יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

 

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

עגבניות משלנו!

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

אחרי שנת החורף הארוכה, בבת אחת, כאילו בפקודה משמיים (או אולי מהשורשים) כל הצמחיה בוונקובר התחילה להנץ, ואז לפרוח. נסענו לחופשת פסח בארץ, והשארנו מאחור ונקובר גשומה, אפורה, אך מלאה ניצנים. חזרנו אחרי שבועיים ביום שמשי במיוחד הישר לוונקובר פורחת באלף צבעים.

במיוחד בלטה פריחת הדובדבן. כל הרחובות נטועי עצים פה בוונקובר, בדרך כלל כל בלוק משני צדדיו נטועים אותו סוג של עצים. הבלוק שלנו ברובו עצי דובדבן, משני צידי הכביש. הדובדבן פרח במלוא תפארתו במשך כשבועיים-שלושה, (באיחור רב – כך הסביר לי נהג מונית מקומי, בגלל החורף הקר שהיה), לפני שעלי הכותרת החלו לנשור. כך היה עם כל סוגי העצים המקומיים, בכל בלוק ניתן היה לראות צבע שליט – ורוד או בורדו או לבן.

מתברר שגם העץ עליו תלויה הנדנדה שלנו – הוא עץ דובדבן. כך יכולנו לבחון מקרוב את הפלא. העץ שהיה עירום כל חודשי החורף בבת אחת החל להנץ ולפרוח כולו בוורוד. אחר כך מתחילים לצמוח העלים הירוקים, ואז מתייבשים ונושרים בבת אחת עלי הכותרת הורודים, והעץ נשאר ירוק. שיעור קצר בבוטניקה פה מול הבית. בוקר אחד קמנו לרחוב מכוסה עלי כותרת וורודים, ואחרי כמה ימים הם הרקיבו, וזהו. נגמרה פריחת הדובדבן.

וכך זה עם כל פרחי הגינה שלנו. הצמחים שהתכופפו מעומס השלג בחורף האחרון, באורח פלא התאוששו, הזדקפו, והחלו לפרוח במגוון צבעים. ולמרות שהיו פה עדיין ימים קרים וגשומים, מתובלים בימי שמש עזה, הצמחים יודעים מה תפקידם בטבע. אותי זה הדהים, לא פחות. לתומי חשבתי שכל הצמחים מתו בחורף הקשה, אבל הטבע חזק בהרבה ממה שאני חושבת. בלי טיפול מיוחד, אפילו מבלי לפזר חומרי דישון, אחד אחד הצמחים התאוששו וחזרו לחיים.

כשהולכים פה ברחובות אפשר לראות שבכל כמה ימים מגיע תורו של צמח אחר לפרוח, כל צמח בזמן אחר מתחיל להנץ, וכמו נותן את כל כולו למופע חד-פעמי וקצר. כל צמח פורח בשיא תפארתו למשך כמה שבועות, וזהו, נושר ונשאר ירוק, עד המופע של השנה הבאה.

והנה הגיעה העונה שכל הוונקובראים מחכים לה: הקיץ. כל כך יפה פה בקיץ!

לתמונות של וונקובר בסתיו לחצו כאן, לוונוקבר בחורף לחצו כאן וכאן ניתן לראות את ארבע עונות השנה בגינה שלנו.

הבוקר הלכתי לסופר וקניתי משמשים. הם אמנם יקרים פה, ומעטים, אבל כיוון שבכל פעם בשבוע האחרון שקניתי משמשים לא הספקתי אפילו לטעום מהם כי הבננות הקדימו אותי, החלטתי הבוקר להתגבר על הקמצנות ולקנות יותר. אחר כך התיישבתי על יד המחשב, וריפרפתי בתמונות, ומצאתי, במקרה לחלוטין (באמת!) תמונות משבת אחת לפני שנה (21/5/2016 ליתר דיוק).

הסתכלתי בתמונות וניסיתי להזכר בשבת הזאת. לא זוכרת כלום. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור מהתמונות:

שבת טיפוסית שלנו בישראל לפני שנה, בטח התחילה בבריכה, או סיבוב בפארק או ביקור אצל חברים, ואז ארוחת צהריים משפחתית אצל ההורים שלי. אחרי הארוחה אבא שלי – סבא אורי – התחיל להכין ריבת משמשים.

ואז עלמה רצתה להצטרף ולעזור.

הוא בטח ביקש ממנה לעזור להפריד את המשמשים ולהוציא את הגוגואים, ושם לה אותם בצד שיתייבשו כדי שהיא תוכל לקחת אותם הביתה ל"אוסף". לחתוך בסכין חד הוא לא נתן לה, אז היא רק עמדה וחיכתה לו שיסיים.

אחר כך תמרול התעוררה מהשנ"צ שלה ורצתה גם לראות "מה עושים".

כל אחת הכניסה בתורה חתיכות של משמשים כתומים לבלנדר.

אחר כך הן התבוננו בסיר עם העיסה הכתומה מתחממת, וסבא בטח נתן להן לערבב, וריח מתוק התפשט במטבח.

לבסוף הוא הכניס את הריבה המוכנה לצנצנות הרותחות ואמר להן "תיזהרו! לא לגעת! זה חם מאוד!", והן ליקקו את השאריות של הריבה מהסיר, ומיד אמרו "זה לא טעים בכלל ככה! סבתא אסתר אפשר ארטיק?" וירדו לגן השעשועים.

זה בטח היה ככה. אולי לא.

אמצע מאי, שנה אחרי, יש לי משמשים בבית אבל לא ריבה. נראה לי שאני מתגעגעת.

ריבת משמש / אורי לוינסקי

מצרכים:

1 קילו משמשים (עדיף של תחילת העונה), חלק חתוכים לחתיכות, חלק מרוסקים גס.

פקטין, סוכר. (אם רוצים ריבה מתוקה יותר, 1/2 קילו סוכר מקסימום, ואז צריך 1 כפית פקטין. אם רוצים ללא סוכר אז יש להשתמש ב-3 כפיות פקטין).

אופן ההכנה:

מבשלים בסיר על אש גדולה את המשמשים (מרוסקים או חתוכים או גם וגם, תלוי במרקם הריבה שרוצים), מוסיפים פקטין, מערבבים. כשהתבשיל מגיע לרתיחה, מוסיפים את הסוכר (אם החלטתם שהולכים על הגרסה המתוקה יותר), ומערבבים. מביאים לרתיחה שוב, וממשיכים לבשל במשך 8 דקות נוספות תוך כדי ערבוב.

מכבים את האש, ומכניסים לצנצנות שניתן לסגור בהברגה, מחוממות מראש בתנור (הצנצנות צריכות להיות רותחות בעצמן), בעוד הריבה חמה, וסוגרים מיד.

לתת לריבה בצנצנות הסגורות להתקרר לטמפרטורת החדר (בעת הקירור נוצר ואקום).

לשמור בקירור, אפילו מספר חודשים.

בתאבון!

בקנדה גיליתי איך נראות ארבע עונות השנה.

בישראל תמיד צחקנו שיש רק קיץ וחורף. אין עונות מעבר. קיץ-קיץ-קיץ, חם-לוהט-גיהנום, ואז יום אחד מתחיל לרדת גשם. לפחות בגוש דן זה ככה. רק כשגרתי בירושלים הרגשתי את הצורך להתעטף בסריג לפנות ערב, או ללבוש מכנס ארוך וחולצה קצרה (ולא רק קצר). בגנים של הבנות הן למדו על "סימני הסתיו" ושרו שירים על חלזונות ואפודות, זה היה הסתיו היחידי שהרגשתי. והאביב? פריחה משגעת, אלרגיה (לאלרגים), ותוך שבועיים שוב מתחיל הקיץ.

כאן לעומת זאת, יש ארבע עונות. הן מרגישות שונות זו מזו, ונראות בהחלט שונות: וכאן, לראשונה בחיי, גם יש לנו גינה קטנטונת מחוץ לבית, והיא מיקרוקוסמוס של כל השינויים העונתיים שנראים בעיר:

קיץ

הקיץ חמים, לעיתים ממש חם. הוא מלווה בגשם, אבל לא בכל יום, ולפעמים עוברים אפילו שבועות בין מטר למטר, ואז מותר אפילו להשקות את הגינה. השנים האחרונות נחשבו שחונות בוונקובר, ועקרונית לא מקובל (ואפילו אסור לדעתי) להשקות גינות פרטיות, אלא רק לפי הנחיות ברורות. הדשא ליד הבריכה הציבורית למשל, הלך והצהיב במהלך הקיץ, וככה זה, לא משקים.

הקיץ צבעוני, הגינות הפרטיות מלאות צבע, פרחים, עצים ושיחים. ברחבי העיר תלויים עציצים מעמודי התאורה מלאים בפריחה מהממת. בגינה שלנו (אותה מטפחת בעלת הבית במסירות) צומחים שיחים ופרחים, והיא פונה לכיוון דרום ולכן שטופת שמש במשך רוב שעות היום. ממש חם לשהות בה אפילו.

ואת כל זה מלווה זמזום קבוע של דבורים. הגינה מלאה דבורים. תכל'ס בקיץ האחרון התרגלנו כל כך לראות דבורים שהם הפכו ל"זבובים של קנדה" מבחינתינו. לעומת זאת כשתמר ראתה זבוב לפני כמה שבועות היא נכנסה לכזאת היסטריה… דקות ארוכות ניסיתי לשכנע אותה ש"זבוב לא עושה שום דבר".

הגענו לוונקובר בשיא הקיץ, והוא היה יפה וצבעוני וריחני. בילינו בגינה שלנו שעות רבות (עד שמתנו מחום ונכנסנו למאוורר שבפנים…). משחקים בבועות סבון, ציור על המדרכה בגירים, נדנוד בנדנדה (כשחוברה לעץ שמול הבית), ושיחות של הבנות עם הארנב הדמיוני שגר בקצה הצפוני של הגינה, בין השיחים.

סתיו

ואז הגיע הסתיו. הסתיו בוונקובר כל-כך יפה, שלעיתים חשבתי שאולי הוא אפילו יותר יפה מהקיץ. אמנם ירד המון גשם (המון אפילו יחסית לוונקובר) ונשבו רוחות סוערות, אבל העיר השתנתה כל הזמן. בתוך שבועות בודדים העיר הפכה מירוקה לחומה-כתומה-צהובה-אדומה, כל העלים נשרו ונשארו רק עצים ערומים, וערמות של עלים מרקיבים בצידי הכביש.

יצאנו לטייל ברחובות הסמוכים, נהנים מערמות העלים הנושרים, אוספים, סופרים, משווים עלים. לקחנו עלים הביתה לייבש בין דפי הספרים, כדי לזכור את הצבעוניות המדהימה הזו.

כל נסיעה בעיר לוותה בקריאות התפעלות שלי מהיופי הזה. ובכל יום הדרך לבית הספר נראתה קצת אחרת.

קרה שראיתי עץ מלא עלים כתמתמים-ורדרדים, ועד שהספקתי לחזור עם המצלמה אחרי הגשם – נשרו כל העלים במשב רוח חזק אחד.

וגם הגינה שלנו השירה עליה, העץ שעליו תלויה הנדנדה הפך ערום, והעלים שנותרו על השיחים בגינה החליפו צבעים ונשרו. השמיים הפכו אפורים, נהיה לאט לאט יותר קר, והימים התקצרו והתקדרו.

הסתיו פה מתחיל כל כך צבעוני ויפה, והופך חשוך ואפור. גם שעות האור חשוכות יותר, מבעד למסך העננים. כשבירכו אותי "Have a good night" בשעה שלוש בצהריים, ובאמת מרגישים את תחילת הדמדומים  – חשבתי בעצב – כמה שהיום קצר, כמה שהחושך ארוך, כמה שאני מתגעגעת לישראל.

ואז הגיע החורף.

חורף

החורף נפל עלינו באיטיות כמו שלג. השלג התחיל לרדת בתחילת דצמבר, ולא עזב אותנו במשך חודשיים. אומרים שזה היה החורף המושלג ביותר בוונקובר בשלושים שנה האחרונות, ואנחנו חווינו אותו במלוא הדרו.

ירד שלג, אבל בעיקר לא נמס במשך שבועות. היו טמפרטורות נמוכות, ולא ירד כמעט גשם. בגלל זה השמיים היו בהירים במשך ימים רבים. השלג שהצטבר הפך לקרח, ואנחנו ניצלנו את השלג לכל הפעילויות האפשריות: בניית אנשי שלג, אכילת שלג, החלקה על מזחלת, וסקי בהרים.

ואכן היה קר. לא טורונטו פה, לא מונטריאול, ובטח לא קלגרי. אבל יחסית למה שאני מכירה – היה קר. הטמפרטורות נשארו קרובות לאפס (מלמטה) במשך כל היום, וירדו בלילה. מה שכן – בדיוק חשבתי על זה – שזה היה החורף הראשון בחיי שלא היה לי קר כל הזמן. בחוץ לבשתי מעיל טוב, מחמם, ונעלתי נעליים מחממות, לבשתי כפפות וחבשתי כובע, כך שלא היה לי קר (חוץ מבידיים שזו נקודת התורפה שלי), גם לא בשהיה ארוכה בחוץ. ובבית – כל הזמן חמים ונעים אצלינו (גם לפני שנכנסים למקלחת, גם כשהולכים לישון). צריך לחשוב איך לייבא את החימום התת רצפתי הזה ארצה.

השלג הזה, הלבן הגדול והרך שמכסה את הכל, פנורמה לבנה ושקטה – זה יופי בל יתואר. העיר מלאה פארקים ודשאים גדולים, כל שניים-שלושה בלוקים יש פארק, והכל היה מכוסה מצע שלג לבן, שלא יכולתי להפסיק להתפעל ממנו. גם כשהוא הפך לקרח קשה וחלק, והתעייפתי מלנהוג רק בכבישים ראשיים מחשש להחלקה. היופי הלבן עוצר נשימה.

וגם הגינה שלנו כוסתה שלג למשך חודש וחצי. כשהשלג התחיל להנמס לבסוף, וחלוקי הנחל שבגינה החלו לבצבץ – נזכרנו שיש צמחים מתחת לכל השלג הזה. נראה שהזמן קפא מלכת מתחת לשלג. הצמחים ישנו שנת חורף, וחיכו ערומים, אך חיים, מתחת.

אביב

והנה הגיע האביב.

כשהגיע ה-21 למרץ (היום הראשון לאביב) חשבתי לי שהתאריך הזה כל כך שרירותי, הרי כל הזמן משהו כמו 8 מעלות, ולא מפסיק לרדת גשם. בארץ זה היה נחשב חורף. מה אביב?!

אבל עצי העיר הערומים החלו להאיר בהילה צבעונית – ורדרדה, או צהבהבה, או ירקרקה, ומקרוב, בגינה שלנו, אפשר לראות ניצנים.

אז יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו – עלמיק תמרול ואני – ולמרות שבמבט ראשון כל הגינה נראית חומה ורטובה, בהתבוננות מקרוב, רואים שהאביב הגיע. השיחים הרדומים החלו מנצים בירוק בהיר וחדש. כמה ניצנים מרימים ראש בקצות הענפים הריקים.

בין השיחים שקרסו מכובד השלג שהיה, החלו לבצבץ ניצני פרחים: אירוסים, וסוג של רקפות. חלק מהעצים בגינה האחורית החלו להנץ, ואפילו לפרוח טיפ-טיפה.

ולתוך הבית נכנסה דבורה.

והגשם לא מפסיק לרדת.

 הערה: התמונות צולמו ב-22/3/17

אני בטוחה שעוד אצלם את האביב במלוא תפארתו, ובנתיים אנחנו נוסעים לקבל את פני האביב בישראל, בפסח. ננשום קצת פריחה, נהנה מהשמש, ונחזור לאביב שמתעורר פה לאט.

שיהיה חג אביב שמח!