ילדה מספר 2

"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.

אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:

ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.

ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת  – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.

ילדות צילום גלית לוינסקי
תמרול היתה מחכה לרגע שעלמה תחזור מהגן

ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.

ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).

ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.

ילדות צילום גלית לוינסקי
היום בו תמר למדה לרכוב על אופניים. בת ארבע וחודשיים

ילדות אופניים צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.

ילדות עוטפות מתנות צילום גלית לוינסקי

כותבת בעצמה צילום גלית לוינסקי
תמר רוצה ללמוד לכתוב. בת ארבע וחודשיים, והאותיות שכתבה
כותבת צילום גלית לוינסקי
תמר כותבת ברכת תודה למורה שלה לריקוד

ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.

לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.

נסיכות צילום גלית לוינסקי
שירה וריקוד: תמר ודניאל

ילדות צילום גלית לוינסקי פליימוביל צילום גלית לוינסקי

נסיכות צילום גלית לוינסקי
עוד תמר ודניאל, שוב נסיכות, הפעם הנסיכות על הנדנדה

ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.

הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.

בריכה צילום גלית לוינסקי
תמרול תעלול
פסים צילום גלית לוינסקי
ילדה את אושר בעצמך
ילדה ואבא צילום גלית לוינסקי
אבא ובת

ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.

ילדות אוכלות מצה צילום גלית לוינסקיילדות שותות צילום גלית לוינסקי ילדות בונות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות פיראט צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.

ילדות מצלמות צילום גלית לוינסקי
מצלמות
ילדות צילום גלית לוינסקי
שרות ורוקדות
ילדות צילום גלית לוינסקי
עלמה במבט של "מישהו משתלט לי על השולחן שלי"
ילדה על אופניים צילום גלית לוינסקי
גם לרכב על אופני הבלאנס היא לימדה את עצמה

מתקנים צילום גלית לוינסקי

תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.

מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!

ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדות צילום גלית לוינסקי
עם הסיכה של הופעת הריקוד "blackbird"
לקריאת עוד פוסטים על הילדונת הזו (חוץ מכל אלה שמודגשים לאורך הטקסט): הפוסט הראשון של הבלוג היה עם תמר, וגם הפוסט השני שהיה על הצילום החודשי שלה, כאן חגגנו לה יומולדת שנה, כשהפסקתי להניק אותה, וכאן כשהיא היתה בת שנתיים, על חיבתה לנעליים, פוסט אהוב במיוחד על האחיות עלמה ותמר, על היחסים של תמר עם הדג-דגיג, תמר מבלה בסטודיו לצילום, תמרול המתולתלת הרשמית של המשפחה, תמר ואיה, תמר כבר לא תינוקת, ומהזמן האחרון – כמובן על ההופעה הראשונה של תמר, ועל תמר מצלמת, על תמר בת ארבע ואבא.

בכורה

לכבוד חג הביכורים רציתי לספר על הבת בכורה שלי: עלמה.

בת בכורה

עלמה היא בת בכורה, בת חמש ועשרה חודשים, אחות גדולה לתמר בת השלוש וחצי.

לפי "מה שאומרים", לפי מה שקראתי, לפי "מחקרים" ובעיקר לפי שיחות עם אמהות חברות שלי – היא ילדה בכורה קלאסית: היא בעלת ביטחון עצמי, בוגרת, אחראית. חשוב לה "לרצות" אותנו – ההורים והמבוגרים, יש לה דרישות גבוהות מעצמה, היא חוששת לאכזב, פרפקציוניסטית, הישגית.

בת בכורה

והיא גם –

הילדה הכי "טובה" שיש. אפשר לדבר איתה שיחות ארוכות, היא מקשיבה ומפנימה, וזוכרת. כיף לבלות איתה, נעים לשוחח איתה. היא סקרנית ומתעניינת. אפשר לדון איתה על דברים, היא קשובה וניתנת לשכנוע. היא אכפתית, ואמפתית. היא חברה טובה, היא כייפית ומצחיקה.

היא אחות נהדרת לתמר. אוהבת, מדברת, מחבקת, משחקת. היא דואגת לתמר ומרגישה אחריות כלפיה, היא מלמדת את תמר ומסבירה לה ועוזרת לה וגם שומרת עליה (ומעירה לה ומתקנת אותה גם). היא נדיבה כלפי אחותה – משתפת אותה, חולקת איתה, מתחשבת בה. "בואי תמר" אני שומעת את עלמה מהסלון, "אני מרשה לך לעזור לי לקשט את זה" (פרוייקט שעלמה קיבלה לשעורי בית). זה לא שהן לא רבות ומקנאות חלילה, אבל מהצד זה נראה שקודם כל הן אוהבות ודואגות אחת לשניה, שזה טבוע בהן.

היא עדיין מפתיעה אותי, כל הזמן, ותמיד לטובה.

בת בכורה
מקריאה לתמר
בת בכורה
צופות ביחד בסרט מפחיד (בטח פרוזן)
בת בכורה
אחות גדולה
בת בכורה
כותבות ברכת יומולדת לאבא
בת בכורה
אחות גדולה חותכת פנקייק לאחותה

בת בכורה

והיא גם חכמה ומצחיקה ויפה ויצירתית, ובעלת כישרון דרמטי וזיכרון של פיל. כיף לבלות איתה זמן, וכיף לתת לה מתנות כי היא שמחה מהן כל כך, וכיף להכין לה אוכל טעים כי היא נהנית ממנו ויודעת לשבח, והיא מפרגנת ויודעת להחמיא. והיא יודעת לחבק ולנשק ולא מתקמצנת (במיוחד אם אני מבקשת).

בת בכורה
בחנוכה קונצרט של בית הספר, מול מאות אנשים
בת בכורה
בהופעה פרטית לנו

בת בכורה

היא נהדרת בכל מובן, היא עולה על כל תקווה שהיתה לי ל"אם תהיה לי בת, איך תהיה הבת שלי…"

בת בכורה
גאה בעצמה בסקי
בת בכורה
לסביון אין ריח טוב
בת בכורה
שמחה ממתנת היומולדת שלה – אופניים

בת בכורה בת בכורה בת בכורה

בת בכורה

ואני חושבת הרבה, כמה אני שמחה שהיא הבת שלי, הילדה הזאת. אם הייתי ילדה הייתי רוצה להיות חברה שלה. היא בנאדם מקסים, וככה היא מעצמה. אני מזכירה לעצמי שהתפקיד שלי כאמא שלה הוא לכוון אותה קצת, ולעזור, וחושבת ש"רק שאני לא אפריע יותר מדי" כי יש בתוכה כבר את הכל.

ואז אני חושבת כמה כבד "עול הבכורה", הציפיות, הלחצים. ומיד אני נמלאת רגשות אשמה, אני אמא, וחצי פולניה  – רגשות אשמה הם מנת חלקי בכל יום. אני כועסת על עצמי שאני "מצפה ממנה" ליותר מדי, שאני "מכריחה אותה". שאני מזרזת אותה לגדול – להתמודד (חוג שחיה למשל). שאני לא משבחת אותה מספיק, או שאני משבחת יותר מדי. אני מזכירה לעצמי שהיא אמנם ה"גדולה שלי" אבל עוד לא בת 6. והיא תולה בי עיניים כאלו, מצפות, כאילו אני יודעת מה אני עושה.

ואי אפשר להתעלם מה"מיקום" במשפחה. אין מה לעשות, הן לא בנות אותו גיל והיחס שונה, לפעמים. וגם האופי של שתיהן שונה, ואז "כשעלמה היתה בגילה לא היינו מסכימים", וכל הדיון נפתח מחדש.

בת בכורה

ילדה שלי. עלייך נפל העול להיות בת בכורה, ובאותה הזדמנות נפלה בחלקך הזכות להיות – כן, בת בכורה. אני חושבת שאת ממקסמת את המצב.

קיבלת את ה"בכורה" ביושר, ושוב, את עושה את זה הכי טוב שאת יכולה, הכי טוב שאפשר. בת בכורה קלאסית-מיוחדת-אהובה. שלי.

בת בכורה
"סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים" שבועות 2017

 

אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי.

הפוסט השנה לכבוד יום האישה הבינלאומי (שמצויין בכל שנה יום אחרי היומולדת שלה) מוקדש לאשה המשמעותית ביותר בחיי – אמא שלי.

אמא
אמא שלי במדי אחות, מתוך תערוכת הגמר שלי בבצלאל, 2004

האשה שלימדה אותי את רוב מה שאני יודעת על החיים: (בעיקר תוך דוגמא אישית).

שאין כמו משפחה. שבשביל הילדים שלי אני אעשה הכל, ללא גבול או סוף. שלאהבה לילדים שלי אין התחלה או סוף, ושמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. אין גבול לעזרה שההורים שלי נותנים לי, גם בגילי המתקדם. גם כספית, אבל גם בזמן ובהרגשה שכל מה שאני רוצה/צריכה, הם האנשים הראשונים שאני פונה אליהם, והם תמיד יעזרו.

שחברות טובות צריך לשמר. צריך להשקיע, ולהבין את החשיבות של חברות טובות. חברה טובה יכולה להיות לכל החיים. אפילו יותר מבן זוג או אח.

שאפשר לאסוף בני משפחה וחברים בכל גיל. מי שראוי להכנס ללב שלה, נשאר שם כבר לתמיד.

חריצות ועבודה קשה. כל אדם צריך לעבוד, אם לא בשביל הגשמה עצמית אז בשביל פרנסה בלבד. עבודה היא עבודה. לא חייבים להנות ממנה, אבל צריך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר שאפשר. (אני לא חושבת שאמא שלי אהבה יותר מדי את המקצוע שלה. אבל היא בחרה בו בלית ברירה, ולא התלוננה על כך מעולם).

להעריך את הזמן הפנוי, ולהקדיש זמן לפנאי. אמא שלי הקפידה תמיד להקדיש זמן לספורט, טיולים בארץ, טיולים בחו"ל, חוגי העשרה, הרצאות, תיאטרון, אמנות, קולנוע, ומפגשים עם חברים. גם כשהיא היתה לוקחת אותי לקנות בגד בתור ילדה, הייתה זוכרת לעצור לאכול גלידה בכיכר "אורדע", או לשבת ב"אורנה ואלה" כשהייתי גדולה יותר. אפשר להנות מהזמן בצוותא גם אם הוא "סידור". אני שמחה כל כך שעכשיו בשנות הפנסיה שלה היא יודעת לנצל היטב את הזמן, ועסוקה כל כך. יש לה חוגים, ומפגשים, וסדנאות, והמון מפגשים עם חברות בין לבין. (ועדיין היא מוצאת זמן להיות עם הנכדים, אם צריך בהתראה של רגע).

שבזוגיות יש שוויון. כששני בני הזוג סומכים אחד על השני, כל אחד תורם כפי יכולתו ולוקח לפי ראות עיניו. אמא שלי מאז ומעולם הרוויחה פחות מאבי, אבל מעולם לא "ביקשה" ממנו כסף. כל החשבונות שלהם משותפים וגלויים. ההחלטות הכספיות הגדולות הן משותפות. ולגבי ההחלטות השוטפות – היא מנהלת את משק הבית וההוצאות באופן עצמאי. זה חלק מה"תפקיד" שלה ביניהם. ואבי מצידו לא יזלזל מעולם בהחלטה שלה לקנות דבר יקר, גם אם הוא מותרות. הם סומכים זה על שיקול הדעת של זה.

 להעריך אדם באשר הוא ולא לפי מינו. אמא שלי תמיד התעצבנה על אנשים שלא העריכו אותה מספיק בגלל היותה אישה. בעיקר נשים. (היה מקרה שהמורה בבית הספר היסודי הזמינה את אבא, ולא "הסתפקה" באמא. זה מדהים, גם תחושת הערך הנמוכה שיש למורה עצמה כך מסתבר, וגם חוסר החינוכיות שבזה).

לחשוב מה את רוצה, להשקיע מאמץ ולהשיג את זה. אם בלימודים, בעבודה, ואפילו בן זוג (אני שונאת את המילה בעל). כן. אמא שלי, הפולניה, שהקפידה לא ללחוץ עלי "למצוא חבר", אמרה לי יום אחד: "אם את רוצה חבר, תתאמצי לחפש אותו. תצאי, תתענייני, אל תחכי שהוא ייפול מהשמיים". ובכלל, ההורים שלי חינכו אותי שדברים טובים משיגים במאמץ. תשקיע=תתוגמל.

לא לישון בלילה מרוב התרגשות. בין הדברים שירשתי ישירות ממנה, זה את היכולת להתרגש באמת, להרגיש רגשות חזקים, ולדאוג, כל הזמן. אני לא גאה בזה, אבל לטוב ולרע זה חלק ממני. גם אני דואגת כל הזמן. הצד החיובי הוא שאני לא אדישה, אני דואגת מאוד, ואוהבת מאוד, וחוששת מאוד, ומפחדת, וכועסת, ושמחה.

מזל טוב אמא. לימדת אותי המון, ועדיין. אוהבת אותך אסתר לוינסקי, שתהיה לך שנה שמחה, מספקת, מלאת אמנות, טיולים, חברים, ושלא תתגעגעי יותר מדי אלינו. פשוט תבואי!

 

 

אחת על אחת: ונקובר

כבר מזמן היה לי חלום לנסוע עם עלמיק לחופשה של שתינו, אחת על אחת, בחו"ל. בכל פעם שאני איתה לבד כל כך כיף לנו, כל כך מעניין לדבר איתה, שתינו נהנות מהמפגשים, וכל ה"עניינים" נעלמים (קנאת אחיות, תשומת לב מאבא, כאלה). חיפשתי מקום שיתאים לכזאת חופשה ועל אף המאמץ והמחיר הגבוה, כל פעם חזרתי לרעיון הנסיעה לונקובר, לבקר את אחותי ומשפחתה. זה רחוק, זה יקר, אבל שלא כמו כל מני ערים קרובות  – בונקובר יש לנו משפחה, אז לא צריך כל הזמן לחפש "אטרקציות", ואפשר סתם – להיות ביחד (שזה גם ככה הדבר האהוב על שתינו).

הפעם האחרונה שהיינו (שתינו) בונקובר היתה לפני כמעט שלוש שנים, כשעלמיק היתה בת שנה וחצי. התארחנו אצל אחותי ומשפחתה במשך חמישה שבועות בזמן שרם עשה "אלקטיב" (עבד) במכון להתפתחות הילד. על אף האינטנסיביות של לגור זמן כה ארוך עם משפחה אחרת לכולנו זו היתה חוויה מדהימה. לי – להיות עם אחותי, ולעלמה – להיות עם בנות הדודה שלה שאוהבות אותה כל כך.

שתינו התרגשנו מאוד לקראת הנסיעה. עלמיק פוגשת בכל שנה את בנות הדודה שלה ומדברת איתן הרבה בפייסטיים. כשסיפרנו לה שאנחנו נוסעות היא מאוד שמחה והתחילה לספר לכולם שהיא "נוסעת לחופשה עם אמא". האמת שכל החברים שלי שיש להם ילדים "גדולים" (בני יותר משנה נגיד) אמרו לי שהם מקנאים בי. איזה כיף זה אחד על אחד עם הילד הגדול, ועוד בחו"ל. לדעתי זו הזדמנות חד פעמית, כי תכל'ס כשהילד השני מגיע לגיל כזה אי אפשר לנסוע רק איתו, כי זה ישבור את לב הבכור…

ארזנו, נסענו, טסנו, הגענו.

היה נהדר. היה כיף להיות ביחד אחת על אחת – במטוס, בבית. היה כיף עם הבנות של אחותי, הן היו בחופשת החורף שלהן והקדישו לנו המון זמן. היה לי כיף להיות קצת עם אחותי לשם שינוי. היה טוב להתגעגע לשגרה שבבית ולרם ולתמרול. אבל לא היה מושלם. הג'ט לג בימים הראשונים היה קשה מאוד מאוד. שכחתי כבר כמה קשה יכול להיות ג'ט לג של 10 שעות הפרש, בעיקר לקטנים. עלמיק בכתה המון, נעה בין התנהגות תזזיתית כמעט היפראקטיבית למשברים של בכי ועייפות קשה. זה לקח חמישה (!) ימים ולילות עד שהיא הצליחה להחזיק יום שלם במצברוח טוב. ביום החמישי הרגשתי שסופסוף אני "מזהה אותה". היא חזרה להיות עלמיק השמחה, המתעניינת, הנהנית שלי. עד אז כבר הספקתי להשבר כמה פעמים, להתחרט שנסענו, לבכות בלי שליטה בעצמי ולהרדם בשעות מוזרות. כן, גם אני הייתי בג'ט לג.

אחת על אחת ונקובר
ג'ט לג הוא השטן

בדצמבר (סביב היום הקצר בשנה) קר וגשום בונקובר. לפעמים מושלג. שעות האור הן בין בערך 08:30 בבוקר ועד 16:30 אחר הצהריים. רוב הפעילויות שעשינו היו במקומות סגורים, פשוט כי קר ולא נעים בחוץ. ביום הראשון שהגענו, ממש לכבודינו, התחיל לרדת שלג. הוא לא נערם, סתם שלג רטוב, אבל אנחנו הישראליות שמחנו בו מאוד. עלמיק מיד לבשה מעיל ומגפיים ויצאה לטעום את השלג.

אחת על אחת ונקובר

בילינו ביחד במיטב הבילויים החורפיים: הלכנו לשחות בבריכה המחוממת. החלקנו על הקרח. קפצנו בטרמפולינות. ביקרנו ב"אקווריום" המפורסם של ונקובר, הלכנו ל"מסיבת תה" בבית תה אמיתי. הלכנו פעם אחת לשופינג (עלמה שנאה כרגיל). שיחקנו הרבה בבית במשחקים, איפור, קעקועים, לק, ציורים, המון ריקודים, וכל מה שבנות אוהבות. עשינו ערב סרט, ומסיבת פיג'מות, ומסיבת שוקו חם, וקישטנו ארבעה בתי ג'ינג'ר ברד. אפינו עוגיות, וחלות לשבת, ושין הכינה לנו מטעמים בארוחות נהדרות.אחת על אחת ונקובר

אחת על אחת ונקובר
ג'ינג'ר ברד והופעה

אחת על אחת ונקובר

הגענו בתקופה היפה של לפני קריסמס. כל העיר היתה מקושטת ומוארת. נסענו לבקר ב-VanDusen – גן מטופח ויפה במשך השנה, ומקושט באורות בכמות אינסופית לקראת חג המולד. התפלאתי לראות איך האנשים שם כל כך לא צינים, ונהנים בלב שלם מהאורות, הקישוטים ואווירת החג. כשהגענו לגן הוא היה מלא באנשים, רובם מבוגרים, שהתמוגגו מהאורות. ברחובות אפשר לראות אנשים הולכים עם סוודרים של קריסמס, או חובשים קרניים או כובעים של החג. בערב חג המולד עצמו עשינו סיור אורות באוטו, נסענו לראות איך הבתים מקושטים (וחזרנו הביתה לחגוג יומולדת לעלמה).

אחת על אחת ונקובר
בית ג'ינג'ר ברד ב-VanDusen

אחת על אחת ונקובר

מעשה שהיה כך היה: בוקר אחד עלמיק קמה ואמרה: "חשבתי שנחגוג לי כאן יומולדת חצי!" (לא יודעת למה פתאום היא חשבה על זה. אולי זכרה שהבנות לימדו אותנו על רעיון יומולדת חצי כאן בונקובר בגיל שנה וחצי שלה? אולי נזכרה ששין אחותי היתה נוכחת בשלושת ימי-הולדת-חצי שהיו לה עד עכשיו?!) בכל מקרה כולם קפצו על הרעיון ונרתמו למשימה: שין אפתה עוגת שוקולד. נטע הכינה רשימה של רעיונות שיתאימו לחגיגה, ושאלה את עלמיק שאלות מנחות (צבע אהוב: סגול. נסיכה אהובה: אין. בעצם אנה ואלזה. בעצם הן לא נסיכות כי הן קוסמות), שלוש הבנות קישטו את העוגה ברוח התשובות, עלמיק התיישבה להכין לעצמה מתנה "שתיתן לנו לתת לה" (כי הרי ידוע שלא קונים מתנות ליומולדת חצי). בערב חגגנו לעלמיק יומולדת ארבע ושליש והיא היתה כל כך שמחה וגאה!

אחת על אחת ונקובר
התכנית של נטע ליום ההולדת

הבנות של אחותי אוהבות לרקוד, והן רקדניות מצויינות אחת אחת. הן עצמן אוהבות לרקוד בבית, ככה סתם עם מוזיקה בשביל הכיף, ועלמיק שאוהבת לשיר, לרקוד ובכלל להופיע (העולם הוא קהל. לא ידעתם?!) השתלבה מצויין. הן רקדו בלי סוף, ושרו והקליטו את עצמן מופיעות. יש לי סרטונים כל כך מצחיקים בטלפון! באופן שובה לב כל אחת מהבנות בילתה עם עלמיק זמן איכות גם בנפרד: נגה הבכורה המציאה עם עלמיק משחקים. היא גם אלופת התסרוקות ומרגע שהציעה לעלמה לעשות לה "תסרוקת חגיגית" עלמיק לא הפסיקה לבקש עוד סוגי צמות מסובכות. גלי עשתה לעלמיק טיפולי פדיקור/מניקור מפנקים ומרחה לה לקים לפי בקשות ספציפיות ביותר. נטע הצעירה הקדישה שעות שלמות לציורים, הדבקות ומשחקי טאקי חיות. והרי מבחינת עלמיק – זה שכל אחת לקחה אותה לחדר שלה, ונתנה לה לחטט במגירות ובקופסאות שלה, זה הכי מעניין שיש!

בנוסף, האחייניות שלי חובבות צילום, כמו הוריהן. לא רק "הצטלמות בטלפון" כמו כולנו (ובעיקר בנות הטיפשעשרה, שמשרבבות שפתיים ועושות פוזות), גם ממש לצלם, במצלמות אמיתיות. והן מעולות בזה! את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הורשתי לגלי. נטע מצלמת במצלמת פולרוייד מגניבה. נגה מצלמת מגיל מאוד צעיר במצלמות חצי מקצועיות ומקצועיות. כך שבנוסף לי, שאני כידוע מצלמת בלי סוף, מכל כיוון אפשרי נשמעו קליקים. וכמובן שאחרי כל סצנת צילומים (למשל עלמה עושה לק, מיד נשלפות מצלמות וטלפונים) כולנו מסתכלות ומשוות ושולחות אחת לשניה אימג'ים. תענוג!

חוץ מזה בגלל שהכל כל כך הזכיר לנו את התקופה הזאת לפני שלוש שנים, שבילינו יחד חודש שלם, המון תמונות הזכירו לנו תמונות ישנות. נגה יזמה ובשיתוף פעולה עשינו כמה שיחזורי תמונות ממש מוצלחים.אחת על אחת ונקובר אחת על אחת ונקובר אחת על אחת ונקובראחת על אחת ונקובר

אז היה כיף, ומרגש להפגש, ומעניין, ומשמח. ונשארה לעלמיק חוויה חיובית מלהיות בונקובר (וכששואלים אותה היא אומרת שהיא רוצה שבפעם הבאה נסע כולנו יחד. עם אבא גם). גם לי זה עזר להוריד את מפלס המתח לקראת המעבר, ניסיתי לדמיין את עצמי שם ברחובות, בבתים, בבריכה… לא יכולנו לחפש דירה באמת (אי אפשר לחפש חצי שנה מראש) אבל אני ושין עשינו קצת תיאום ציפיות, חלקנו את החששות שלנו והתרגשנו יחד לקראת העתיד. עשינו סיור ב"בית ספר של נטע" (שיהיה הגן של עלמה בשנה הבאה) והתחלנו להכיר את השטח "מבפנים".

אחת על אחת ונקובר
נגה ועלמה. אהבת אמת

להתראות ביולי!