עלמיק ביקשה מתנה ליום-הולדתה אלבום תמונות של עצמה. "אני רוצה להסתכל על תמונות שלי שהייתי קטנה". היא אמרה לי, כמה ימים אחרי יום הולדתה השישי.

"זה הרבה עבודה" עניתי לה, מתחילה להילחץ מהצפוי לי. "זה יקח לי זמן". – "לא נורא, יש עוד המון זמן, תכיני לי ליומולדת הבא!"

"גם תמר תרצה" אמרתי לה. "היא נורא תקנא".  – "לא אכפת לי שתכיני גם לה" היא ענתה לי.

והרי כל האלבומים שלנו נשארו בארץ.

ואני כמעט לא מדפיסה תמונות, מלבד לקיר תמונות שלנו, או כדי לשלוח ארצה כמתנות לחגים.

זה היה לפני כמעט שנה, ולקראת הקיץ, כשהתקרב יום-הולדתה ה-7 של עלמה, לא נותרה לי ברירה. הבטחות צריכים לקיים.

גם אם אני קצת אובססיבית.

גם אם אני לא מסתפקת בתמונות שכבר בחרתי לאורך השנים לבלוג אלא מתעקשת לעבור תמונה-תמונה על 7 שנים, עשרות אלפים של תמונות, מאות תיקיות.

גם אם אני עושה עבודה כפולה כי החלטתי לעשות אלבום גם לתמר.

גם אם זה ביום האחרון למבצע באתר שאני מזמינה ממנו (Blurb), והנה כבר ארבע לפנות בוקר. אם כבר יש לי ילדות גדולות שישנות בלילה, אני יכולה להקריב לילה אחד, למרות שלמחרת יום לימודים רגיל…

אבל יצא מהמם. 190 תמונות (כי לא הצלחתי לצמצם יותר) לכל אחת (שיהיה הוגן), עיצוב מינימליסטי (אי אפשר גם להשקיע בעיצוב), של זכרונות ורגעים ראשוניים ומשמעותיים ויפים בחיים שלהן.

עלמה קיבלה את האלבום ביום-ההולדת שלה, כששהינו עם סבא וסבתא דליה ורוני באי החביב עלינו גבריולה בחופשה קייצית, אחרי משחק של "חפשי את המטמון". ההתרגשות היתה גדולה.

שתיהן מאוד התרגשו והתלהבו. מאוד מאוד. במשך עשר דקות.

מאז לי (ולסבים, הזמנתי מיד שלושה עותקים מכל אלבום) יש אלבום תמונות מרגש מזכרונות, אירועים ראשוניים, משמעותיים, וסתם יפים שלהן.

וזה בסדר, אני יודעת שיום יבוא וגם הן יחזרו לעלעל בהם ויהנו מההשקעה.

יום אחד, כשהסליים בבית יגמר וכל הגומי-לומס יהפכו לצמידים צבעוניים.

אז.

 

וככה הם נראים:

המתנה שבסיום "חפשי את המטמון" ביום היומולדת: אלבום אישי לעלמה, ואלבום אישי לתמר:

והנה עוד טעימה מהתמונות שבאלבומים (טעימה ממש, אמרתי שיש 190 תמונות לכל אחת…)

לפוסט של הבנות אוהבות תמונות, לפוסט על האלבום של הטיול שלנו להולנד.