אז מה אני עשיתי ב-2019

דברים לקחת איתי משנת 2019:

קיבלנו PR – אישור תושבות בקנדה. ביחד עם הרישון הקבוע לעסוק ברפואה שרם קיבל השנה – זהו אישור רשמי שקנדה רוצה אותנו פה. עכשיו השאלה מה אנחנו רוצים.

ביקרתי פעמיים בארץ לבד ופעם נוספת עם רם והבננות. מקווה להפוך את זה למסורת. לבד אני מספיקה הרבה יותר – גם לבלות זמן עם המשפחה שכה חסרה לי פה, גם עם חברים, וגם להרגיש שוב הילדה של ההורים שלי.

התחלתי ללמד צילום כחוג אחר-הצהריים בבית-הספר. התחלתי בסוף 2018, אבל בשנת 2019 לימדתי ששה קורסים, מתוכם אחד של מבוגרים. זו היתה קפיצה משמעותית ביותר בחיים שלי. יחד עם זה התחלתי להעביר גם שיעורים פרטיים, מה שהוביל ל –

העברתי הרצאה על צילום ועמידה מול המצלמה בצילומי תדמית לקהילת WE – קהילת נשים ישראליות בוונקובר, שאני גאה להיות חלק ממנה. כל מי שמכיר אותי יודע שלא סתם אני מאחורי המצלמה ולא לפניה, ואיזה צעד משמעותי (עד לא יאמן) זה עבורי. (ותודה ליעל רז שהציעה ועזרה לי לבצע, זה לא היה קורה בלעדייך). ומה שעוד יותר מפתיע – נהנתי בטירוף!

בשנת 2019 סופסוף שמתי את הרגל בדלת של צילום המשפחות והאירועים פה בוונקובר. זה התחיל בטפטופים בשלוש השנים האחרונות, אבל 2020 היא השנה הראשונה כאן שאני מתחילה עם אירועים סגורים לששה חודשים קדימה.

נסענו לחופשות משפחתיות בישראל, גרמניה, ניו-יורק קלונה וסיאטל (ממנה אני כותבת את הפוסט הזה בשעות האחרונות לשנת 2019). קרוב, רחוק, בנסיעה או טיסה – זמן משפחתי משמעותי ביחד.

התחלתי ללכת הרבה יותר בשיער פזור. עכשיו כל נושא המאבק בצורך בשליטה ברור יותר, לא?!

היום אני מסיימת חמש שנים של כתיבת הבלוג הזה. 287 פוסטים במספר, אני חוששת שהיד לא תהיה נטויה עוד הרבה שנים. עם זאת, חצי מהעשור הקודם כתבתי פה, הבלוג הפך לחלק מאוד משמעותי מחיי. נראה מה העשור הבא יגיד.

ובנימה אופטימית זו, מי היה מאמין שכבר 2020?!

ולהלן הסיכום בתמונות, בהתאמה ולפי הסדר.

Galit Lewinski
Illustration by Turned Yellow, photo by Galit Lewinski
צילום גלית לוינסקי
אני ואני ואני
photo by Galit Lewinski
שיעור סטודיו בחוג צילום שלי, בית הספר VTT
WE Women Empowerment - Israeli women of Vancouver
WE Women Empowerment – Israeli women of Vancouver
photo by Galit Lewinski
Preety and Vaani
Galit Lewinski
נר שמיני במלון בסיאטל
גלית לוינסקי
קשה לשלוט בתלתלים. צילם: רם משאל

שתהיה שנת 2020 חדשה ומוצלחת!

בעוד שעה מעירים את הבננות לצפות בזיקוקים.

פוסטי סיכום שנה בחמש שנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. והנה הגענו עד הלום.
האיור שלנו בהשראת הסימפסונים הוזמן מהאתר הזה – https://turnedyellow.com/

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

שוב פעם סיכומים?!

האחד בינואר נוחת עלינו מחר.
שנת 2018 נגמרת, שנת 2019 מתחילה, והבלוג חוגג שוב יומולדת.  יומולדת 4!

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בפרץ של מילים ותמונות ב-1/1/2015. תמר היתה בדיוק בת שנה. לקח לי שבועיים מרגע שהרעיון התגבש – לחפש באיזו פלטפורמה להשתמש, למצוא עיצוב, להכין כותרת, למצוא שם (תודה למד, שוב), ובראשון לשנה החדשה העלתי את הפוסט הראשון. זה היה חצי-ספונטני. לא היו לי קוראים. כמעט לא הכרתי בלוגים. לא כתבתי לשום אדם או קהל, כתבתי לעצמי. צורך כזה שלא ידעתי שיש לי בכלל, אבל ברגע שנפתח הסכר הבלוג כבר רץ קדימה, ואני פשוט רצתי אחריו.

מה שקרה אחר כך היה שטף של מחשבות, רעיונות, צילומים, השוואות, והמון המון (המון!) פוסטים שהמטרתי על הבלוג ועל ראשי הקוראים/קוראות שלי. בשבוע הראשון העלתי בכל יום פוסט חדש. אחר כך התייצבתי על שני פוסטים בשבוע, בימי שני וחמישי, למשך השנה הראשונה. 100 פוסטים התפרסמו בשנה הזאת. מהשנה השניה ירדתי לממוצע של פוסט וחצי בשבוע (73 סה"כ), ומאז אני מחזיקה יפה בממוצע של פוסט בשבוע. רוב הנושאים בוערים בנשמתי, ואני כותבת פשוט כי אני מאוד רוצה. לפעמים אני מפשפשת קצת בתמונות כדי לקבל השראה, אם נגמרו לי הרעיונות ברשימה שמונחת לי באופן קבוע על השולחן.
הבלוג נותן לי גם יציבות וסדר, ובתור עצמאית באופי של שכירה – אני מאוד צריכה סדר ומשמעת עצמית, אחרת השבוע חולף-פורח לפני שאני שמה לב אליו.

אז שוב תודה לכל הקוראים והקוראות הנאמנים וגם המזדמנים של הבלוג. זה ממש לא בלוג מסחרי, אני לא מוכרת שום דבר, גם את עצמי אני לא כל-כך משווקת. אני יודעת שאני אמורה להשתמש בפלטפורמה הזו לשיווק עצמי, אבל אין לי חשק. זו הבמה שלי, וההצגה משתנה משבוע לשבוע. ובעידן הנוכחי שהבלוגים נזנחים לטובת הרשתות החברתיות והפוסטים בני התמונה האחת בלבד – אני מעריכה עוד יותר את מי שבוחר להשאר ולקרוא.

תודה שנשארתם! תודה על הקריאה, התגובות, התכתובות בפייסבוק ובוואטסאפ. מבטיחה להמשיך לכתוב ולפרסם, כל עוד יש לי מה (:

והנה מצעד הפיזמונים לשנת 2018:

"הפוסט הכי נקרא לשנת 2018: "הבית הכי יפה בוונקובר:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב

במקום השני: הפוסט השני הנקרא ביותר לשנת 2018: "הרגשות שלי כואבות"

הפוסט הכי נקרא בבלוג בכל השנים: "הדירה החדשה"

ומיד אחריו (בכל השנים): "איך הפכתי לאמא"

הפוסט עם הכי הרבה תגובות בתוך הבלוג (מלבד הפוסט הכי נצפה) בשנת 2018: BlackBird

ונסיים בבחירת המערכת: הבחירה היתה קשה (מפתיע, אני כל-כך אובייקטיבית!), אבל הפוסט האהוב עלי שנת 2018: "אבא, ארבע ובת"

מקווה שתמשיכו לעקוב.

שתהיה לנו שנת 2019 טובה!

פוסטי סיכום השנה בשנים הקודמות: יומולדת שנה לבלוג (2015) יומולדת שנתיים לבלוג,  (2016) יומולדת שלוש לבלוג (2017)

תפסיקו להגיד לי לחייך

תפסיקו להגיד לנשים לחייך.

כשאני פוגשת פרוייקט שהוא כל-כך מדוייק, כל-כך נכון, מבוצע היטב, ומעורר בי הזדהות אבסולוטית.

לאתר של הפרוייקט: stoptellingwomentosmile.com

יום האישה שמח לכולנו.

 

לקריאה נוספת:
יום האישה הבינלאומי 2017: על הסדרה "בנות", ועל הקלות הבלתי-נסבלת של הטרדות מיניות
יום האישה הבינלאומי 2016: על אמא שלי, אסתר לוינסקי, כי אישה כזו יש רק אחת
יום האישה הבינלאומי 2015: על סבתא שלי, ד"ר אליזה לוינסקי, כי היא דוגמא ומופת בעיני

Bye Bye 2017!

לפני שבוע קיבלתי מתנה משירה מהבלוג Pretty.Simple.Life. (בלוג מומלץ באופן כללי, אני לא משוחדת!). היא הקדישה לי את המדור הקבוע שלה בבלוג: ״אמהות מסביב לעולם״. עבדנו די הרבה על  המדור הזה,  ואחרי הראיון המקיף ששתינו הקדשנו לו זמן רב ומחשבה, ואחרי שחשבתי על כל השאלות של שירה והתשובות שלי, ופשפשתי בתמונות מהשנה החולפת, הפוסט שעלה הוא מעין סיכום (מפורט) של החיים שלנו כאן בשנה האחרונה.

ואיזה תזמון מושלם:

שנה מסתיימת ושנה מתחילה

ויומולדת 3 לבלוג שלי! הנה הוא כבר פעוט גדול ודעתן, עם רצונות משלו ומחשבות עצמאיות. בשנה האחרונה הבלוג הפך להיות יותר ויותר קשור לכאן-ועכשיו שלי, הרבה סיפורים על החיים שלנו בונקובר, והרבה מחשבות על החיים ברילוקיישן. פחות נוסטלגיה, פחות סיפורי עבודה והמלצות. נו, טוב, יש לו כבר רצונות משלו.

שנת 2017 מסתיימת. אין לי הרבה מילות סיכום, סיפרתי לכם במהלך השנה הזו כמעט הכל.

זו היתה שנה אינטנסיבית, עם הרבה זמן-משפחה, טיולים, פנאי, ביקורים משפחתיים, שגרה, חיים קהילתיים, התנדבות בבית-הספר. שנה שלמה שרם למד למבחנים, וחודש ארוך שהוא היה בארץ לקראתם .(וכל זה מאחורינו! לתמיד YEY!) ושתי בנות שלא מפסיקות לשמח ולהפתיע אותי.  50 פוסטים אחרי, והנה נגמרה לה עוד שנה

לי זה טוב, שיש לי את המקום הזה לחשוב, לחלום, לכתוב. זה חשוב לי כדי לחיות את ההווה ולחשוב עליו, ולא לתת לזמן פה לחלוף בהיסח הדעת. וזה משמח אותי ומחמיא לי בכל פעם שאני רואה שיש לי קוראים, וכשיש תגובות. אני שמחה שיש אנשים שהבלוג שלי מעניין אותם. שאני מעניינת אותם. למדתי ב״בצלאל״ ולא נהייתי אמנית מציגה. ובכל זאת, כנראה שגם אני צריכה קהל.

תודה לכם! אתם אחלה קהל (:

הנה סיכום קצר בתמונות: שנת 2017 שלנו ״על קצה המזלג״

גינת ירק גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״גינת ירק״
כדורגל בנות צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״כדורגל בנות״
UBC גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
אופניים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״אופניים בוונקובר״
הר גראוס צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
קרוואן צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
שלג צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״10 דברים שאפשר לעשות בשלג״
קטיף צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
לייק לואיז צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
חופש צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
חוף הים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
סן פרנסיסקו צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״איפה הייתי ומה עשיתי״
עלוקה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
דבורה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה בגינה״

גלית לוינסקי YVR

אנחנו נפרדנו משנת 2017 ביום יפהפה על ההר, בשיעורי הסקי הראשונים לעונה

סקי צילום גלית לוינסקי
חונכות את ההר. סייפרס, 31 בדצמבר 2017

ושם על ההר הם היטיבו לסכם:

סקי צילום גלית לוינסקי

21 בדצמבר. היום הקצר בשנה. היום הראשון של החורף.

היום הקצר בשנה גלית לוינסקי
שמונה בבוקר. שוב אנחנו הולכות לאחר לבית-הספר

אני מעירה את הבננות בשבע בבוקר, בחוץ חושך מצרים.

"בוקר טוב" אני אומרת, וגוללת את הוילון. מנורת הרחוב היחידה בבלוק מאירה באור קלוש.

רוב הזמן מעונן. המון גשם, ביומיים האחרונים שלג. מדי כמה ימים מפציעה השמש ומאירה, וגם אם זה רק לכמה דקות אפשר ממש להרגיש איך היא מאירה את האנשים מבפנים. לא רק אני, כולם מרגישים את זה. פתאום אפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, הולכים ברגל. לא רק מתתקדמים ממקום למקום.

כשאני אוספת את תמר מהגן, ב-15:20 הגננת נפרדת לשלום ומאחלת "Have a nice evening".  תודה. גם לך.

בכל שנה כשמזיזים את השעון לשעון חורף אני באבל, לפחות יומיים אני מרגישה את זה, חזק. בסך הכל שעה, אבל הנה היום מתקצר עוד קצת, ויותר מהר.

עכשיו יש פה אור בערך בין שמונה בבוקר לארבע וחצי אחר-הצהריים, אבל כבר בשלוש וחצי אפשר להרגיש שהשמיים מתקדרים, מאפירים, מתקרבים לאדמה.

בכל יום – בערך בתשע בבוקר – אני אופטימית. בכל יום מחדש. אני מרגישה שכל היום לפני, "היום אני אספיק", היום אני אעשה", "היום אני אכין". בערך באחת וחצי אני כבר מציאותית ורואה שמה שלא קרה עד עכשיו סביר שלא אספיק היום. בשלוש אני יוצאת לקחת את הבנות מבית-הספר, וזהו, בחמש נגמר היום. "אמא, כבר ערב?" תמרול שואלת. חושך בחוץ, מרגיש כמו אמצע הלילה. שלוש פעמים בשבוע האחרון תמרול נרדמה באוטו, או בבית, סתם אחר הצהריים. ואחרי שהן הולכות לישון, בשמונה בערב, יש עוד שעות ארוכות של לילה. אני מספיקה הרבה, אבל הכל מרגיש מאוחר בלילה.

היום הקצר בשנה.

כמה שאני שונאת את כמויות החושך האלה. ממחר הימים יתחילו להתארך. בהתחלה לא נרגיש את זה, בחודש-חודשיים הראשונים. בסוף פברואר כבר נתחיל לשים לב שאנחנו לא נוסעות באור השחר לבית-הספר בבוקר. אחר-כך אני אראה שעוד יש דמדומים כשנגמרים החוגים אחר-הצהריים. מפה לשם כבר יהיה אור עד עשר בלילה, שזה הדבר הכי מעודד בעולם. מחכה בקוצר רוח.

היום הקצר בשנה גלית לוינסקי
ארבע וחצי אחר הצהריים אתמול. הבנות רוקחות איזשהו שיקוי

דוקטור רם

פעם, לפני מליוני שנים, בעידן הקרח אולי, הכרתי את רם. הוא היה סטודנט לרפואה בשנה שישית, ואני אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לאבא שלי, לצאת עם רופא, לפחות לנסות.

מאז, כמו שאמרתי, עברו אי-אלו שנים,

ורם סיים את הלימודים,

ועבר את הבחינות של הדוקטורט.

אחר -כך הוא  עשה את הההתמחות

ובחינות המומחיות.

ובין תורנות לתורנות נולדו לנו שתי בנות.

ואז הוא עשה שנתיים תת-התמחות בארץ

ושנה וחצי פה, בונקובר.

ועכשיו הוא נסע לעשות את הבחינות של התת-התמחות. הוא נסע לארבעה שבועות לארץ, ללמוד, אחרי שלמד פה למבחן קצת יותר משנה.

אני לא מבינה איך אפשר ללמוד כל-כך הרבה, כל-כך הרבה חומר ובמשך כל-כך הרבה חודשים, ואיך זוכרים את הכל, ועוד בגילנו, ועם כל הסחות הדעת והתדלדלות תאי-המוח. אבל –

לא רוצה להלחיץ, אבל יאללה, תעבור כבר את המבחן ותחזור אלינו. 

רם מתרים אותי לתרומת דם למח-עצם, בקניון, אי שם. 2009

מבקרת את רם בתורנות בבית חולים אסף הרופא, 2010