סרט. כי אם אפשר ויש איך, לא צריך הרבה למה

לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

ברט אמאבא
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 2
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 3
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 4
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 8
צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

סרט אמאבא 7
צילום: מור ארקדיר

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

ציפור מעופפת או: זיכרון ילדות (של רם)

ציפור מעופפת

כשהיינו בפריז קנינו לבננות ציפור מעופפת כזו: מנגנון פשוט של קפיץ, ציפור פלסטיק, כנפי ניילון. רם התלהב נורא, אמר שהיתה לו כזו בילדות, שאבא שלו ישתגע כשהוא יראה את זה, שהבנות יתלהבו כל-כך, וכו' וכו'…. לי אין זיכרון כזה. בכל מקרה קנינו (בין שאר מתנות רגשות האשם – איך – נסענו – לחמישה – ימים – בלעדיכן – והשארנו – אתכן – לעשות – כיף – עם – סבא – וסבתא – רחמנות). גם את זה קנינו.

אז הלכנו אחר-הצהריים אחד בקיץ לנסות להעיף את הציפור בפארק.

אחרי שרם ניסה ללמד את עלמיק ועשה כמה הדגמות די כושלות, ואחרי "תן לי! "תן לי!""תן לי!" הולך ומתגבר (היה ברור שהוא קנה את זה לעצמו. אבל הבננות לא מוותרות!) עלמיק ניסתה ובאורח פלא העיפה אותה נפלא כמה פעמים ברצף!

זאת אומרת הציפור די מתעופפת לכל עבר (בגלל זה לא הספקתי לתפוס אותה בצילום) ובאופן די אקראי (למעלה ולמטה) ובסוף מתרסקת בפתאומיות, אבל היא הצליחה להחזיק כמה שניות טובות באוויר. וכולנו היינו מרוצים ושמחנו מאוד.

כצפוי אחרי כמה דקות היא התרסקה לתוך עץ סמוך…. יש לנו כבר ניסיון בחילוץ חפצים מעצים בפארק (למשל: רם מדגים לעלמיק בעיטות בכדור לשמיים – הכדור נתקע בעץ סמוך – רם מנסה להפיל אותו בעזרת זריקת הנעל שלו – הנעל והכדור תקועים על העץ – בלית ברירה הוא זורק גם את הנעל השניה, הרי גם ככה מה יש לעשות רק עם אחת – כעבור חצי שעה ובעזרת קצת מזל ונענועי ענפים הכל נופל חזרה). במקרה הזה העץ היה די נמוך אז רם טיפס עליו וניענע את הענפים, והבננות המודאגות צפו בחשש (חשש לציפור? לאבא?!)

לציפור שלום.

עייפים ומרוצים שבנו הביתה עמוסי חוויות.

טיול קטן בשבת: העיר העתיקה בירושלים

לפני כמה שבועות קפצנו בהחלטה (חצי) ספונטנית עם חברים לבוקר בעיר העתיקה בירושלים. את כל ה"משפחתיות" של פסח היה צריך לשבור באיזה ניגוב חומוס משובח עם חברים ולהרגיש תיירים בעיר קרובה-רחוקה.

בתוכנית:

שיטוט בסמטאות העיר העתיקה (עם עדיפות לצעדים ראשונים של אחת הבננות)

צעדים ראשונים בעיר העתיקה

צעדים ראשונים בעיר העתיקה

קניית מזכרת קטנה לבננות אם יבקשו (בטיולים הקודמים בערים עתיקות בארץ אספנו פעמון, דרבוקה, חולצה מודפסת בזול, "יהלום" מפלסטיק להתבונן בו לפני השינה)

על הכתפיים

ארוחה כלשהי (בוקר/צהריים) בחומוס האגדי לינא

חומוס לינא

התבוננות בחנויות השונות בשוק ובחנות הצילום הותיקה ליד חומוס לינא (מוכרים בה הדפסות של צילומים מתחילת המאה ה-20. כל פעם אני מתלבטת מה לקנות ובסוף משאירה את ההחלטה לפעם הבאה.)

והפתעת הטיול: הגענו עד לכותל. בכל כמה שנים כשאני מגיעה לכותל אני קצת נבוכה מהסיטואציה. אני מרגישה כל כך לא שייכת למקום הזה, שלא ברור לי כל כך מה אני אמורה לעשות. ללכת עם הבנות לגעת באבנים? לכתוב פתק?

GAL_7538

המקום הזה לא מסמל בעבורי הרבה מעבר לכפייה דתית. אני מרגישה בו תיירת לגמרי. בכל הדרך עד אליו רואים חרדים ממהרים בסמטאות מלאות מזכרות צלבניות, נשים יהודיות חרדיות ומוסלמיות מכוסות בגדים ארוכים מכף רגל ועד ראש. אני מתבוננת בכולם באותה פליאה.

גם כשצילמתי חתונות של זוגות דתיים והם ביקשו להצטלם על רקע הכותל (כולל בשתיים בלילה בתום החתונה) לא הצלחתי להזדהות עם הרעיון. וזאת למרות שבילדותי האזנתי שוב ושוב לתקליט של כתבי קול ישראל במלחמת ששת הימים, והתרגשתי כשהחיילים הגיעו לכותל.

בחו"ל אנחנו הולכים לכנסיות, מבצרים ומקדשים של דתות שונות ונהנים להיות "תיירים": מתבוננים מהצד. אז למה לא בארץ?

בכותל
עלמיק כתבה פתק ובסוף החליטה לשמור אותו לעצמה.

איפה הנעליים?

 תמרול (שנה וחצי), כמו כל בת במשפחה שלנו, מטורפת על הנעליים שלה.

הבעיה היא שאם היא לא נועלת אותן או חולצת אותן או מסתובבת איתן ביד, היא משאירה אותן בכל מני מקומות…

איפה הנעליים

בתמונה: חיפושים מתחת למקרר. אולי הן שם.

אף-אל-אף

כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון