חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

שוב פעם סיכומים?!

האחד בינואר נוחת עלינו מחר.
שנת 2018 נגמרת, שנת 2019 מתחילה, והבלוג חוגג שוב יומולדת.  יומולדת 4!

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בפרץ של מילים ותמונות ב-1/1/2015. תמר היתה בדיוק בת שנה. לקח לי שבועיים מרגע שהרעיון התגבש – לחפש באיזו פלטפורמה להשתמש, למצוא עיצוב, להכין כותרת, למצוא שם (תודה למד, שוב), ובראשון לשנה החדשה העלתי את הפוסט הראשון. זה היה חצי-ספונטני. לא היו לי קוראים. כמעט לא הכרתי בלוגים. לא כתבתי לשום אדם או קהל, כתבתי לעצמי. צורך כזה שלא ידעתי שיש לי בכלל, אבל ברגע שנפתח הסכר הבלוג כבר רץ קדימה, ואני פשוט רצתי אחריו.

מה שקרה אחר כך היה שטף של מחשבות, רעיונות, צילומים, השוואות, והמון המון (המון!) פוסטים שהמטרתי על הבלוג ועל ראשי הקוראים/קוראות שלי. בשבוע הראשון העלתי בכל יום פוסט חדש. אחר כך התייצבתי על שני פוסטים בשבוע, בימי שני וחמישי, למשך השנה הראשונה. 100 פוסטים התפרסמו בשנה הזאת. מהשנה השניה ירדתי לממוצע של פוסט וחצי בשבוע (73 סה"כ), ומאז אני מחזיקה יפה בממוצע של פוסט בשבוע. רוב הנושאים בוערים בנשמתי, ואני כותבת פשוט כי אני מאוד רוצה. לפעמים אני מפשפשת קצת בתמונות כדי לקבל השראה, אם נגמרו לי הרעיונות ברשימה שמונחת לי באופן קבוע על השולחן.
הבלוג נותן לי גם יציבות וסדר, ובתור עצמאית באופי של שכירה – אני מאוד צריכה סדר ומשמעת עצמית, אחרת השבוע חולף-פורח לפני שאני שמה לב אליו.

אז שוב תודה לכל הקוראים והקוראות הנאמנים וגם המזדמנים של הבלוג. זה ממש לא בלוג מסחרי, אני לא מוכרת שום דבר, גם את עצמי אני לא כל-כך משווקת. אני יודעת שאני אמורה להשתמש בפלטפורמה הזו לשיווק עצמי, אבל אין לי חשק. זו הבמה שלי, וההצגה משתנה משבוע לשבוע. ובעידן הנוכחי שהבלוגים נזנחים לטובת הרשתות החברתיות והפוסטים בני התמונה האחת בלבד – אני מעריכה עוד יותר את מי שבוחר להשאר ולקרוא.

תודה שנשארתם! תודה על הקריאה, התגובות, התכתובות בפייסבוק ובוואטסאפ. מבטיחה להמשיך לכתוב ולפרסם, כל עוד יש לי מה (:

והנה מצעד הפיזמונים לשנת 2018:

"הפוסט הכי נקרא לשנת 2018: "הבית הכי יפה בוונקובר:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב

במקום השני: הפוסט השני הנקרא ביותר לשנת 2018: "הרגשות שלי כואבות"

הפוסט הכי נקרא בבלוג בכל השנים: "הדירה החדשה"

ומיד אחריו (בכל השנים): "איך הפכתי לאמא"

הפוסט עם הכי הרבה תגובות בתוך הבלוג (מלבד הפוסט הכי נצפה) בשנת 2018: BlackBird

ונסיים בבחירת המערכת: הבחירה היתה קשה (מפתיע, אני כל-כך אובייקטיבית!), אבל הפוסט האהוב עלי שנת 2018: "אבא, ארבע ובת"

מקווה שתמשיכו לעקוב.

שתהיה לנו שנת 2019 טובה!

פוסטי סיכום השנה בשנים הקודמות: יומולדת שנה לבלוג (2015) יומולדת שנתיים לבלוג,  (2016) יומולדת שלוש לבלוג (2017)

תפסיקו להגיד לי לחייך

תפסיקו להגיד לנשים לחייך.

כשאני פוגשת פרוייקט שהוא כל-כך מדוייק, כל-כך נכון, מבוצע היטב, ומעורר בי הזדהות אבסולוטית.

לאתר של הפרוייקט: stoptellingwomentosmile.com

יום האישה שמח לכולנו.

 

לקריאה נוספת:
יום האישה הבינלאומי 2017: על הסדרה "בנות", ועל הקלות הבלתי-נסבלת של הטרדות מיניות
יום האישה הבינלאומי 2016: על אמא שלי, אסתר לוינסקי, כי אישה כזו יש רק אחת
יום האישה הבינלאומי 2015: על סבתא שלי, ד"ר אליזה לוינסקי, כי היא דוגמא ומופת בעיני

Bye Bye 2017!

לפני שבוע קיבלתי מתנה משירה מהבלוג Pretty.Simple.Life. (בלוג מומלץ באופן כללי, אני לא משוחדת!). היא הקדישה לי את המדור הקבוע שלה בבלוג: ״אמהות מסביב לעולם״. עבדנו די הרבה על  המדור הזה,  ואחרי הראיון המקיף ששתינו הקדשנו לו זמן רב ומחשבה, ואחרי שחשבתי על כל השאלות של שירה והתשובות שלי, ופשפשתי בתמונות מהשנה החולפת, הפוסט שעלה הוא מעין סיכום (מפורט) של החיים שלנו כאן בשנה האחרונה.

ואיזה תזמון מושלם:

שנה מסתיימת ושנה מתחילה

ויומולדת 3 לבלוג שלי! הנה הוא כבר פעוט גדול ודעתן, עם רצונות משלו ומחשבות עצמאיות. בשנה האחרונה הבלוג הפך להיות יותר ויותר קשור לכאן-ועכשיו שלי, הרבה סיפורים על החיים שלנו בונקובר, והרבה מחשבות על החיים ברילוקיישן. פחות נוסטלגיה, פחות סיפורי עבודה והמלצות. נו, טוב, יש לו כבר רצונות משלו.

שנת 2017 מסתיימת. אין לי הרבה מילות סיכום, סיפרתי לכם במהלך השנה הזו כמעט הכל.

זו היתה שנה אינטנסיבית, עם הרבה זמן-משפחה, טיולים, פנאי, ביקורים משפחתיים, שגרה, חיים קהילתיים, התנדבות בבית-הספר. שנה שלמה שרם למד למבחנים, וחודש ארוך שהוא היה בארץ לקראתם .(וכל זה מאחורינו! לתמיד YEY!) ושתי בנות שלא מפסיקות לשמח ולהפתיע אותי.  50 פוסטים אחרי, והנה נגמרה לה עוד שנה

לי זה טוב, שיש לי את המקום הזה לחשוב, לחלום, לכתוב. זה חשוב לי כדי לחיות את ההווה ולחשוב עליו, ולא לתת לזמן פה לחלוף בהיסח הדעת. וזה משמח אותי ומחמיא לי בכל פעם שאני רואה שיש לי קוראים, וכשיש תגובות. אני שמחה שיש אנשים שהבלוג שלי מעניין אותם. שאני מעניינת אותם. למדתי ב״בצלאל״ ולא נהייתי אמנית מציגה. ובכל זאת, כנראה שגם אני צריכה קהל.

תודה לכם! אתם אחלה קהל (:

הנה סיכום קצר בתמונות: שנת 2017 שלנו ״על קצה המזלג״

גינת ירק גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״גינת ירק״
כדורגל בנות צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״כדורגל בנות״
UBC גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
אופניים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״אופניים בוונקובר״
הר גראוס צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
קרוואן צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
שלג צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״10 דברים שאפשר לעשות בשלג״
קטיף צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
לייק לואיז צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
חופש צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
חוף הים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
סן פרנסיסקו צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״איפה הייתי ומה עשיתי״
עלוקה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
דבורה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה בגינה״

גלית לוינסקי YVR

אנחנו נפרדנו משנת 2017 ביום יפהפה על ההר, בשיעורי הסקי הראשונים לעונה

סקי צילום גלית לוינסקי
חונכות את ההר. סייפרס, 31 בדצמבר 2017

ושם על ההר הם היטיבו לסכם:

סקי צילום גלית לוינסקי

21 בדצמבר. היום הקצר בשנה. היום הראשון של החורף.

היום הקצר בשנה גלית לוינסקי
שמונה בבוקר. שוב אנחנו הולכות לאחר לבית-הספר

אני מעירה את הבננות בשבע בבוקר, בחוץ חושך מצרים.

"בוקר טוב" אני אומרת, וגוללת את הוילון. מנורת הרחוב היחידה בבלוק מאירה באור קלוש.

רוב הזמן מעונן. המון גשם, ביומיים האחרונים שלג. מדי כמה ימים מפציעה השמש ומאירה, וגם אם זה רק לכמה דקות אפשר ממש להרגיש איך היא מאירה את האנשים מבפנים. לא רק אני, כולם מרגישים את זה. פתאום אפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, הולכים ברגל. לא רק מתתקדמים ממקום למקום.

כשאני אוספת את תמר מהגן, ב-15:20 הגננת נפרדת לשלום ומאחלת "Have a nice evening".  תודה. גם לך.

בכל שנה כשמזיזים את השעון לשעון חורף אני באבל, לפחות יומיים אני מרגישה את זה, חזק. בסך הכל שעה, אבל הנה היום מתקצר עוד קצת, ויותר מהר.

עכשיו יש פה אור בערך בין שמונה בבוקר לארבע וחצי אחר-הצהריים, אבל כבר בשלוש וחצי אפשר להרגיש שהשמיים מתקדרים, מאפירים, מתקרבים לאדמה.

בכל יום – בערך בתשע בבוקר – אני אופטימית. בכל יום מחדש. אני מרגישה שכל היום לפני, "היום אני אספיק", היום אני אעשה", "היום אני אכין". בערך באחת וחצי אני כבר מציאותית ורואה שמה שלא קרה עד עכשיו סביר שלא אספיק היום. בשלוש אני יוצאת לקחת את הבנות מבית-הספר, וזהו, בחמש נגמר היום. "אמא, כבר ערב?" תמרול שואלת. חושך בחוץ, מרגיש כמו אמצע הלילה. שלוש פעמים בשבוע האחרון תמרול נרדמה באוטו, או בבית, סתם אחר הצהריים. ואחרי שהן הולכות לישון, בשמונה בערב, יש עוד שעות ארוכות של לילה. אני מספיקה הרבה, אבל הכל מרגיש מאוחר בלילה.

היום הקצר בשנה.

כמה שאני שונאת את כמויות החושך האלה. ממחר הימים יתחילו להתארך. בהתחלה לא נרגיש את זה, בחודש-חודשיים הראשונים. בסוף פברואר כבר נתחיל לשים לב שאנחנו לא נוסעות באור השחר לבית-הספר בבוקר. אחר-כך אני אראה שעוד יש דמדומים כשנגמרים החוגים אחר-הצהריים. מפה לשם כבר יהיה אור עד עשר בלילה, שזה הדבר הכי מעודד בעולם. מחכה בקוצר רוח.

היום הקצר בשנה גלית לוינסקי
ארבע וחצי אחר הצהריים אתמול. הבנות רוקחות איזשהו שיקוי

דוקטור רם

פעם, לפני מליוני שנים, בעידן הקרח אולי, הכרתי את רם. הוא היה סטודנט לרפואה בשנה שישית, ואני אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לאבא שלי, לצאת עם רופא, לפחות לנסות.

מאז, כמו שאמרתי, עברו אי-אלו שנים,

ורם סיים את הלימודים,

ועבר את הבחינות של הדוקטורט.

אחר -כך הוא  עשה את הההתמחות

ובחינות המומחיות.

ובין תורנות לתורנות נולדו לנו שתי בנות.

ואז הוא עשה שנתיים תת-התמחות בארץ

ושנה וחצי פה, בונקובר.

ועכשיו הוא נסע לעשות את הבחינות של התת-התמחות. הוא נסע לארבעה שבועות לארץ, ללמוד, אחרי שלמד פה למבחן קצת יותר משנה.

אני לא מבינה איך אפשר ללמוד כל-כך הרבה, כל-כך הרבה חומר ובמשך כל-כך הרבה חודשים, ואיך זוכרים את הכל, ועוד בגילנו, ועם כל הסחות הדעת והתדלדלות תאי-המוח. אבל –

לא רוצה להלחיץ, אבל יאללה, תעבור כבר את המבחן ותחזור אלינו. 

רם מתרים אותי לתרומת דם למח-עצם, בקניון, אי שם. 2009

מבקרת את רם בתורנות בבית חולים אסף הרופא, 2010

יום האישה הבינלאומי 2017

בכלל לא התכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי השנה. זאת אומרת תיכננתי לכתוב על הנשים פה בוונקובר, ועל אורך חופשת הלידה פה, אבל עוד לא הספקתי לעשות את כל הבירורים שרציתי ובכלל, לא היה לי רעיון מגובש מה לומר.

אבל בימים האחרונים קראתי הרבה פוסטים ומאמרים ברשת על הפרק השלישי בעונה הנוכחית בסדרה "בנות", ואתמול סופסוף ראיתי אותו, ואז קראתי עוד קצת ושמעתי עוד קצת ונו, טוב, הראש שלי התמלא במחשבות.

"בנות" פרק 3 / עונה 6, הוא פרק שמדבר על הטרדות מיניות. הוא עוסק בתחום ה"אפור" סביב הטרדות מיניות, והוא מראה לנו איך האנה – גיבורת הסדרה ואישה מורכבת וחזקה, וביקורתית ומודעת ואינטיליגנטית ומוכשרת ועוד המון תכונות – נכנסת במודע לתחום האפור הזה, מדברת עם הגבר שבפרק על זה, ואיכשהו למרות כל התכונות המשמעותיות האלה, נופלת במלכודת שלו ומוטרדת מינית על ידי הגבר. אותו הגבר שהיא ידעה שהוא "מטרידן". אותו סופר שהיא בחרה להיכנס לדירתו, בחרה לשכב במיטתו, ולמרות כל הבחירות האלה, היא לא בחרה להיות מוטרדת על ידו.

ההרגשה שלי מלצפות בפרק היתה כל כך מטרידה, הרגשה ש"סגרה עלי" ככל שהאנה נכנסה פנימה לתוך הדירה, ככל שהפרק התקדם. כשהוא הסתיים נשארה בי תחושת הגועל וטעם חמוץ ומר בגרון.

ואז חזרתי לקרוא את הפוסטים והביקורות ברשת. קראתי שוב את ניב שטנדל במאקו, (והזדעזעתי מכמה שהוא צודק), ואת צליל הופמן במאקו (והסכמתי עם כל מילה), והאזנתי לצליל אברהם ושיר ראובן בכאן (ולא הסכמתי בכלל), וקראתי פוסט קצר אך כן וישר וקולע של רון ברקאי בפייסבוק (והערכתי אותו כל כך), וקראתי גם את הספוילרית שהסבירה בצורה כל כך ברורה מדוע זו היתה הטרדה מינית, באופן כה חד משמעי, ונגעלתי.

ואז קראתי את הטוקבקים.

טעות של מתחילים, אני יודעת. לפעמים אני נסחפת לשם, לטוקבקים, כאילו רוצה לראות שכולם מרגישים כמוני: "היא כל כך צודקת!", "הוא הסביר את זה מצויין". אבל לא. תמיד הטוקבקיסטים טפשים ואלימים, אבל בכל פעם (בלי יוצא מהכלל) אני מופתעת עד כמה.

ואז קראתי את הטוקבקים שנכתבו בעקבות הטור של מגי אוצרי על ההטרדות המיניות שהיא עברה, שהפרק הזה הזכיר לה, וזהו. נשברתי. הרגשתי שהראש מתמלא ומתערבל ומסתבך ולא יעזור, אני חייבת לכתוב. איך האנשים האלה, הטוקבקיסטים, הגברים והנשים מעיזים לבקר את הכותבת על מה שהיא מרגישה כהטרדה?! מתחשק לי לצעוק! למה כותבים לה שהיא לא יודעת להבדיל בין הטרדה להצעת עבודה, או הצעה תמימה? ש"יש לה מוסר כפול בנושא מיניות" ועוד שטויות כאלה. גברים, וגם נשים. אני יודעת שאלה רק טוקבקים אבל אני עדיין מתחלחלת מההבנה שאנשים באמת חושבים ככה.

ברגע אחד נזכרתי בכל ההטרדות המיניות שהיו לי, או לפחות רק אלה שקפצו לי לראש ראשונות: בילד שליטף לי את איבר המין כאילו בהיסח הדעת כשעליתי במדרגות בבית ספר היסודי. בבחור הזר ששלח יד ונגע לי בשד כשחלפתי על פניו בדיזינגוף סנטר ב"יום קולנוע" בתיכון. בפדופיל שגרם לי ללכת אחריו לחדר הזבל בבניין מגורי ולגעת לו בזין כשהייתי בת 7. במ"פ מפקדה שלי בנח"ל שדיבר איתי כשהוא ממקד מבט רק בחזה שלי, תמיד. בצלם, הקולגה, המבוגר שפגש אותי לראשונה פנים אל פנים ואמר לי "שמעתי עלייך כל כך הרבה אבל אף פעם לא ידעתי כמה את יפה". באינספור שיחות במחלקה לצילום ב"בצלאל" עם מרצים, בהרצאות, בשיחות אחד על אחת, בנגיעות שלא במקומן… טוב, המחלקה לצילום ב"בצלאל" בשנת 2000 היתה מאגר בלתי נדלה של איזורים אפורים" בתחום ההטרדה המינית".

אז אפשר גם להגיד שליטוף זה לא הטרדה. ושהמשפט של הצלם הוא בכלל מחמאה, ושהמבטים של המ"פ זה רומנטי. אפשר גם להגיד שקשר השתיקה במחלקה לצילום הוא מבחירה, והילד בכיתה ה'? טוב הוא ילד. אבל אחרי הליטוף בתיכון לא הלכתי במשך שנים עם ידיים בצידי הגוף, תמיד, תמיד, תמיד – כשחלף גבר לידי הרמתי יד אינסטינקטיבית, להגן על הגוף. והמ"פ שמסתכל לך על הציצי כשהוא מדבר – כולנו ידענו את זה, באוהל של הבנות דיברנו על זה, אבל לא עשינו כלום, רק הייתי נבוכה ומחכה שיסיים כבר לדבר ואני אוכל ללכת. וה"מחמאה" של הצלם? אל תבלבל לי את המוח. אם אני צלמת כל-כך טובה תחמיא לי על זה, אל תקטין אותי במבט הגברי המתנשא שלך.

אבל זה היומיום שלנו, ואני לא מכירה אף אישה שלא הרגישה מוטרדת פעם, פעמיים, אלף פעמים בחייה. ואני לא יכולה שלא לחשוב על כמה שזה השפיע על החיים שלי, על האופי שלי. כמה כל משפט כזה מצלק. כמה כל הדברים ה"קטנים" האלה, השפיעו על הערך העצמי שלי, על איך שאני תופסת את עצמי, על הבחירות שלי בחיים, על המקצוע שלי, על הנישה המקצועית שלי.

על ההתנהלות היום-יומית שלי.

אבל הגרוע מכל עוד לפני.

כי מה אני אעשה אם מישהו יפגע באחת הבנות שלי? כשמישהו יפגע בבנות שלי? כי אם אני לא מכירה אישה שלא הוטרדה מעולם, הסטטיסטיקה נגדינו.

*****

כאן תיכננתי לשים תמונה של הבננות האהובות שלי, כי זה סה"כ בלוג צילומי ואני לא מעלה אף פוסט בלי תמונות, אבל אני לא מסוגלת לשים אותן פה ליד המילים האלה.

הפעם אין תמונה.

לקראית פוסטים יותר אופטימיים על נשים:
יום האישה 2015: ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי
יום האישה 2016: אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי