סופרבול.

התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.

היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.

היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).

היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.

היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).

היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).

היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).

היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.

היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.

היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.

 

לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.

אין מה לעשות, למרות הכל, זה לא אמריקה פה.

כמה צפון-אמריקאי מצידינו.

"קפצנו" לארה"ב לכמה שעות.

קפצנו = נסענו לגבול בשביל לחדש את אישור המעבר היבשתי, כדי שבחופשת החורף הקרבה בצעדי-ענק לא נצטרך להתעכב בגבול אלא נוכל לעבור בזריזות, ולהמשיך בנסיעה למחוז חפצינו (אתר נופש חורפי בשם GreatWolf Lodge במרחק כ-ארבע שעות נסיעה מונקובר, מבלי עיכובים מיותרים בגבול). בכניסה הקודמת שלנו לארה"ב דרך היבשה (לפני שנה) שוטרי הגבול האמריקאים דיברו אלינו כל-כך לא יפה, בכזו התנשאות ותוקפנות שזה ממש השפיע לי על כל היום הראשון של הטיול. התבאסתי להיות "אצלהם" במדינה "שלהם", אפילו שזה היה ביקור בסיאטל שהיא חצי-בקנדה מבחינתם. המעבר היבשתי לבעלי דרכונים זרים, יכול להיות בלתי נסבל. כל מי שצריך לחדש את ה"אסטה" (לבעלי דרכון שלא זקוק לויזה לארה"ב, כמו דרכון גרמני – אני והבנות) או לחדש את טופס I-94 (גם לבעלי דרכונים שיש בהם ויזה, כמו דרכון ישראלי – רם) צריך לחכות בתוך בניין המעבר האמריקאי, בתור ארוך (לפני שנה זה לקח לנו יותר משעתיים), בבניין בו באופן כמעט מופגן יש תא שירותים אחד למאות האנשים הממתינים בתור. (אני והבנות עמדנו בתור של חצי שעה לתא השרותים הזה. אני, ושתי ילדות, אחת בת פחות משלוש). אז השנה ניסינו לחסוך את הבלגאן הזה ולהתכונן מראש. ביום ראשון גשום וחסר תוכניות מיוחדות, לא בתחילת סוף-שבוע ארוך, לא בחג, נסענו במיוחד בכדי לעבור את התור, לקבל את האישור ולחזור הביתה.

בעצת הגוגל-מאפס החלטנו לעבור במעבר-גבול קצת מזרחי יותר מהמעבר גבול העיקרי בדרך לסיאטל. זו התבררה כעצה נכונה מטעם גוגל, כי ההמתנה למעבר גבול אמנם היתה ארוכה אבל זהו מעבר גבול קטן יותר ולכן עוברים בו פחות אנשים, משמע תור יותר קצר בתוך הבניין. את פנינו בגבול קיבל שוטר אמריקאי חמור סבר וזועף, שנזף בנו קשות על כך שלא החזרנו את הטופס פג-התוקף הקודם, כי "מבחינת ארצות הברית אתה עדיין בתוכה, ועובר עברה פדרלית". רם התנצל ואמר שהוא לא ידע שצריך להחזיר את הטופס (מתי?! איך אתה אמור לדעת שזו הפעם האחרונה שאתה עובר את הגבול?!) אבל התשובה הזו לא הניחה את דעתו של השוטר: "אתה לא יכול לקרוא את ההוראות שמאחור?" הוא הרים את קולו, "ככה אתה מתייחס לויזה שלך? אתה רוצה שאני פשוט אבטל לך את הויזה גם?!" נבח עלינו השוטר. אני מקווה שהבנות שישבו בשקט מאחור לא הבינו. למרות שיותר סביר להניח שהן דווקא הבינו, לפחות את הנימה התוקפנית.

חפויי ראש נכנסנו שוב לבניין מעבר-הגבול, הפעם ערוכים, למודי נסיון מהשנה שעברה, מצויידים בכל הניירות והטפסים, במשחקים לבנות, ובעיקר באורך-רוח ובידיעה שזה יקח זמן, ויהיה כרוך בנזיפות נוספות. לשמחתינו גילינו שזה "סניף" יותר קטן, ויש בו פחות תנועה ולכן פחות תור. ולהפתעתינו הרבה, אחרי כ-20 דקות המתנה בלבד, השוטר שחידש לנו את טפסי המעבר הדרושים היה כמעט חביב. רם אפילו הרשה לעצמו לבקש הסבר, מתי אמורים להחזיר את הטופס הארור, זה שבגללו ננזפנו בכניסה מהשוטר השני, והשוטר (החדש, הכמעט-חביב) ענה, מחביא חיוך מזלזל ש"חלק מהשוטרים לוקחים את זה יותר קשה". "אתה לא באמת יכול לדעת שזה יהיה המעבר האחרון שלך כשאתה גר קרוב לגבול. בקרוב לא תהיה יותר כל הניירת הזו. מבטיחים לנו את זה כבר ארבע שנים".

שמחים וטובי-לב נסענו לכמה שעות לאחת העיירות הקרובות – בלנהיים, להרגיש אמריקאים ליום אחד. עשינו קניות מופרזות ולא נחוצות בטארגט, אכלנו אוכל מופרז בפוד-קוורט, הסתובבנו קצת בקניון הגדול-יותר-מדי בבלנהיים, מילאנו דלק בזול וחזרנו לגבול "שלנו", בחזרה לקנדה.

"אצלינו" בקנדה השוטרים במעבר-הגבול נחמדים. הם שואלים את השאלות הנחוצות בנעימות וביעילות, ובעיקר לא "מחפשים אותך". "למה נכנסתם לארה"ב?" שואל השוטר הקנדי. "בשביל לחדש את הטופס I-94." עונה רם. "אה – כדי להתכונן מראש, בוודאי. כמה כסף הוצאתם היום?" 100" דולר." זהו? בסדר. כדאי שתסגור את החלון מאחור שהילדה לא תתקרר."

וזהו. שיחה של שתי דקות, והנה אנחנו שוב בקנדה. פה הדלק יותר יקר, הדולר יותר חלש, כשאתה ממתין ברכב יש מכל עבר שלטים של "אנא כבה את המנוע בזמן ההמתנה, בואו נשמור על הסביבה שלנו", אין אף Rest Area מלא ממסעדות פאסט-פוד כל הדרך עד ונקובר, לא רואים אף שלט Gun-Show" לחובבי הז'אנר, ובצד הזה, ברגע שאנחנו עוברים את הגבול אנחנו מרגישים בבית.

כן, מרגישים כבר קצת קנדים (במיוחד בהתנשאות על האמריקאים חובבי הנשק, התוקפנים, האגרסיביים, הקפיטליסטים).

וגם – מה לעשות, אולי הכל פשוט יחסי.