פעם לפני שנים כתבתי פוסט על איך זה לטייל בחוצלארץ עם ילדים קטנים. אז לפני שבוע שתי הבננות נסעו לקמפ (עלמה כבר היתה שבועיים בקמפ מרים ואז הגיע תורה של תמר להצטרף לשבוע) ואנחנו – הורים צעירים ותינוקת, נסענו לטייל.

לא ממש היה לי כוח לזה, לצאת איזור הנוחות שלי (תרתי משמע), ופיצה עדיין ממש קטנטונת, ואיך היא תהיה בנסיעות, ויותר מהכל, לא היה לי מצברוח והתגעגעתי נורא לבנות.

אבל כמה טוב שנסענו. להשאר לבד בבית הריק ורק להמשיך עם השגרה היה רעיון רע, וככה הזמן גם עובר לאט יותר. נסענו לטייל וראינו נופים מקסימים, חלק בפעם שניה, וגם גילינו נקודות חדשות ותצפיות מהממות.

פיצה היתה החברה המושלמת לטיול. גילינו שבעצם יותר קל בהרבה לטייל איתה מאשר להיות איתה בבית. היא לא קופצת ונושכת ונובחת כל-כך הרבה כי היא עסוקה בטיולים. בנסיעות הארוכות היא ישנה בקרייט (תא טיסה ראיתי שקוראים לזה בעברית) שלה ונכנסת אליו בשמחה, פשוט כי היתה עייפה. ובחדר/ במוטל / בבקתה היא היתה שמחה כי היינו כל היום ביחד איתה.

ערב אחד יצאתי מהמקלחת ומצאתי את רם ופיצה ישנים, הוא על הספה והיא על הרצפה לרגליו, כל מאבקי הכוח והאילופים נשארו מאחור.

אפילו במקום להתעורר כל יום בשש היא המשיכה לישון עד 8, אפילו 9 בבוקר, עד מתי שאנחנו החלטנו לקום. מתברר שלא הפיפי מעיר אותה בבוקר אלא זה שהיא רוצה שנבוא להיות איתה. וכיוון שישנו כולנו באותו החדר היא פשוט המשיכה לנמנם בלי סוף.

ללילה הראשון לא סגרנו חדר מראש, כי לא ידענו עד לאן נצליח להגיע. נצליח לנסוע שעה איתה בקרייט? שעתיים? שלוש? היא תנבח? היא תבכה? נצליח להגיע עד ורנון במרחק חמש וחצי שעות נסיעה? אז הצלחנו להגיע לוורנון עם שתי הפסקות ארוכות בדרך, ולנו במוטל דרכים קלאסי כי זה מה שהיה פנוי ומוכן לארח כלבים (מי שעוקב אחרי באינסטגרם אולי ראה את המוטל הכי מוטלי שיש, ישר על הכביש הראשי). אבל אחרי שהבנו שהיא כזו מעולה בנסיעות הרשנו לעצמינו לשנות את התכנית ובוקר אחד, אפילו לא בשעה מוקדמת במיוחד, ובמקום לעשות מסלול יפה בפארק הלאומי בו היינו – החלטנו לנסוע שלוש שעות ללייק לואיז הזכור לנו לטובה מהטיול שלנו לרוקיז לפני חמש שנים (גוועלד איך הזמן רץ). וכך פיצה זכתה לבקר שוב בפרובינציית הולדתה – אלברטה.

פיצה טיילה וטיפסה על הרים.

פיצה נכנסה לאגם ושחתה בשמחה.

פיצה פגשה הרבה כלבים ואנשים, וראתה נופים מאוד יפים (למרות שלא כל-כך התעניינה בהם).

גם אנחנו למדנו להכיר אותה יותר: מתי היא עייפה וצריכה לנוח – אולי אפילו לקחת אותה על הידיים בחלק מהמסלול. מתי היא נושכת מתוך עייפות. מתי היא צריכה פיפי ורוצה שנוציא אותה, מתי היא אוהבת להכנס לאגם ומתי מפחדת.

ואנחנו ישבנו בערבים וריפרשנו את האתר של הקמפ לראות אם העלו תמונות של הבנות, והעברנו את הזמן עד שובן בנעימים.

בעוד שבועיים ניסע כל המשפחה ביחד לחופשה ראשונה עם פיצה, מקווה שיהיה כיף לפחות כמו בטיול הזה!

צריכה קצת מנוחה אחרי שעות של טיפוס

בבניין העירייה בוורנון

באמצע החיים

ובאמצע הקורונה

נסעתי לבקר את למד בניו-יורק.

ארבעה ימים עמוסים בחוויות, מוזיאונים, הצגה בברודווי, שיטוט בסנטרל פארק, ביקור בספריה העירונית, כמה חנויות מוזיאון נהדרות, כמה שוקי אוכל מקורים ושוק אמצע השבוע פתוח, הרבה הליכה ברגל, הרבה נסיעות בסאבווי, כמה סנדוויצ'י אבוקדו מנצחים (גיליתי שכמון הולך מעולה עם אבוקדו!), ארוחת בוקר משולשת עם רימון, עוגיות שוקולד צ'יפס משלושה מקורות שונים, קצת חנויות, המון לגו, פארק ברוקלין ברידג' נהדר אחד, והרבה הרבה (הרבה) דיבורים.

מרגע שנפגשנו בברוקלין בשמונה בבוקר ביום רביעי, ועד שישבנו לחכות למונית שתגיע לאסוף אותי לשדה התעופה ביום ראשון בבוקר פשוט לא סתמנו את הפה. על מה דיברנו כל הזמן הזה? איך עוד יש לנו על מה לדבר אחרי כמה ימים רצופים ביחד? לא ברור. אבל גם בחמש בבוקר כשלמד אירחה לי חברה בעודי מחכה למונית המשכנו לפטפט בעיניים טרוטות.

בסך הכל ארבעה ימים, וטיסות, והרגשתי כאילו אני ביקום מקביל.

גיליתי כמה שכיף לנסוע לבד. לפעמים.

וכמה יפה השכונה שלמד גרה בה, ושברוקלין יפה ומגניבה ומעניינת, וגם מאוד גדולה וגם מגוונת.

וכמה נהנתי להסתובב לבד בשכונה. ולראות מקרוב איך החברים שלי חיים, לאיזה בית-ספר הילדים הולכים, ואיפה הם קונים לחמניות, ואיך השוקו בבית-קפה הקרוב, ואיך הם עושים קניות באיקאה בלי שיש להם אוטו. איפה יש את הפיצה הטובה והמקום עם העוגת-גבינה-ניו-יורק-סטייל המומלצת, והבייגלים השווים ביותר.

לפני שנה וחצי למד קפצה לבקר אותנו בוונקובר לביקור נהדר ומלא חוויות ושמחה, וכשנפרדנו למד הציעה שאחזיר לה ביקור. אז לא באמת חשבתי שאני אעשה את זה, כי אני לא אוהבת לנסוע לבד באופן כללי ומפחדת מהבירוקרטיה האמריקאית באופן ספציפי, אבל עשיתי את זה וזה היה שווה כל רגע של בירוקרטיה מסורבלת ובדיקות קורונה מציקות.

נהנתי מכל רגע, ממש מכל דקה, ואני כל-כך שמחה שבאתי. וגם לא מאמינה שזהו, נגמר.

ועכשיו לתודות:

תודה לרם שעודד אותי לנסוע, תמך, הזמין לי כרטיסים ודאג לסידורי הנסיעה וגם לכל תפעול הבית והבנות בזמן שאני נסעתי לי לבלות.

תודה ללמד, ניב, נועם וגלי על אירוח חמים ונעים, על הסיורים וההסברים, על הארוחות ובעיקר על שפתחתם לי את הבית והלב ונתתם לי הרגשה של קבלה מרצון, ושל אירוח לא מתאמץ.

ובעיקר תודה ענקית ללמד שעזרת לי לקפוץ למים ולבוא למרות החששות שלי, להתמודד עם שדי הבירקרטיה הפרטיים שלי ולהקטין אותם למימדים האמיתיים שלהם. ותודה על ארבעה ימים עמוסי חוויות גדולות וקטנות, ומנוחה, והליכה, ושיחות אינסופיות (עדיין לא ברור על מה).

סתיו בניו-יורק, מתי בפעם הבאה?

ועכשיו – טה טה טה טה – לתמונות:

ועכשיו נקנח בתמונות מהטלפון שלי, פרידה ראויה מהאייפון 8 שזכה להיות שוב בניו-יורק, רגע לפני שקניתי לו יורש. אין מה לעשות, התמונות החווייתיות ביותר הן תמיד בטלפון:

פוסטים קודמים בנושא ביקורים הדדיים ומחשבות נוספות: כאן כתבתי על הביקור של למד בוונקובר, רגע לפני הקורונה, כאן למד סיכמה את אותו ביקור, וכאן כתבתי על המעבר של למד ומשפחתה לניו-יורק, וזה הביקור הקודם שלי בניו-יורק, כשנסענו כולנו.

בשבוע שעבר כתבתי על הביקור שלנו בדיסנילנד.

כתבתי על החומרנות, על המרצ'נדייז, על המחירים המטורפים, על התורים הארוכים.

איכשהו קצת התביישתי לכתוב את זה, כאילו אני מספרת פה בגלוי שאני נותנת חינוך לא טוב לבנות שלי. חינוך לחומרנות, עידוד תופעת ה"תקני לי". מה, חייבים "אטרקציה" בשביל להנות? אי אפשר כבר לטייל בטבע?

את כל זה אמרתי לעצמי בעודי כותבת את הפוסט. איך אני אתרץ את זה מעל גלי הרשת?

אז כן, התשובה היא שאכן נסענו מבחירה לדיסנילנד. אני חייבת להודות שכולנו נהננו כל-כך בפעם הראשונה שרצינו לנסוע שוב. כ-ו-ל-נ-ו. מהצבעוניות, מההגזמה, וגם מההשקעה בפרטים הכי קטנים.

נהננו מהמתקנים, מלשוט בסירה, מלנסוע ברכבת, מלנהוג במכונית, מלהסתובב מהר, מלדהור ברכבת הרים מהירה, מלהסתובב ולרחף בנדנדות, מ"לצלול" בצוללת צהובה. שיתפנו פעולה עם הפנטזיה באופן מוחלט.

נהננו גם מהמתקנים הישנים וה"פשוטים" ביותר. נהננו מהמצעד ומהרקדנים, מלנופף לשלום ל"נסיכות". הבננות התרגשו מאוד לדבר עם "טינקרבל" ולשמוע על הבית שלה, כשה"טינקרבל" המחופשת מדברת איתן בקול קטנטנן ומסבירה שהיא אוהבת לשתות צוף ישר מהפרחים. גם הן יודעות שזו לא טינקרבל מהסרט, אבל כיף לחשוב לרגע שאולי כן.

וגם שם, בדיסנילנד שהוא פארק עם מליון פיתויים מכל הכיוונים, נהננו מהדברים הקטנים.

מלטייל בשמלה עם שרביט ולהרגיש כמו פיה אמיתית.

מלהצטלם בחולצות תואמות, כשעלמה מביימת אותנו ואומרת לנו איך לעמוד.

מלהתבונן במפה ולבחור איזה מתקן אני ארצה לעשות עכשיו, ועל איזה ארצה לעלות שוב.

מלהקשיב למוזיקה, מלמצוא בתפריט המיוחד לעונת החגים גם לביבה של חנוכה, ושירי חנוכה ברמקולים.

מלנסוע ברכבת שמקיפה את הפארק, סתם כך, ולצלם במצלמה.

מלהסתכל על רכבות-ההרים הענקיות חולפות ולהציץ בפרצופים של האנשים שעולים על הרכבת, צורחים בהנאה ובפחד.

מבחינתי, היה שווה. מאוד.

אקנח בעוד קצת מחוויות אקראיות שלנו בדיסנילנד, ההנאות הגדולות של החיים:

תמר בבית של מיקי מאוס

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

עלמה וסינדרלה, 2016

תמרול לא היתה מוכנה להתקרב לאף אחת מהנסיכות, רק למרי פופינס.

השנה תמרול ממש רצתה לחפש את טינקרבל, לפגוש אותה ולהצטלם איתה

תמרול בחרה בובה של אריאל ומאוד רצתה לפגוש את "אריאל "האמיתית

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

שש שנים

תמרול אחת

שלושים ושלושה קילו (על שלושתינו)

הרבה שערות לבנות

כמה קמטים

Nikon D700 / Nikon D850

וגדר

וגם אלף שנות אור

(אבל את זה ממש קשה לראות).

צילומים: רם משאל. התמונות צולמו בבלג'יו / אגם קומו / איטליה