שנה טובהההההה

ראש השנה.

ההתחלה של השנה. התחלה חדשה. אופטימיות. 365 ימים עוד לפנינו! ימים שיכולים להפוך לזכרונות טובים, זכרונות מרגשים. רגעים שיכולים להיות חוויות. כל כך הרבה אופטימיות בחג אחד…

מקווה שכשאסתכל אחורה על השנה הזו ואזכר בה לטובה.

ובנתיים

אני מאחלת לי, למשפחתי, לחברי, ולכל הקוראים היקרים לי

שתהיה שנה טובה, מלאה חידושים, הרפתקאות, חברים, אהבה, והרבה אור (אור טוב לצילום ובכלל).

שנה טובה 2016 שנה טובה 2016 שנה טובה 2016 שנה טובה 2016

שנת תשע"ז – בואי! אנחנו מוכנים.

שנה טובה 2016

מי מבלבל את המצות?!

מי מבלבל (שוטף במים) את המצה שלו?

מי מבלבל את המצות

בצד של רם נהוג לשטוף (!) את המצות (!) במים (!) לפני שאוכלים (או לפני שמורחים עליהן משהו)….

כל מי שסיפרתי לו על התופעה הזו בצד שלי (אשכנז) התחלחל מהרעיון (:

אז מה איתכם? מבלבלים או אוכלים יבש?

פסח שמח!

יום המשפחה

כבר שבוע אני חושבת איזה פוסט לכתוב ליום המשפחה.

פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.

חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.

וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.

חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.

ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.

וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.

אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!

צילומים בלבן

יומולדת שנה לבלוג + הפוסט ה-100!

היום לפני שנה – ב-1/1/2015 התחלתי לכתוב את הבלוג. שנה חלפה, ו-100 פוסטים אחר כך… הנה אני כאן. אז – מזל טוב לבלוג! וכמאמר הפולנים: "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה!"

החלטתי לחגוג לו כמסורת בלוגריות ותיקות ממני – בציון רשימת עשרת הפוסטים האהובים עלי.

אני יודעת מה היו הפוסטים האהובים עליכם – או לפחות הנצפים ביותר: במקום הראשון "הדירה החדשה", ומיד אחריו "איך הפכתי לאמא" שהוא גם אחד האהובים עלי (האישי ביותר שכתבתי, זה בטוח). קצת אחר כך הפוסט על פורים 2015, ואז פוסטים על עבודה עם לקוחות שהם גם חברים: "מזל טוב לפרברים" ו-"משפחת ספיר משחזרת".

ישבתי וקראתי את כל הפוסטים מחדש, התרגשתי, נזכרתי, תיקנתי קצת וניסיתי לעשות רשימה. היה מאוד קשה לבחור, בסך הכל כולם היו בני… המכנה המשותף בין אלו שבחרתי היו כמובן האישיים יותר, הפרטיים, פחות סיפורי טיולים, על הבית, על "עשה זאת בעצמך" או על עבודה או השראה. כי "רק על עצמי לספר ידעתי"…

אז הנה רשימת עשרת האהובים עלי נכון לרגע זה, לפי סדר אקראי, מוזמנים להכנס ולהזכר בעצמכם.

שלוש נשים קרירות

  1. "שלוש נשים קרירות". כי הבלוג הזה בשבילי הוא "הכל או כלום". ואני שמחה שהאנשים היקרים לי הולכים איתי בזה.

2. "בת של צלמת" ו"בת של רופא". שניהם אהובים עלי והבחירה קשה…

השוואות

3. אחד הפוסטים של ההשוואות. ההשוואות היו בכלל הסיבה להתחלת הבלוג, אז הם נכנסים מיד לרשימה! אני חושבת שהראשון "השוואות" הוא האהוב עלי ביותר.

ד"ר אילזה לוינסקי

4. "ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי". כי כל מה שקשור אליה מרגש אותי.

5. "ומי שלא קופץ אדום" – כי הפוסט הזה הוא כל כך רם, והמשפחה הקטנה שלנו, ואני כבר מחכה לכתוב לו פוסט המשך אחרי שילכו שלושתם למשחק ביחד. (רמז: הגיע הזמן! הן כבר מחכות!)

אחיות

6. "אחיות" כי הבננות שלי מקסימות אותי בכל יום מחדש.

אמא

7. "עברה את גיל ההתבגרות". כי זה הכוח של הצילום: תמונה אחת שווה אלף מילים. וגם כי אני לא מפסיקה להתרגש מתמונות, ומאמא שלי.

8. "גלידה ענקית בגביע זכוכית". אחד הפוסטים הכי פחות נצפים (!) והכי אהובים עלי. בכלל התלבטתי בין כמה מהקטגוריה "פירורי עוגיות – רגעים קטנים של החיים": "דג דגיג", "ביי ביי מוצצים", "מדידות", "שותות חלביק", "איפה הנעליים" ועוד ועוד פירורים, כי אני כל כך אוהבת אותה. סיפורים קצרצרים בכמה תמונות ומילים בודדות. גילוי נאות: אני הכי אוהבת את הפוסטים הקצרים. כשאני מגלה שיצא לי פוסט ארוך אני מתבאסת…

פייסטיים

9. "ותודה לאלוהי הפייסטיים". פשוט כי אני מתרגשת כשאני נזכרת באחותי איתי בלידה מהמרחקים.

לידה תמרול

10. ואחרון חביב לשנה זו, בגלל ש-"איך הפכתי לאמא" כבר זכה במדליית כסף בתור הנצפה ביותר, אני אבחר באחיו: "איך הפכתי לאמא לשתיים". אלה פוסטים "למיטיבי לכת": בעצם כל סיפור הלידה שלי. אז זה לא לבעלי קיבה רגישה או חוסר סבלנות לרגשנות הורמונלית.

תודה לכל הקוראים הנאמנים, על התגובות, הקריאה, והפרגון. תודה למשפחה והחברים שלי שמאפשרים לי לספר עליהם ולשתף בתמונות האישיות שלנו. אני הולכת לנשנש איזה עוגה לכבוד היומולדת…

הדירה החדשה

לפני שלוש שנים קנינו דירה. ב"קרניצי החדשה", צמוד לקריית קרניצי, השכונה ששנינו גדלנו בה (וההורים שלנו עדיין גרים בה). זו היתה החלטה חפוזה, כי היה צריך להחליט ממש מהר, כי זאת "הזדמנות", כי אנחנו רוצים לגור ליד ההורים שלנו, כי זו שכונה טובה, כי זו השקעה טובה… כל הסיבות הנכונות. ובכל זאת: אני לא מסוגלת לקחת כאלה החלטות, בכאלה סכומי כסף, עם כזאת התחייבות לעתיד, כשמדובר בפיסת נייר ועליו שרטוט של דירה. אז החלטתי שהאחרים יחליטו בשבילי, בתקווה שעד שהדירה באמת תהיה מוכנה ונצטרך לעבור אני אחליט מה דעתי בעניין.

צרות של עשירים.

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הדירה שלי… למרות שהיא ליד רחוב ביאליק, ומלוכלך פה, ואין חניה, והסביבה רועשת, וביאליק זה רחוב ממש הארד-קור רמת-גן, ואין גינות ציבוריות יפות, ולא הייתי רוצה שהבנות יחצו כל כך הרבה כבישים בדרך לבית הספר… יש המון חסרונות פה. אבל את הדירה עצמה אני כל כך אוהבת. (וגם ממש לא אוהבת שינויים).

ו"דירת קבלן" זה מושג שמעביר בי חלחלה… איפה ה"אופי" של הדירה, כשכל הדירות נראות אותו הדבר? ולעבור מבניין של שש דירות לבניין של 100? ואין אוכלוסיה מגוונת, אין מכולת, וספר, וההוא מהמיצים שמכיר אותי… מן ניכור שבתוך הצפיפות. לא שיש לי בעיה לגור בבניין – גדלתי בבניין, ואין לי בעיה עם שכנים… לא יודעת להסביר את הרתיעה. יודעת שזה ההפך מהבית שהייתי מדמיינת לעצמי. אבל יש גם יתרונות: זה ממש קרוב להורים (הבנות יכולו ללכת ברגל לסבא וסבתא!), זאת "שכונה טובה" (גדלתי בה, לפני שהכפילה את גודלה אני יודעת בוודאות שהאוכלוסיה היתה "טובה". היתה לי שם ילדות נהדרת), יהיה פארק גדול, עם דשא (ולא מוקף רק בתי אבות כמו הגינה הציבורית פה), והדירה חדשה, חדשה. הדוגמא היחידה שעודדה אותי היא הדירה של חברתי עינת. גם "דירת קבלן" אבל מקסימה, מוארת, ועם אופי.

אני יודעת – צרות של עשירים.

"את יכולה לעשות בה מה שאת רוצה". "תעשי את הבחירות שלך, ככה הדירה תקבל אופי". "תעצבי אותה איך שאת אוהבת". אז מתברר שבדירת קבלן יש "סטנדרט". מקבלים שרטוטים של הדירה, ואפשר לעשות שינויים. כל שינוי עולה פעמיים: גם זיכוי מופחת על השינוי, וגם המחיר של החדש. (למשל: בוחרים קרמיקה לא מה"סטנדרט": זיכוי סימלי על הקרמיקה + חיוב מלא על הדגם הנבחר). גם תשלום לספק, וגם תשלום לקבלן.  (למשל: רוצים להוסיף ברז שירות במרפסת: הברז עולה נגיד 100 שקל, החומרים עולים נגיד 200 שקל, אבל "הוספת ברז" בפירוט של הקבלן עולה 3000 שקל. להלן: ברז=3300 שקל).

אני יודעת – צרות של עשירים.

אמרתי לעצמי: אני מוכשרת, יש לי עין, למדתי בבצלאל. אני יכולה לעשות את השינויים האלה לבד. כמה קשה להוריד "שירותי אורחים" מהשרטוט?! לשימחתי ולמזלי החלטנו ללכת לפגישת יעוץ אצל רונית כפיר, מעצבת הפנים הסופר מוכשרת (האחת והיחידה! מספר אחת! המהממת! מתים עלייך!) רק בשביל לקבל קצת טיפים לאיך להתחיל ומה חשוב לדעת לפני שנפגשים עם ה"שינויי דיירים" (האדריכלית מטעם הפרוייקט שמטפלת בשינויים ובבחירות של כולם). הבנו מיד שזה גדול עלינו. ושבשביל אנשים פרפקציוניסטים כמונו, כדאי להשקיע עכשיו את הכסף בעזרה מקצועית ולא להתחרט אחר כך.

אז לפני קצת יותר משנה התחלנו את תהליך העיצוב עם רונית. מילאנו שאלון ארוך ארוך על אורח החיים שלנו, החפצים שלנו, ההעדפות שלנו, והאהבות שלנו. לפי השאלון הזה ובכישרון רב רונית עיצבה לנו את הדירה המתאימה לנו ביותר. הפגישה הראשונה היתה הכי מרגשת: לפנינו הונחו שש סקיצות שונות (שונות לגמרי, בדברים מהותיים) של הדירה העתידית. הסקיצות היו כל כך שונות, וכל כך יפות שבחרתי מיד שלוש שונות שהייתי רוצה לגור בהן. למשל אחד הדברים שכתבנו בשאלון, זה שהחלום שלי הוא ספרייה גדולה בסלון. בסקיצה אחת היא הופיעה על הקיר הגדול בסלון. בסקיצה אחרת הספרייה תפסה קיר שלם במסדרון, שקועה. בחיים לא הייתי חושבת על זה לבד! (בשביל זה יש מעצבת). היו חמש/שש סקיצות למטבחים, וכולם יפים וגדולים כמו שרצינו. והלהיט של הבית, הדבר שקלע בול לרצון שלנו, בלי שבכלל ידענו שזה מה שאנחנו רוצים: בחלק מהסקיצות רונית ביטלה חדר אחד, והפכה אותו לחלל חצי פתוח שמתחבר עם הסלון – חדר משחקים. אנחנו ביקשנו לשמור על הפורמט של חדר שינה אחד לבנות וחדר משחקים נפרד. אבל רונית טענה ש"אף ילד לא משחק בחדר משחקים. תמיד הילדים רוצים להיות איפה שהשאר נמצאים – בסלון / במטבח, ושם הם ישחקו". אז היא הפכה את חדר המשחקים לפתוח, כך שיהיה חלק (אחורי) של הסלון.

בסבלנות, בייסודיות, ועם שימת לב לפרטים הקטנים ביותר ("איפה תרצי לתלות את ההדפס של אבא שלך? כדי שלא נשים בטעות שקע מאחוריו") רונית עברה איתנו חדר חדר, שקע שקע, רהיט רהיט. אנחנו עברנו על הסקיצות ובחרנו מכל האפשרויות את הדברים שמתאימים ביותר לנו. (לקח לנו כמה ימים טובים, והרבה התלבטויות). מכל אלה היא בנתה את הדירה לפרטי פרטים, כל רהיט שלנו שמתוכנן לעבור לדירה שובץ, כל מחשבה נלקחה בחשבון (המיטות של הבננות יסודרו בצורת ר'? או אחת מול השניה? לאן הראשים יפנו? האם המנורה במסדרון לא תסנוור אותן מהזווית הזאת? כמה מנורות רואים כשפותחים את הדלת של הבית? מה גובה נוח למפסק? וכו' וכו'. אין סוף פרטים).

במקביל היינו צריכים ללכת לבחור ריצוף (יבש ורטוב), חיפוי (חדרי מקלחת ומטבח), ברזים, אסלות, ארונות מטבח, שיש, דלתות… כי לפני יציקת הרצפה והקירות צריך לתת לקבלן תוכניות מפורטות של כל הבחירות והשינויים. את השלב הזה החלטנו שכן נעשה לבד. מצאנו את עצמינו מתחילים להתעניין בצבעי רובה, אופני הנחת חיפויי קירות במקלחת, ממששים אריחים בבתים של חברים, מתייעצים עם בעלי ניסיון, הולכים להרצאה על  פירזול מטבחים, אוספים טיפים מחברים שבתחום (חברתי מעצבת הפנים עדי מזרחי פרידמן תרמה מנסיונה בעיצוב מטבחים), ואת עצמי מסתכלת עוד ועוד בפינטרסט…אני הייתי בנגב קרמיקה לפחות עשר פעמים. אובססיבית כרגיל – כבר התעייפתי מעצמי. ועדיין לא בחרתי חיפוי מטבח נדמה לי…

תוך כמה חודשים התוכניות הוגשו, הרצפה נוצקה, הדירה נבנתה.

בשבוע שעבר נקראנו לראות את הדירה ולבדוק שכל התוכניות יצאו לפועל. השרטוטים התעוררו לחיים! היה מאוד מרגש. פתאום יש דירה אמיתית, שאפשר לראות. אמנם בלי ריצוף ובלי טיח על הקירות, אבל אפשר לדמיין. יש חלל. עד עכשיו זה היה כל כך ערטילאי. הנה הקיר המפריד בין הסלון לחדר משחקים. הנה המטבח! (כזה קטן?!), הנה הנוף מהמרפסת.

ומה דעתי? יש לי עוד יותר משנה להחליט.

צרות של עשירים. שמעתי.