיעה כבר אחר הצהריים. הילדים נהנו להתרוצץ במתחם, וכיוון שהוא סגור הם רצו חופשי, כולל שני הקטנים (תמרול שלי וגבי, בני הכמעט שנתיים). הם טיפסו על המגדל שיש שם, הלכו לבקר את החיות, ובעיקר נהנו מהחדר, המזרנים שאפשר לקפוץ עליהם, הפנסים שהבאנו מהבית, ולהדליק ולכבות את האור… מתברר שלא צריך הרבה בשביל להעסיק חבורה של 10 ילדים בגיל 4-6. בלונים, כמה משחקים, ובעיקר הם העסיקו אחד את השני. הכי כיף!

טיול לאור ירח ליד קיבוץ רביבים

יצאנו מצויידים בסטיק-לייטים לטייל לאור הירח המלא, מחוץ למתחם חי נגב ו"לחפש חינג'בים" כמו שמישהו שם המציא. בכוונה השארנו מאחור את הפנסים, בשאיפה לראות כוכבים. לא כל כך הצלחנו בגלל אורו החזק של הירח והתאורה של כביש הביטחון המקיף את הקיבוץ. בכל זאת נהננו מהחוויה, ומההליכה בחושך.

המארגנים המעולים חילקו אותנו מראש לשתי קבוצות שאחראיות על האוכל. קבוצת "ארוחת הערב" דאגה להכין בשר על האש, המון סוגי סלטים ותוספות ועוגות ותה למבוגרים שנשארו לפטפט אחרי שהילדים נרדמו (סופסוף. קשה להרדם. לילה ראשון בשק שינה, הכל כך כך מרגש מסביב, וכל רגע מישהו נכנס או יוצא מהחדר. לחשתי לעלמיק שירי ערש באוזן ושמענו גם את השירים של הורים אחרים, עד שהיא נרדמה. תמרול ורם חזרו למרכז בערב כי רם עבד בשבת).

בבוקר הילדים התעוררו מוקדם ויצאו לשתות שוקו ולשחק בחוץ.

את ארוחת הבוקר שחילקו בחאן קבוצת "ארוחת הבוקר" שידרגה בשקשוקה, סלט תפוחי אדמה וביצים ומקושקשת, קורפלקס וחלב ועוגות. שלא יחסר. (היה המוווון אוכל). חוץ מזה הילדים אפו פיתות ואכלו גם אותן.

 מסלול רגלי נחל קרקש

הדס, אמא של נילי שהציעה את מסלול הטיול בחרה לנו מסלול מתאים ומקסים. נחל קרקש הוא מסלול לא ארוך (כקילומטר וחצי), בהליכה לא קשה. בחלקו הראשון יש הליכה איטית וקשה יותר מפני שהולכים בין הסלעים והמפלים, והילדים (וגם חלקנו) היינו צריכים עזרה ושמירה. רואים גבים ובהם מים, ומן ההרים הסמוכים הציצו עלינו יעלים. בחלק השני הנחל נפתח וסימון המסלול משתנה, וכך גם הנוף. שכבות שונות של קרקע בצבעים שונים, יעלים וצמחיה נמוכה. ההליכה במסלול ארכה כשעתיים. לא מומלץ לילדים קטנים שלא יכולים ללכת אותו לבד (מתחת לגיל שלוש נגיד), במקרה כזה עדיף מנשא. מומלץ להשאיר רכבים בסוף המסלול, כי המסלול אינו מעגלי.

מדרשת שדה בן גוריון וקבר בן גוריון

בסוף המסלול עולים עם הרכבים למדרשת בן גוריון. שם אכלנו (שאריות מכל האוכל שקנינו והכנו בחאן) ונחנו, והתארגנו לנסיעה הביתה. לפני שפרשנו לרכבים עלמה התעקשה: "אני רוצה ללכת לקבר!" "לקבר! לקבר!", אז הלכנו לראות את קבר בן גוריון. זה לא שהיא יודעת מה זה קבר. מי זה דוד בן גוריון הסברתי לה בהליכה בדרך לשם, למרות שזה לא ממש עניין אותה. העיקר להרוויח עוד כמה דקות עם הילדים (:

חזרנו עייפות ומלאות חוויות חדשות: המדבר, החאן, לינה בשק-שינה, לקום בבוקר ישר לשוקו ומשחקים עם הילדים, מסלול הליכה "אמיתי" בפעם הראשונה. באמת היה נהדר!