תפסיקו להגיד לי לחייך

תפסיקו להגיד לנשים לחייך.

כשאני פוגשת פרוייקט שהוא כל-כך מדוייק, כל-כך נכון, מבוצע היטב, ומעורר בי הזדהות אבסולוטית.

לאתר של הפרוייקט: stoptellingwomentosmile.com

יום האישה שמח לכולנו.

 

לקריאה נוספת:
יום האישה הבינלאומי 2017: על הסדרה "בנות", ועל הקלות הבלתי-נסבלת של הטרדות מיניות
יום האישה הבינלאומי 2016: על אמא שלי, אסתר לוינסקי, כי אישה כזו יש רק אחת
יום האישה הבינלאומי 2015: על סבתא שלי, ד"ר אליזה לוינסקי, כי היא דוגמא ומופת בעיני

Bye Bye 2017!

לפני שבוע קיבלתי מתנה משירה מהבלוג Pretty.Simple.Life. (בלוג מומלץ באופן כללי, אני לא משוחדת!). היא הקדישה לי את המדור הקבוע שלה בבלוג: ״אמהות מסביב לעולם״. עבדנו די הרבה על  המדור הזה,  ואחרי הראיון המקיף ששתינו הקדשנו לו זמן רב ומחשבה, ואחרי שחשבתי על כל השאלות של שירה והתשובות שלי, ופשפשתי בתמונות מהשנה החולפת, הפוסט שעלה הוא מעין סיכום (מפורט) של החיים שלנו כאן בשנה האחרונה.

ואיזה תזמון מושלם:

שנה מסתיימת ושנה מתחילה

ויומולדת 3 לבלוג שלי! הנה הוא כבר פעוט גדול ודעתן, עם רצונות משלו ומחשבות עצמאיות. בשנה האחרונה הבלוג הפך להיות יותר ויותר קשור לכאן-ועכשיו שלי, הרבה סיפורים על החיים שלנו בונקובר, והרבה מחשבות על החיים ברילוקיישן. פחות נוסטלגיה, פחות סיפורי עבודה והמלצות. נו, טוב, יש לו כבר רצונות משלו.

שנת 2017 מסתיימת. אין לי הרבה מילות סיכום, סיפרתי לכם במהלך השנה הזו כמעט הכל.

זו היתה שנה אינטנסיבית, עם הרבה זמן-משפחה, טיולים, פנאי, ביקורים משפחתיים, שגרה, חיים קהילתיים, התנדבות בבית-הספר. שנה שלמה שרם למד למבחנים, וחודש ארוך שהוא היה בארץ לקראתם .(וכל זה מאחורינו! לתמיד YEY!) ושתי בנות שלא מפסיקות לשמח ולהפתיע אותי.  50 פוסטים אחרי, והנה נגמרה לה עוד שנה

לי זה טוב, שיש לי את המקום הזה לחשוב, לחלום, לכתוב. זה חשוב לי כדי לחיות את ההווה ולחשוב עליו, ולא לתת לזמן פה לחלוף בהיסח הדעת. וזה משמח אותי ומחמיא לי בכל פעם שאני רואה שיש לי קוראים, וכשיש תגובות. אני שמחה שיש אנשים שהבלוג שלי מעניין אותם. שאני מעניינת אותם. למדתי ב״בצלאל״ ולא נהייתי אמנית מציגה. ובכל זאת, כנראה שגם אני צריכה קהל.

תודה לכם! אתם אחלה קהל (:

הנה סיכום קצר בתמונות: שנת 2017 שלנו ״על קצה המזלג״

גינת ירק גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״גינת ירק״
כדורגל בנות צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״כדורגל בנות״
UBC גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
אופניים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״אופניים בוונקובר״
הר גראוס צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
קרוואן צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
שלג צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״10 דברים שאפשר לעשות בשלג״
קטיף צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
לייק לואיז צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
חופש צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
חוף הים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
סן פרנסיסקו צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״איפה הייתי ומה עשיתי״
עלוקה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
דבורה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה בגינה״

גלית לוינסקי YVR

אנחנו נפרדנו משנת 2017 ביום יפהפה על ההר, בשיעורי הסקי הראשונים לעונה

סקי צילום גלית לוינסקי
חונכות את ההר. סייפרס, 31 בדצמבר 2017

ושם על ההר הם היטיבו לסכם:

סקי צילום גלית לוינסקי

21 בדצמבר. היום הקצר בשנה. היום הראשון של החורף.

היום הקצר בשנה גלית לוינסקי
שמונה בבוקר. שוב אנחנו הולכות לאחר לבית-הספר

אני מעירה את הבננות בשבע בבוקר, בחוץ חושך מצרים.

"בוקר טוב" אני אומרת, וגוללת את הוילון. מנורת הרחוב היחידה בבלוק מאירה באור קלוש.

רוב הזמן מעונן. המון גשם, ביומיים האחרונים שלג. מדי כמה ימים מפציעה השמש ומאירה, וגם אם זה רק לכמה דקות אפשר ממש להרגיש איך היא מאירה את האנשים מבפנים. לא רק אני, כולם מרגישים את זה. פתאום אפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, הולכים ברגל. לא רק מתתקדמים ממקום למקום.

כשאני אוספת את תמר מהגן, ב-15:20 הגננת נפרדת לשלום ומאחלת "Have a nice evening".  תודה. גם לך.

בכל שנה כשמזיזים את השעון לשעון חורף אני באבל, לפחות יומיים אני מרגישה את זה, חזק. בסך הכל שעה, אבל הנה היום מתקצר עוד קצת, ויותר מהר.

עכשיו יש פה אור בערך בין שמונה בבוקר לארבע וחצי אחר-הצהריים, אבל כבר בשלוש וחצי אפשר להרגיש שהשמיים מתקדרים, מאפירים, מתקרבים לאדמה.

בכל יום – בערך בתשע בבוקר – אני אופטימית. בכל יום מחדש. אני מרגישה שכל היום לפני, "היום אני אספיק", היום אני אעשה", "היום אני אכין". בערך באחת וחצי אני כבר מציאותית ורואה שמה שלא קרה עד עכשיו סביר שלא אספיק היום. בשלוש אני יוצאת לקחת את הבנות מבית-הספר, וזהו, בחמש נגמר היום. "אמא, כבר ערב?" תמרול שואלת. חושך בחוץ, מרגיש כמו אמצע הלילה. שלוש פעמים בשבוע האחרון תמרול נרדמה באוטו, או בבית, סתם אחר הצהריים. ואחרי שהן הולכות לישון, בשמונה בערב, יש עוד שעות ארוכות של לילה. אני מספיקה הרבה, אבל הכל מרגיש מאוחר בלילה.

היום הקצר בשנה.

כמה שאני שונאת את כמויות החושך האלה. ממחר הימים יתחילו להתארך. בהתחלה לא נרגיש את זה, בחודש-חודשיים הראשונים. בסוף פברואר כבר נתחיל לשים לב שאנחנו לא נוסעות באור השחר לבית-הספר בבוקר. אחר-כך אני אראה שעוד יש דמדומים כשנגמרים החוגים אחר-הצהריים. מפה לשם כבר יהיה אור עד עשר בלילה, שזה הדבר הכי מעודד בעולם. מחכה בקוצר רוח.

היום הקצר בשנה גלית לוינסקי
ארבע וחצי אחר הצהריים אתמול. הבנות רוקחות איזשהו שיקוי

דוקטור רם

פעם, לפני מליוני שנים, בעידן הקרח אולי, הכרתי את רם. הוא היה סטודנט לרפואה בשנה שישית, ואני אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לאבא שלי, לצאת עם רופא, לפחות לנסות.

מאז, כמו שאמרתי, עברו אי-אלו שנים,

ורם סיים את הלימודים,

ועבר את הבחינות של הדוקטורט.

אחר -כך הוא  עשה את הההתמחות

ובחינות המומחיות.

ובין תורנות לתורנות נולדו לנו שתי בנות.

ואז הוא עשה שנתיים תת-התמחות בארץ

ושנה וחצי פה, בונקובר.

ועכשיו הוא נסע לעשות את הבחינות של התת-התמחות. הוא נסע לארבעה שבועות לארץ, ללמוד, אחרי שלמד פה למבחן קצת יותר משנה.

אני לא מבינה איך אפשר ללמוד כל-כך הרבה, כל-כך הרבה חומר ובמשך כל-כך הרבה חודשים, ואיך זוכרים את הכל, ועוד בגילנו, ועם כל הסחות הדעת והתדלדלות תאי-המוח. אבל –

לא רוצה להלחיץ, אבל יאללה, תעבור כבר את המבחן ותחזור אלינו. 

רם מתרים אותי לתרומת דם למח-עצם, בקניון, אי שם. 2009

מבקרת את רם בתורנות בבית חולים אסף הרופא, 2010

יום האישה הבינלאומי 2017

בכלל לא התכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי השנה. זאת אומרת תיכננתי לכתוב על הנשים פה בוונקובר, ועל אורך חופשת הלידה פה, אבל עוד לא הספקתי לעשות את כל הבירורים שרציתי ובכלל, לא היה לי רעיון מגובש מה לומר.

אבל בימים האחרונים קראתי הרבה פוסטים ומאמרים ברשת על הפרק השלישי בעונה הנוכחית בסדרה "בנות", ואתמול סופסוף ראיתי אותו, ואז קראתי עוד קצת ושמעתי עוד קצת ונו, טוב, הראש שלי התמלא במחשבות.

"בנות" פרק 3 / עונה 6, הוא פרק שמדבר על הטרדות מיניות. הוא עוסק בתחום ה"אפור" סביב הטרדות מיניות, והוא מראה לנו איך האנה – גיבורת הסדרה ואישה מורכבת וחזקה, וביקורתית ומודעת ואינטיליגנטית ומוכשרת ועוד המון תכונות – נכנסת במודע לתחום האפור הזה, מדברת עם הגבר שבפרק על זה, ואיכשהו למרות כל התכונות המשמעותיות האלה, נופלת במלכודת שלו ומוטרדת מינית על ידי הגבר. אותו הגבר שהיא ידעה שהוא "מטרידן". אותו סופר שהיא בחרה להיכנס לדירתו, בחרה לשכב במיטתו, ולמרות כל הבחירות האלה, היא לא בחרה להיות מוטרדת על ידו.

ההרגשה שלי מלצפות בפרק היתה כל כך מטרידה, הרגשה ש"סגרה עלי" ככל שהאנה נכנסה פנימה לתוך הדירה, ככל שהפרק התקדם. כשהוא הסתיים נשארה בי תחושת הגועל וטעם חמוץ ומר בגרון.

ואז חזרתי לקרוא את הפוסטים והביקורות ברשת. קראתי שוב את ניב שטנדל במאקו, (והזדעזעתי מכמה שהוא צודק), ואת צליל הופמן במאקו (והסכמתי עם כל מילה), והאזנתי לצליל אברהם ושיר ראובן בכאן (ולא הסכמתי בכלל), וקראתי פוסט קצר אך כן וישר וקולע של רון ברקאי בפייסבוק (והערכתי אותו כל כך), וקראתי גם את הספוילרית שהסבירה בצורה כל כך ברורה מדוע זו היתה הטרדה מינית, באופן כה חד משמעי, ונגעלתי.

ואז קראתי את הטוקבקים.

טעות של מתחילים, אני יודעת. לפעמים אני נסחפת לשם, לטוקבקים, כאילו רוצה לראות שכולם מרגישים כמוני: "היא כל כך צודקת!", "הוא הסביר את זה מצויין". אבל לא. תמיד הטוקבקיסטים טפשים ואלימים, אבל בכל פעם (בלי יוצא מהכלל) אני מופתעת עד כמה.

ואז קראתי את הטוקבקים שנכתבו בעקבות הטור של מגי אוצרי על ההטרדות המיניות שהיא עברה, שהפרק הזה הזכיר לה, וזהו. נשברתי. הרגשתי שהראש מתמלא ומתערבל ומסתבך ולא יעזור, אני חייבת לכתוב. איך האנשים האלה, הטוקבקיסטים, הגברים והנשים מעיזים לבקר את הכותבת על מה שהיא מרגישה כהטרדה?! מתחשק לי לצעוק! למה כותבים לה שהיא לא יודעת להבדיל בין הטרדה להצעת עבודה, או הצעה תמימה? ש"יש לה מוסר כפול בנושא מיניות" ועוד שטויות כאלה. גברים, וגם נשים. אני יודעת שאלה רק טוקבקים אבל אני עדיין מתחלחלת מההבנה שאנשים באמת חושבים ככה.

ברגע אחד נזכרתי בכל ההטרדות המיניות שהיו לי, או לפחות רק אלה שקפצו לי לראש ראשונות: בילד שליטף לי את איבר המין כאילו בהיסח הדעת כשעליתי במדרגות בבית ספר היסודי. בבחור הזר ששלח יד ונגע לי בשד כשחלפתי על פניו בדיזינגוף סנטר ב"יום קולנוע" בתיכון. בפדופיל שגרם לי ללכת אחריו לחדר הזבל בבניין מגורי ולגעת לו בזין כשהייתי בת 7. במ"פ מפקדה שלי בנח"ל שדיבר איתי כשהוא ממקד מבט רק בחזה שלי, תמיד. בצלם, הקולגה, המבוגר שפגש אותי לראשונה פנים אל פנים ואמר לי "שמעתי עלייך כל כך הרבה אבל אף פעם לא ידעתי כמה את יפה". באינספור שיחות במחלקה לצילום ב"בצלאל" עם מרצים, בהרצאות, בשיחות אחד על אחת, בנגיעות שלא במקומן… טוב, המחלקה לצילום ב"בצלאל" בשנת 2000 היתה מאגר בלתי נדלה של איזורים אפורים" בתחום ההטרדה המינית".

אז אפשר גם להגיד שליטוף זה לא הטרדה. ושהמשפט של הצלם הוא בכלל מחמאה, ושהמבטים של המ"פ זה רומנטי. אפשר גם להגיד שקשר השתיקה במחלקה לצילום הוא מבחירה, והילד בכיתה ה'? טוב הוא ילד. אבל אחרי הליטוף בתיכון לא הלכתי במשך שנים עם ידיים בצידי הגוף, תמיד, תמיד, תמיד – כשחלף גבר לידי הרמתי יד אינסטינקטיבית, להגן על הגוף. והמ"פ שמסתכל לך על הציצי כשהוא מדבר – כולנו ידענו את זה, באוהל של הבנות דיברנו על זה, אבל לא עשינו כלום, רק הייתי נבוכה ומחכה שיסיים כבר לדבר ואני אוכל ללכת. וה"מחמאה" של הצלם? אל תבלבל לי את המוח. אם אני צלמת כל-כך טובה תחמיא לי על זה, אל תקטין אותי במבט הגברי המתנשא שלך.

אבל זה היומיום שלנו, ואני לא מכירה אף אישה שלא הרגישה מוטרדת פעם, פעמיים, אלף פעמים בחייה. ואני לא יכולה שלא לחשוב על כמה שזה השפיע על החיים שלי, על האופי שלי. כמה כל משפט כזה מצלק. כמה כל הדברים ה"קטנים" האלה, השפיעו על הערך העצמי שלי, על איך שאני תופסת את עצמי, על הבחירות שלי בחיים, על המקצוע שלי, על הנישה המקצועית שלי.

על ההתנהלות היום-יומית שלי.

אבל הגרוע מכל עוד לפני.

כי מה אני אעשה אם מישהו יפגע באחת הבנות שלי? כשמישהו יפגע בבנות שלי? כי אם אני לא מכירה אישה שלא הוטרדה מעולם, הסטטיסטיקה נגדינו.

*****

כאן תיכננתי לשים תמונה של הבננות האהובות שלי, כי זה סה"כ בלוג צילומי ואני לא מעלה אף פוסט בלי תמונות, אבל אני לא מסוגלת לשים אותן פה ליד המילים האלה.

הפעם אין תמונה.

לקראית פוסטים יותר אופטימיים על נשים:
יום האישה 2015: ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי
יום האישה 2016: אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי

יום הפג

היום יום הפג בישראל (יום המודעות הבינלאומי לפגים" ( World Prematurity Awareness Day חל בעוד יומיים). ידעתם שיש כזה?

גם אני לא.

עלמה נולדה בשבוע ה-34 להריון בניתוח קיסרי, לאחר ש"מיעוט מי שפיר" הפך באחת ל-"אין מי שפיר, נכנסים לניתוח". אני זוכרת את השוק, וכמה שבכיתי, ושפחדתי נורא, אבל בעיקר על עצמי. לא האמנתי למה שקורה, לא הצלחתי לעכל את השינוי שקרה לי בבוקר אחד, מהריונית שמחה ליולדת כאובה, בלי עוברית בבטן, עם תינוקת מאושפזת שתי קומות מעל… כל ההריון דיברתי איתה, הרגשתי אותה, חוויתי אותו ביחד איתה, ובבת אחת היא הוצאה ונלקחה ממני – לפגייה. והאמת – שבכלל לא רציתי לראות אותה. כשהראו לי אותה בסוף הניתוח פחדתי להסתכל. אחרי שמונה שעות התאוששות ראשונית הורדתי מהמיטה ונילקחתי לפגייה לפגוש אותה.

היא שכבה שם, העוברית שלי, התינוקת שלי, באינקובטור. היא שכבה על הבטן, ישנה. מחוברת לצינורות מהיד ומהאף. הצינורות היו מודבקים לעור הדקיק שלה בסלוטייפ עבה. היא היתה מחותלת ומחוממת, סגורה לה באינקובטור שהיה מכוסה סדין כדי שיהיה לה חושך. רם פתח לי את אחד החלונות באינקובטור ואני הכנסתי יד ונגעתי בה, בפעם הראשונה. היא היתה חמימה ורכה ונעימה ואני שוב בכיתי. לא הרגשתי שום קשר אליה. לא ידעתי מי זאת. רק הרגשתי איזה צורך פנימי חזק להגן עליה.

הפעם הראשונה שנגעתי בעלמה
הפעם הראשונה שנגעתי בעלמה

בימים הבאים לאט לאט חדרה לי להכרה שילדתי פגית. ידעתי שהיא באינקובטור בפגייה, אבל איכשהו הרגשתי שזה בגלל פרוטקציה, בגלל שרם מתמחה במחלקה. רם כל הזמן חזר ואמר לי: היא נולדה במשקל מצויין לגילה, 2.150 ק"ג. היא נולדה בשבוע יחסית מתקדם. היא נשמה בכוחות עצמה ורק נעזרה באמבו בדקות הראשונות לחייה. היא "פגית מצויינת", היא "לא ממש פגית". אני זוכרת שיחה ליולדות בפגייה ביום השני או השלישי ללידה. סופי האחות הסבירה על נהלים בפגייה, ועל עזרה לאמהות, ועל שאיבת חלב, ולמי לפנות. אני זוכרת אותי מסתכלת עליה מדברת ואת הברק שהכה בי: פתאום הבנתי שגם לי יש פגית. אני לא פה בפרוטקציה, היא בתוך אינקובטור כי היא פגית. היא מחוברת לזונדה כי היא לא מסוגלת לינוק. היא מחוברת למוניטור כי צריך לבדוק שהיא זוכרת לנשום. היא ישנה באור כדי שהאחיות יראו אם היא משחירה פתאום. היא כמו כולם פה. אני זוכרת את סופי מדברת ואת הלב שלי מתחיל לדפוק מהר וחזק, ואני רק רוצה לבכות ולצאת משם. נולדה לי פגית. מה זה אומר?!

חדר מס.1 בפגייה (חדר טיפול נמרץ). אוגוסט 2011. החדר מלא אינקובטורים צפופים, כשבינהם אפשר לעמוד רק בקושי.  כל החדר מואר באור פלורסנטי חזק. המזגנים עובדים בלי הרף, הפגייה קרה מאוד. שלוש-ארבע אחיות בעמדה. כל פג באינקובטור מחובר למוניטור. כל המוניטורים מצפצפים צפצוף קבוע, חזק. מדי כמה רגעים אחד המוניטורים מתחיל לצפצף וכל העיניים של המבוגרים בחדר מופנות אליו בבהלה. הפרעת קצב כלשהי, או ירידת קצב לב. אחת האחיות ניגשת למוניטור ומכבה את הצפצוף. בודקת את הפג, לפעמים רק האטב שמחבר את מד הסטורציה לאצבע הרגל זז. לפעמים הפג שינה תנוחה. לפעמים יש ירידת קצב, והוא ממשיך הלאה. לפעמים האחות עושה איזו פרוצדורה מורכבת, והכל ברוגע ובדממה. שלוש-ארבע אחיות במשמרת של שמונה שעות, כ-12-14 אינקובטורים בחדר.

ראשונה ניגשה אלי קטיה, אחות יפת עיניים, שיער שחור, מחייכת. היא ישר ראתה, כבר בערב הראשון – שאני מפורקת. היא סיפרה לי על הבת שלה, שי-לי, ועל השם שלה, ועל אמא שלה שגרה בחו"ל, ועל עגילי היהלום שביקשה מבעלה אחרי הלידה. לא משנה מה, רק שאני אדע שאני לא לבד, שאמנם כל עולמי התהפך אבל הסירה שלי תתייצב בעזרת ידה הבוטחת. אחריה היתה איזבל, שעזרה לי להבין למה השד שלי בוער מחום וכאבים, ואיך להוריד את הנפיחות והגודש. ואחר כך היו סימונה וסופי, סיגל, אסתר, אולגה, ליבי, יוליה, יפה, סווטה, רחלי, לריסה, וכל האחיות מכל המשמרות, שלימדו אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התינוקת שלי: איך להחזיק אותה ואיך לחתל, איך להניק, איך להעיר אותה בעדינות כי היא פגית ונרדמת בכל כמה שניות באמצע ההנקה. איך לשאוב חלב, כמה חשוב לנוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד, וכדי שיהיה לי חלב. איך לרחוץ אותה, איך לעשות לה "גרעפס" ואיך להאכיל מבקבוק. איך לגלגל חיתולי בד כדי לתמוך בה, איך לכרוך אותה בחיתול בד כדי להפסיק את התנועות העוויתיות של הגפיים, איך להרגיע, איך להעיר, איך לקרוא את המוניטור, איך להשכיב לישון. ואיך לעשות לה החייאה.

והאחיות האלה, שידעו לקחת ולקלח ולהאכיל ולהרגיע, כל פג בנפרד, ולהחדיר את כל האינפוזיות והזונדות והמחטים, ולערוך את כל הבדיקות, ולחתל ולהלביש למרות כל החוטים, ולהרגיע את הבוכים ולהקל על הכאובים, ידעו גם להסביר ולעודד ולהרגיע את ההורים, וכל זה במשמרות על פני עשרים וארבע שעות, בתפוסה של כפול ממכסת האינקובטורים והתקנים. כפול. כשעלמה נולדה היו בפגייה 60 תינוקות מאושפזים. בדיוק כפול מהתקן. על אותה כמות של אחיות, רופאים וסניטרים. ובכל זאת הן האכילו והחליפו והרגיעו וליטפו ועודדו.

כל יום היינו נכנסים עם בוקר לפגייה, שוטפים ידיים עד למרפקים, מצטמררים מהקור, ומתחילים את היום. כל שלוש שעות הייתי הולכת ל"חדר שאיבות" לשאוב חלב. האמהות האחרות לימדו אותי את כל התהליך, כולל חיטוי הבקבוקים והמשאבה, איחסון החלב ושמירתו. בימים הראשונים עלמה קיבלה מטרנה בזונדה, וכל טיפת חלב אם ששאבתי (ואלה היו טיפות בודדות בהתחלה) היא היתה מקבלת גם בזונדה. אני זוכרת שביומיים הראשונים שאבתי כל שלוש שעות, על כיסא גלגלים, טרוטת עיניים מבכי, ולא יצא כלום. אף טיפה. בפעם הראשונה שהצלחתי לשאוב קצת חלב, יצאו טיפות בודדות ושפכתי אותן… לאט לאט "חדר השאיבות" הפך מעין קבוצת תמיכה בשבילי. כל שלוש שעות צריך להכנס לשאיבה, בכל פעם יש שם יולדות חשופות שד בשלבי שאיבה שונים, הטלויזיה דולקת, חדר קטן, מדברות. היו שם אמהות לפגים שנולדו לפני כמה שבועות, אפילו חודשים. הרבה תאומים, הרבה "בוגרות" המחלקה להריון בסיכון, הרבה לידות לפני הזמן בגלל החום של יולי-אוגוסט. וכולן לאט לאט מכירות, ומספרות, וחולקות. לרוב התינוקות לא נתנו עדיין שם (נגד מזל רע וכאלה), חלק סיפרו שהן החליטו על שמות ורק הן ובני זוגן יודעים אותם. חלק היו שואבות בבית ומביאות למחלקה. חלק כבר התייאשו והפסיקו לשאוב, והיו באות רק בשביל לדבר.

בלילה היו שולחים אותי לישון. בהתחלה במחלקה, ואחרי שנגמרו ימי האישפוז היינו נוסעים הביתה, ומשאירים את עלמה הקטנטנה שם. אחרי כמה ימים מתחילים להכיר את השכנים. הייתי מברכת לשלום את ההורים לפגים באינקטבטורים הסמוכים, משפילה מבט כדי לא להסתכל על הפגים האחרים. כל אחד שם חווה את הסבל שלו, את ההתמודדות שלו, את הדאגה האינסופית שלו. לא רציתי לדאוג לעוד פגים. מימין היה מאושפז תינוק שנולד עם עיוות קשה בגפיים, משמאל תינוק קטנטן בצבע חום כהה, שאמא שלו תמיד צחקה שהוא שוכב "כמו על שפת הים" כי הוא היה שוכב בתנוחה מצחיקה. הייתי כל כך מרוכזת בתינוקת שלי ובעצמי שלא יכולתי להכיל אחרים.

עלמה היתה בפגייה של בית חולים אסף הרופא 11 ימים. אחרי כמה ימים בחדר מס.1 היא הועברה לחדר הסמוך, שהוא לא "טיפול נמרץ" – ובו פחות אחיות ויותר אינקובטורים. אחרי מספר ימים היא הועברה מהאינקובטור לעריסה. היא היתה "מלכת הפגייה", היא היתה תינוקת במשקל ממש טוב, שנולדה בסך הכל בשבוע 34. היא היתה היחידה שבכתה בקול (או לפחות ככה זה נשמע לי). היא התחילה לשתות מבקבוק ואפילו לינוק בגיל כמה ימים. היא עלתה במשקל. היא נולדה עם ריאות מפותחות, לא נזקקה להנשמה, ולא סבלה מהרוב המכריע של סיבוכים של פגים "קשים". היא היתה "פגית לייט". עלמה הגיעה למשקל של שלושה קילו לאחר כחודש בבית, וסגרה את כל הפערים בהתפתחות לאחר חודשים ספורים. אי אפשר בכלל לראות עליה שהיא נולדה "פגית".

כיום עלמיק מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור על הלידה שלה, על השהות בפגייה, על קטיה שרחצה אותה בגיגית בגודל של קערת סלט, על איזבל שלימדה אותי לחתל אותה. היא אוהבת לבוא לבקר ולראות את המקום שהיה לה לבית בימים הראשונים. אני… אני הייתי שומעת את הצפופים של הפגייה באזניים עוד חודשים רבים אחר כך. המעבר הזה, בין הטיפול המסור של האחיות המיומנות וההשגחה האינסופית, לאחריות בלעדית שלנו על התינוקת השברירית הזאת – היה טראומטי עבורי. במשך לילות ארוכים הייתי מסתכלת עליה, כדי לוודא שהיא נושמת. ישנתי באור, כדי לראות שהיא לא משנה צבע. הייתי מניקה אותה באור (גם בלילה) במשך חודשים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי להשאר איתה לבד. פחדתי. והאמת שפשוט חששתי לחייה.

עלמה באינקובטור עלמה באינקובטור IMG_1484 IMG_1466 IMG_1438

הפוסט הזה מוקדש למחלקת הפגייה של אסף הרופא, ובעיקר לאחיות המדהימות, המסורות, המוכשרות והמיומנות של הפגייה. אתן שטיפלתן בעלמה, וטיפלתן גם בי. אי אפשר לתאר את גודל העזרה שאתן נותנות לתינוקות, וגם להורים, וכל זאת בלב רחב, בחיבוק, בחיוך ובנועם. מקווה שאתן מקבלות סיפוק מעבודתכן המסורה, ושאולי יום אחד תקבלו גם את השכר הראוי לעבודת קודש זו. נשיקות לכולכן, וחיבוק גדול מאיתנו.

שנה טובהההההה

ראש השנה.

ההתחלה של השנה. התחלה חדשה. אופטימיות. 365 ימים עוד לפנינו! ימים שיכולים להפוך לזכרונות טובים, זכרונות מרגשים. רגעים שיכולים להיות חוויות. כל כך הרבה אופטימיות בחג אחד…

מקווה שכשאסתכל אחורה על השנה הזו ואזכר בה לטובה.

ובנתיים

אני מאחלת לי, למשפחתי, לחברי, ולכל הקוראים היקרים לי

שתהיה שנה טובה, מלאה חידושים, הרפתקאות, חברים, אהבה, והרבה אור (אור טוב לצילום ובכלל).

שנה טובה 2016 שנה טובה 2016 שנה טובה 2016 שנה טובה 2016

שנת תשע"ז – בואי! אנחנו מוכנים.

שנה טובה 2016