יום האישה הבינלאומי 2017

בכלל לא התכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי השנה. זאת אומרת תיכננתי לכתוב על הנשים פה בוונקובר, ועל אורך חופשת הלידה פה, אבל עוד לא הספקתי לעשות את כל הבירורים שרציתי ובכלל, לא היה לי רעיון מגובש מה לומר.

אבל בימים האחרונים קראתי הרבה פוסטים ומאמרים ברשת על הפרק השלישי בעונה הנוכחית בסדרה "בנות", ואתמול סופסוף ראיתי אותו, ואז קראתי עוד קצת ושמעתי עוד קצת ונו, טוב, הראש שלי התמלא במחשבות.

"בנות" פרק 3 / עונה 6, הוא פרק שמדבר על הטרדות מיניות. הוא עוסק בתחום ה"אפור" סביב הטרדות מיניות, והוא מראה לנו איך האנה – גיבורת הסדרה ואישה מורכבת וחזקה, וביקורתית ומודעת ואינטיליגנטית ומוכשרת ועוד המון תכונות – נכנסת במודע לתחום האפור הזה, מדברת עם הגבר שבפרק על זה, ואיכשהו למרות כל התכונות המשמעותיות האלה, נופלת במלכודת שלו ומוטרדת מינית על ידי הגבר. אותו הגבר שהיא ידעה שהוא "מטרידן". אותו סופר שהיא בחרה להיכנס לדירתו, בחרה לשכב במיטתו, ולמרות כל הבחירות האלה, היא לא בחרה להיות מוטרדת על ידו.

ההרגשה שלי מלצפות בפרק היתה כל כך מטרידה, הרגשה ש"סגרה עלי" ככל שהאנה נכנסה פנימה לתוך הדירה, ככל שהפרק התקדם. כשהוא הסתיים נשארה בי תחושת הגועל וטעם חמוץ ומר בגרון.

ואז חזרתי לקרוא את הפוסטים והביקורות ברשת. קראתי שוב את ניב שטנדל במאקו, (והזדעזעתי מכמה שהוא צודק), ואת צליל הופמן במאקו (והסכמתי עם כל מילה), והאזנתי לצליל אברהם ושיר ראובן בכאן (ולא הסכמתי בכלל), וקראתי פוסט קצר אך כן וישר  וקולע של רון ברקאי בפייסבוק (והערכתי אותו כל כך), וקראתי גם את הספוילרית שהסבירה בצורה כל כך ברורה מדוע זו היתה הטרדה מינית, באופן כה חד משמעי, ונגעלתי.

ואז קראתי את הטוקבקים.

טעות של מתחילים, אני יודעת. לפעמים אני נסחפת לשם, לטוקבקים, כאילו רוצה לראות שכולם מרגישים כמוני: "היא כל כך צודקת!", "הוא הסביר את זה מצויין". אבל לא. תמיד הטוקבקיסטים טפשים ואלימים, אבל בכל פעם (בלי יוצא מהכלל) אני מופתעת עד כמה.

ואז קראתי את הטוקבקים שנכתבו בעקבות הטור של מגי אוצרי על ההטרדות המיניות שהיא עברה, שהפרק הזה הזכיר לה, וזהו. נשברתי. הרגשתי שהראש מתמלא ומתערבל ומסתבך ולא יעזור, אני חייבת לכתוב. איך האנשים האלה, הטוקבקיסטים, הגברים והנשים מעיזים לבקר את הכותבת על מה שהיא מרגישה כהטרדה?! מתחשק לי לצעוק! למה כותבים לה שהיא לא יודעת להבדיל בין הטרדה להצעת עבודה, או הצעה תמימה? ש"יש לה מוסר כפול בנושא מיניות" ועוד שטויות כאלה. גברים, וגם נשים. אני יודעת שאלה רק טוקבקים אבל אני עדיין מתחלחלת מההבנה שאנשים באמת חושבים ככה.

ברגע אחד נזכרתי בכל ההטרדות המיניות שהיו לי, או לפחות רק אלה שקפצו לי לראש ראשונות: בילד שליטף לי את איבר המין כאילו בהיסח הדעת כשעליתי במדרגות בבית ספר היסודי. בבחור הזר ששלח יד ונגע לי בציצי כשחלפתי על פניו בדיזינגוף סנטר ב"יום קולנוע" בתיכון. בפדופיל שגרם לי ללכת אחריו לחדר הזבל בבניין מגורי ולגעת לו בזין כשהייתי בת 7. במ"פ מפקדה שלי בנח"ל שדיבר איתי כשהוא ממקד מבט רק בחזה שלי, תמיד. בצלם, הקולגה, המבוגר שפגש אותי לראשונה פנים אל פנים ואמר לי "שמעתי עלייך כל כך הרבה אבל אף פעם לא ידעתי כמה את יפה". באינספור שיחות במחלקה לצילום ב"בצלאל" עם מרצים, בהרצאות, בשיחות אחד על אחת, בנגיעות שלא במקומן… טוב, המחלקה לצילום ב"בצלאל" בשנת 2000 היתה מאגר בלתי נדלה של איזורים אפורים" בתחום ההטרדה המינית".

אז אפשר גם להגיד שליטוף זה לא הטרדה. ושהמשפט של הצלם הוא בכלל מחמאה, ושהמבטים של המ"פ זה רומנטי. אפשר גם להגיד שקשר השתיקה במחלקה לצילום הוא מבחירה, והילד בכיתה ה'? טוב הוא ילד. אבל אחרי הליטוף בתיכון לא הלכתי במשך שנים עם ידיים בצידי הגוף, תמיד, תמיד, תמיד – כשחלף גבר לידי הרמתי יד אינסטינקטיבית, להגן על הגוף. והמ"פ שמסתכל לך על הציצי כשהוא מדבר – כולנו ידענו את זה, באוהל של הבנות דיברנו על זה, אבל לא עשינו כלום, רק הייתי נבוכה ומחכה שיסיים כבר לדבר ואני אוכל ללכת. וה"מחמאה" של הצלם? אל תבלבל לי את המוח. אם אני צלמת כל כך טובה תחמיא לי על זה, אל תקטין אותי במבט הגברי המתנשא שלך.

אבל זה היומיום שלנו, ואני לא מכירה אף אישה שלא הרגישה מוטרדת פעם, פעמיים, אלף פעמים בחייה. ואני לא יכולה שלא לחשוב על כמה שזה השפיע על החיים שלי, על האופי שלי. כמה כל משפט כזה מצלק. כמה כל הדברים ה"קטנים" האלה, השפיעו על הערך העצמי שלי, על איך שאני תופסת את עצמי, על הבחירות שלי בחיים, על המקצוע שלי, על הנישה המקצועית שלי.

על ההתנהלות היום-יומית שלי.

אבל הגרוע מכל עוד לפני.

כי מה אני אעשה אם מישהו יפגע באחת הבנות שלי? כשמישהו יפגע בבנות שלי? כי אם אני לא מכירה אישה שלא הוטרדה מעולם, הסטטיסטיקה נגדינו.

*****

כאן תיכננתי לשים תמונה של הבננות האהובות שלי, כי זה סה"כ בלוג צילומי ואני לא מעלה אף פוסט בלי תמונות, אבל אני לא מסוגלת לשים אותן פה ליד המילים האלה. הפעם אין תמונה.

לקראית פוסטים יותר אופטימיים על נשים:
יום האישה 2015: ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי
יום האישה 2016: אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי

יום הפג

היום יום הפג בישראל (יום המודעות הבינלאומי לפגים" ( World Prematurity Awareness Day חל בעוד יומיים). ידעתם שיש כזה?

גם אני לא.

עלמה נולדה בשבוע ה-34 להריון בניתוח קיסרי, לאחר ש"מיעוט מי שפיר" הפך באחת ל-"אין מי שפיר, נכנסים לניתוח". אני זוכרת את השוק, וכמה שבכיתי, ושפחדתי נורא, אבל בעיקר על עצמי. לא האמנתי למה שקורה, לא הצלחתי לעכל את השינוי שקרה לי בבוקר אחד, מהריונית שמחה ליולדת כאובה, בלי עוברית בבטן, עם תינוקת מאושפזת שתי קומות מעל… כל ההריון דיברתי איתה, הרגשתי אותה, חוויתי אותו ביחד איתה, ובבת אחת היא הוצאה ונלקחה ממני – לפגייה. והאמת – שבכלל לא רציתי לראות אותה. כשהראו לי אותה בסוף הניתוח פחדתי להסתכל. אחרי שמונה שעות התאוששות ראשונית הורדתי מהמיטה ונילקחתי לפגייה לפגוש אותה.

היא שכבה שם, העוברית שלי, התינוקת שלי, באינקובטור. היא שכבה על הבטן, ישנה. מחוברת לצינורות מהיד ומהאף. הצינורות היו מודבקים לעור הדקיק שלה בסלוטייפ עבה. היא היתה מחותלת ומחוממת, סגורה לה באינקובטור שהיה מכוסה סדין כדי שיהיה לה חושך. רם פתח לי את אחד החלונות באינקובטור ואני הכנסתי יד ונגעתי בה, בפעם הראשונה. היא היתה חמימה ורכה ונעימה ואני שוב בכיתי. לא הרגשתי שום קשר אליה. לא ידעתי מי זאת. רק הרגשתי איזה צורך פנימי חזק להגן עליה.

הפעם הראשונה שנגעתי בעלמה
הפעם הראשונה שנגעתי בעלמה

בימים הבאים לאט לאט חדרה לי להכרה שילדתי פגית. ידעתי שהיא באינקובטור בפגייה, אבל איכשהו הרגשתי שזה בגלל פרוטקציה, בגלל שרם מתמחה במחלקה. רם כל הזמן חזר ואמר לי: היא נולדה במשקל מצויין לגילה, 2.150 ק"ג. היא נולדה בשבוע יחסית מתקדם. היא נשמה בכוחות עצמה ורק נעזרה באמבו בדקות הראשונות לחייה. היא "פגית מצויינת", היא "לא ממש פגית". אני זוכרת שיחה ליולדות בפגייה ביום השני או השלישי ללידה. סופי האחות הסבירה על נהלים בפגייה, ועל עזרה לאמהות, ועל שאיבת חלב, ועל למי לפנות. אני זוכרת אותי מסתכלת עליה מדברת ואת הברק שהכה בי: פתאום הבנתי שגם לי יש פגית. אני לא פה בפרוטקציה, היא בתוך אינקובטור כי היא פגית. היא מחוברת לזונדה כי היא לא מסוגלת לינוק. היא מחוברת למוניטור כי צריך לבדוק שהיא זוכרת לנשום. היא ישנה באור כדי שהאחיות יראו אם היא משחירה פתאום. היא כמו כולם פה. אני זוכרת את סופי מדברת ואת הלב שלי מתחיל לדפוק מהר וחזק, ואני רק רוצה לבכות ולצאת משם. נולדה לי פגית. מה זה אומר?!

חדר מס.1 בפגייה (חדר טיפול נמרץ). אוגוסט 2011. החדר מלא אינקובטורים צפופים, כשבינהם אפשר לעמוד רק בקושי.  כל החדר מואר באור פלורסנטי חזק. המזגנים עובדים בלי הרף, הפגייה קרה מאוד. שלוש-ארבע אחיות בעמדה. כל פג באינקובטור מחובר למוניטור. כל המוניטורים מצפצפים צפצוף קבוע, חזק. מדי כמה רגעים אחד המוניטורים מתחיל לצפצף וכל העיניים של המבוגרים בחדר מופנות אליו בבהלה. הפרעת קצב כלשהי, או ירידת קצב לב. אחת האחיות ניגשת למוניטור ומכבה את הצפצוף. בודקת את הפג, לפעמים רק האטב שמחבר את מד הסטורציה לאצבע הרגל זז. לפעמים הפג שינה תנוחה. לפעמים יש ירידת קצב, והוא ממשיך הלאה. לפעמים האחות עושה איזו פרוצדורה מורכבת, והכל ברוגע ובדממה. שלוש-ארבע אחיות במשמרת של שמונה שעות, כ-12-14 אינקובטורים בחדר.

ראשונה ניגשה אלי קטיה, אחות יפת עיניים, שיער שחור, מחייכת. היא ישר ראתה, כבר בערב הראשון – שאני מפורקת. היא סיפרה לי על הבת שלה, שי-לי, ועל השם שלה, ועל אמא שלה שגרה בחו"ל, ועל עגילי היהלום שביקשה מבעלה אחרי הלידה. לא משנה מה, רק שאני אדע שאני לא לבד, שאמנם כל עולמי התהפך אבל הסירה שלי תתייצב בעזרת ידה הבוטחת. אחריה היתה איזבל, שעזרה לי להבין למה הציצי שלי בוער מחום וכאבים, ואיך להוריד את הנפיחות והגודש. ואחר כך היו סימונה וסופי, סיגל, אסתר, אולגה, ליבי, יוליה, יפה, סווטה, רחלי, לריסה, וכל האחיות מכל המשמרות, שלימדו אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התינוקת שלי: איך להחזיק אותה ואיך לחתל, איך להניק, איך להעיר אותה בעדינות כי היא פגית ונרדמת בכל כמה שניות באמצע ההנקה. איך לשאוב חלב, כמה חשוב לנוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד, וכדי שיהיה לי חלב. איך לרחוץ אותה, איך לעשות לה "גרעפס" ואיך להאכיל מבקבוק. איך לגלגל חיתולי בד כדי לתמוך בה, איך לכרוך אותה בחיתול בד כדי להפסיק את התנועות העוויתיות של הגפיים, איך להרגיע, איך להעיר, איך לקרוא את המוניטור, ואיך להשכיב לישון. ואיך לעשות לה החייאה.

והאחיות האלה, שידעו לקחת ולקלח ולהאכיל ולהרגיע, כל פג בנפרד, ולהחדיר את כל האינפוזיות והזונדות והמחטים, ולערוך את כל הבדיקות, ולחתל ולהלביש למרות כל החוטים, ולהרגיע את הבוכים ולהקל על הכאובים, ידעו גם להסביר ולעודד ולהרגיע את ההורים, וכל זה במשמרות על פני עשרים וארבע שעות, בתפוסה של כפול ממכסת האינקובטורים והתקנים. כפול. כשעלמה נולדה היו בפגייה 60 תינוקות מאושפזים. בדיוק כפול מהתקן. על אותה כמות של אחיות, רופאים וסניטרים. ובכל זאת הן האכילו והחליפו והרגיעו וליטפו ועודדו.

כל יום היינו נכנסים עם בוקר לפגייה, שוטפים ידיים עד למרפקים, מצטמררים מהקור, ומתחילים את היום. כל שלוש שעות הייתי הולכת ל"חדר שאיבות" לשאוב חלב. האמהות האחרות לימדו אותי את כל התהליך, כולל חיטוי הבקבוקים והמשאבה, איחסון החלב ושמירתו. בימים הראשונים עלמה קיבלה מטרנה בזונדה, וכל טיפת חלב אם ששאבתי (ואלה היו טיפות בודדות בהתחלה) היא היתה מקבלת גם בזונדה. אני זוכרת שביומיים הראשונים שאבתי כל שלוש שעות, על כיסא גלגלים, טרוטת עיניים מבכי, ולא יצא כלום. אף טיפה. בפעם הראשונה שהצלחתי לשאוב קצת חלב, יצאו טיפות בודדות ושפכתי אותן… לאט לאט "חדר השאיבות" הפך מעין קבוצת תמיכה בשבילי. כל שלוש שעות צריך להכנס לשאיבה, בכל פעם יש שם יולדות חשופות שד בשלבי שאיבה שונים, הטלויזיה דולקת, חדר קטן, מדברים. היו שם אמהות לפגים שנולדו לפני כמה שבועות, אפילו חודשים. הרבה תאומים, הרבה "בוגרות" המחלקה להריון בסיכון, הרבה לידות לפני הזמן בגלל החום. וכולן לאט לאט מכירות, ומספרות, וחולקות. לרוב התינוקות לא נתנו עדיין שם (נגד מזל רע וכאלה), חלק סיפרו שהן החליטו על שמות ורק הן ובני זוגן יודעים אותם. חלק היו שואבות בבית ומביאות למחלקה. חלק כבר התייאשו והפסיקו לשאוב, והיו באות לדבר.

בלילה היו שולחים אותי לישון. בהתחלה במחלקה, ואחרי שנגמרו ימי האישפוז היינו נוסעים הביתה, ומשאירים את עלמה הקטנטנה שם. אחרי כמה ימים מתחילים להכיר את השכנים. הייתי מברכת לשלום את ההורים לפגים באינקטבטורים הסמוכים, משפילה מבט כדי לא להסתכל על הפגים האחרים. כל אחד שם חווה את הסבל שלו, את ההתמודדות שלו, את הדאגה האינסופית שלו. לא רציתי לדאוג לעוד פגים. מימין היה מאושפז תינוק שנולד עם עיוות קשה בגפיים, משמאל תינוק קטנטן בצבע חום כהה, שאמא שלו תמיד צחקה שהוא שוכב "כמו על שפת הים" כי הוא היה שוכב בתנוחה מצחיקה. הייתי כל כך מרוכזת בתינוקת שלי ובעצמי שלא יכולתי להכיל אחרים.

עלמה היתה בפגייה של בית חולים אסף הרופא 11 ימים. אחרי כמה ימים בחדר מס.1 היא הועברה לחדר הסמוך, שהוא לא "טיפול נמרץ" – ובו פחות אחיות ויותר אינקובטורים. אחרי מספר ימים היא הועברה מהאינקובטור לעריסה. היא היתה "מלכת הפגייה", היא היתה תינוקת במשקל ממש טוב, שנולדה בסך הכל בשבוע 34. היא היתה היחידה שבכתה בקול (או לפחות ככה זה נשמע לי). היא התחילה לשתות מבקבוק ואפילו לינוק בגיל כמה ימים. היא עלתה במשקל. היא נולדה עם ריאות מפותחות, לא נזקקה להנשמה, ולא סבלה מהרוב המכריע של סיבוכים של פגים "קשים". היא היתה "פגית לייט". עלמה הגיעה למשקל של שלושה קילו לאחר כחודש בבית, וסגרה את כל הפערים בהתפתחות לאחר חודשים ספורים. אי אפשר בכלל לראות עליה שהיא נולדה "פגית".

כיום עלמיק מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור על הלידה שלה, על השהות בפגייה, על קטיה שרחצה אותה בגיגית בגודל של קערת סלט, על איזבל שלימדה אותי לחתל אותה. היא אוהבת לבוא לבקר ולראות את המקום שהיה לה לבית בימים הראשונים. אני… אני הייתי שומעת את הצפופים של הפגייה באזניים עוד חודשים רבים אחר כך. המעבר הזה, בין הטיפול המסור של האחיות המיומנות וההשגחה האינסופית, לאחריות בלעדית שלנו על התינוקת השברירית הזאת – היה טראומטי עבורי. במשך לילות ארוכים הייתי מסתכלת עליה, כדי לוודא שהיא נושמת. ישנתי באור, כדי לראות שהיא לא משנה צבע. הייתי מניקה אותה באור (גם בלילה) במשך חודשים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי להשאר איתה לבד. פחדתי. והאמת שפשוט חששתי לחייה.

עלמה באינקובטור עלמה באינקובטור IMG_1484 IMG_1466 IMG_1438

הפוסט הזה מוקדש למחלקת הפגייה של אסף הרופא, ובעיקר לאחיות המדהימות, המסורות, המוכשרות והמיומנות של הפגייה. אתן שטיפלתן בעלמה, וטיפלתן גם בי. אי אפשר לתאר את גודל העזרה שאתן נותנות לתינוקות, וגם להורים, וכל זאת בלב רחב, בחיבוק, בחיוך ובנועם. מקווה שאתן מקבלות סיפוק מעבודתכן המסורה, ושאולי יום אחד תקבלו גם את השכר הראוי לעבודת קודש זו. נשיקות לכולכן, וחיבוק גדול מאיתנו.

שנה טובהההההה

ראש השנה.

ההתחלה של השנה. התחלה חדשה. אופטימיות. 365 ימים עוד לפנינו! ימים שיכולים להפוך לזכרונות טובים, זכרונות מרגשים. רגעים שיכולים להיות חוויות. כל כך הרבה אופטימיות בחג אחד…

מקווה שכשאסתכל אחורה על השנה הזו ואזכר בה לטובה.

ובנתיים

אני מאחלת לי, למשפחתי, לחברי, ולכל הקוראים היקרים לי

שתהיה שנה טובה, מלאה חידושים, הרפתקאות, חברים, אהבה, והרבה אור (אור טוב לצילום ובכלל).

שנה טובה 2016 שנה טובה 2016 שנה טובה 2016 שנה טובה 2016

שנת תשע"ז – בואי! אנחנו מוכנים.

שנה טובה 2016

מי מבלבל את המצות?!

מי מבלבל (שוטף במים) את המצה שלו?

מי מבלבל את המצות

בצד של רם נהוג לשטוף (!) את המצות (!) במים (!) לפני שאוכלים (או לפני שמורחים עליהן משהו)….

כל מי שסיפרתי לו על התופעה הזו בצד שלי (אשכנז) התחלחל מהרעיון (:

אז מה איתכם? מבלבלים או אוכלים יבש?

פסח שמח!

יום המשפחה

כבר שבוע אני חושבת איזה פוסט לכתוב ליום המשפחה.

פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.

חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.

וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.

חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.

ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.

וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.

אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!

צילומים בלבן