רשמים ראשונים מונקובר

התחלתי לכתוב את הרשימה הזאת כ"פתק" בטלפון יום לאחר שהגענו. אנחנו עשרה ימים פה, כמובן שהדברים כבר נראים לי אחרת. אבל רק עכשיו המחשב חובר, המסך נקנה, ויש לי רגע להעלות את זה…
רשמים ראשונים מונקובר, לא לפי סדר הגיוני או חשיבות:
  • מרגישה קצת כמו אחרי לידה. קצת לבד למרות שכולם איתי. מפחדת לצאת החוצה לבד (עם הבנות). הכל חדש, מפחדת לנהוג באוטו, לא מכירה את המוצרים בסופר, לא יודעת איפה החנות של הטלפונים.
  • ונקובר כל כך יפה בקיץ. עושה חשק שהקיץ ימשך עוד ועוד. חבל שהוא כה קצר פה.ונקובר רשמים ראשוניםונקובר רשמים ראשוניםונקובר רשמים ראשונים
  • בגינת המשחקים: פזורים משחקים (תלת אופן, משאיות, דלי) שאנשים השאירו להנאת הילדים. מישהי בשיא הטבעיות מורידה שמלה ומשתזפת על שמיכה על הדשא בגינה. אף אחד לא מרים גבה.ונקובר רשמים ראשונים
  • נופל לי האסימון כמו בפעם הראשונה בגינה ברחוב המעגל: אני צריכה לדבר עם הורים אחרים. רק שהפעם זה באנגלית ואין לי מה לומר. זוכרת את השבועות הראשונים עם עלמה בגינה כשהיא היתה קטנטונת. שתקתי, הקשבתי, ולאט לאט הבנתי שאין ברירה גם אני צריכה לתקשר אם אני רוצה שלעלמה יהיה טוב (וגם דוגמא אישית וכו'). ביום הראשון כאן הלכנו לגינה הקרובה. הגיעו אבא וילדה וילד. רם הציע לעלמה לשחק עם הילדה שנראתה בגילה, ועלמה רצתה מאוד. כל כמה דקות היא באה לשאול איך אומרים משהו באנגלית ובשאר הזמן הן תיקשרו בלי להבין אחת את השפה של השניה. רם הלך לפטפט עם האבא ואני חשבתי : אוי לא, שכחתי מזה שצריך גם לדבר עם זרים. אחר כך כשאמרתי את זה לרם הוא אמר לי ״מזג אוויר. תמיד יש את מזג האוויר״.
  • גינות הבתים פה מטופחות בטירוף. החצרות של הבתים, וגם קטע הגינה שמול הכביש (כל אחד רשאי לדאוג לגינון הקטע שבין הבית / הגדר של הבית עד הכביש. כך שכל הרחוב ירוק ופורח, כל אחד בהתאם לגינה שלו, לא באופן אחיד). גם ברחובות הראשיים ישנן אדניות פורחות תלויות מהעמודים.
    ונקובר רשמים ראשונים
    הרחוב שלנו
    ונקובר רשמים ראשונים
    הבית שלנו

    ונקובר רשמים ראשונים
    אדניות ברחוב הראשי
  • אין קקי של כלבים ברחוב. פשוט אין. או שיש פחות כלבים מברחוב המעגל ברמת גן, או ש(סביר להניח) אנשים חוששים מהקנס בן ה-2000 דולר שיטילו עליהם אם לא יאספו את צואת כלביהם. המשפט הקבוע "תיזהרי, יש כאן קקי" שהבנות רגילות לשמוע מאז שהן למדו ללכת פשוט לא רלוונטי כאן. אפשר אשכרה לשבת על כל דשא.
  • לא ממחזרים פה שקיות ניילון. מאוד מוזר. יש לנו פה חמישה פחים שונים בבית, על פי דרישת העירייה, אבל פח מיחזור כמו ״הפח הכתום״ ברמת גן אין.ונקובר רשמים ראשונים
  • נוהגת לראשונה באוטו גדול ממכונית משפחתית סטנדרטית. בעיר זרה. עם חוקי תנועה שונים. סיוט. מכונית גדולה = זו המכונית הגדולה ביותר שנהגתי בה אי פעם (חוץ מהטרנזיט של הקיבוץ בשל"ת כשחושבים על זה). עיר זרה= זו הפעם החמישית שלי פה, אבל חוש הכיוון שלי לא משהו (גם בלי ג'ט לג). חוקי תנועה שונים = למה למישהו זה נראה הגיוני לפנות ימינה באדום? שמאלה באדום? להכנס לצומת כשאי אפשר לחצות אותו???
  • מתברר שג'ט לג בקיץ קל יותר מג'ט לג בחורף. להתגבר על עשר שעות הפרש זה קשה Anyway, בעיקר ככל שהילדות קטנות. אבל יותר קל ״למשוך״ עד הערב כשאפשר לצאת לטייל באור, ולא כשיוצאים בארבע וחצי אחר הצהריים ובחוץ חשוך כאילו יצאנו לא״ש לילה. החיסרון: כשמתעוררים בארבע וחצי בבוקר בקיץ והבנות לא מאמינות שעדיין לילה.ונקובר רשמים ראשונים
  • כינים ישראליות שורדות טיסה.
  • לא לסחוב שוב מחשב PC דסקטופ ענק במזוודה בחזור. גם לארוז אותו, גם לבזבז עליו מזוודה שלמה, וגם החשש הנוראי שקרה לו משהו בדרך. עד שהגענו לחנות להחליף ספק כוח לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא נדפק בדרך. הדברים החשובים מגובים אבל מה זה הארדיסק נייד לעומת הניג׳וס של להתקין מחדש  את כל התוכנות… חייבת לעבור ל-MacBook.  רק שמישהו ימצא לי כבר את הפיתרון איך להעביר את כל התמונות שלי מהארדיסק שמתאים ל-PC -להארדיסק שמתאים ל-MAC. מחשבים ארורים.
  • המים הקרים בברז יוצאים קרים קרים.
  • כיף להגיע לבית. אנחנו כבר קוראים לו "הביתה".ונקובר רשמים ראשונים ונקובר רשמים ראשונים

מחשבות על גיל ארבעים

בעוד כמה ימים יש לי יומולדת. יומולדת שלושים ותשע. אבל ה"ארבעים" פשוט יושב שם (כמו שניסחה היטב סאלי מ"כשהארי פגש את סאלי").

והארבעים הזה הוא גדול, גם כי הוא עגול, וגם כי הוא כל כך סימבולי, מסמל את סוף תקופת הפוריות הנשית (למרות שכבר לא, אבל סמלית), וגם צופן את איום משבר גיל הארבעים.

אספתי רשימת גילאים שהתחולל בהם אירוע מכונן בחיי, או תקופה שהיוותה נקודת מפנה (שימו לב שאף אחד מהם אינו גיל עגול): להמשיך לקרוא

פורים 5#: תחפושות מיתולוגיות

במיתולוגיה המשפחתית שלנו, אמא שלי תפרה לנו תחפושות לפורים עוד כשהמשפחה גרה שנתיים בארה"ב (לפני שנולדתי – יש כבר הסטוריה של רילוקיישנים במשפחה). בלי לזלזל בתחפושות, שהן בהחלט יפות ומושקעות ותפורות בכשרון רב, מדובר בשתי תחפושות עיקריות: ליצן, ומלכת אסתר, ובוריא
ציות עליהן.

תחפושות
אני, ליצן, בת שלוש וחצי

להמשיך לקרוא

מכינות קציצות עם סבתא אסתר

הקציצות של אמא שלי – כשהן טריות טריות מהמחבת – ממממ…. – אחד הדברים האהובים עלי. (שוב חברי הטבעונים מחסירים פעימה. בשר?! בקר?!)

עוד מילדות: חמות מהמחבת (מהנייר הסופג, בכל זאת משפחה של רופאים), או קרות מהמקרר עם מלפפון חמוץ וחרדל (אחרי בית-ספר עם פ.), בפיתה, בסנדוויץ, ארוחת לילה, נשנוש בעמידה, או במחנה 80 כשההורים באים לבקר (עם סלט תפוחי אדמה).

וכנראה מגיל שהבננות עומדות מספיק יציב הן רוצות לטפס על כיסא ולעזור.

לערבב ולערבב, להוסיף חומרים, ללבב את הקציצות בידיים רטובות, להניח בצד… ולחכות שהן מוכנות וריחניות אחרי שסבתא מטגנת. לא גדולות מדי ולא קטנות מדי. שאפשר לתפוס בשתי אצבעות ולטעום, רגע לפני הארוחה.

אני לא מתיימרת להיות בשלנית גדולה, או אובייקטיבית, אבל זה מתכון מנצח!

קציצות

אגב בתמונות בספר מתכונים מימין זו לא עלמה. זאת נגה, אחיינית שלי, הנכדה הבכורה שגם היא בגיל קצת פחות משנתיים התנדבה לעזור… אי שם בשנת 1999 בערך.

אחת על אחת: ונקובר

כבר מזמן היה לי חלום לנסוע עם עלמיק לחופשה של שתינו, אחת על אחת, בחו"ל. בכל פעם שאני איתה לבד כל כך כיף לנו, כל כך מעניין לדבר איתה, שתינו נהנות מהמפגשים, וכל ה"עניינים" נעלמים (קנאת אחיות, תשומת לב מאבא, כאלה). חיפשתי מקום שיתאים לכזאת חופשה ועל אף המאמץ והמחיר הגבוה, כל פעם חזרתי לרעיון הנסיעה לונקובר, לבקר את אחותי ומשפחתה. זה רחוק, זה יקר, אבל שלא כמו כל מני ערים קרובות  – בונקובר יש לנו משפחה, אז לא צריך כל הזמן לחפש "אטרקציות", ואפשר סתם – להיות ביחד (שזה גם ככה הדבר האהוב על שתינו).

הפעם האחרונה שהיינו (שתינו) בונקובר היתה לפני כמעט שלוש שנים, כשעלמיק היתה בת שנה וחצי. התארחנו אצל אחותי ומשפחתה במשך חמישה שבועות בזמן שרם עשה "אלקטיב" (עבד) במכון להתפתחות הילד. על אף האינטנסיביות של לגור זמן כה ארוך עם משפחה אחרת לכולנו זו היתה חוויה מדהימה. לי – להיות עם אחותי, ולעלמה – להיות עם בנות הדודה שלה שאוהבות אותה כל כך.

שתינו התרגשנו מאוד לקראת הנסיעה. עלמיק פוגשת בכל שנה את בנות הדודה שלה ומדברת איתן הרבה בפייסטיים. כשסיפרנו לה שאנחנו נוסעות היא מאוד שמחה והתחילה לספר לכולם שהיא "נוסעת לחופשה עם אמא". האמת שכל החברים שלי שיש להם ילדים "גדולים" (בני יותר משנה נגיד) אמרו לי שהם מקנאים בי. איזה כיף זה אחד על אחד עם הילד הגדול, ועוד בחו"ל. לדעתי זו הזדמנות חד פעמית, כי תכל'ס כשהילד השני מגיע לגיל כזה אי אפשר לנסוע רק איתו, כי זה ישבור את לב הבכור…

ארזנו, נסענו, טסנו, הגענו.

היה נהדר. היה כיף להיות ביחד אחת על אחת – במטוס, בבית. היה כיף עם הבנות של אחותי, הן היו בחופשת החורף שלהן והקדישו לנו המון זמן. היה לי כיף להיות קצת עם אחותי לשם שינוי. היה טוב להתגעגע לשגרה שבבית ולרם ולתמרול. אבל לא היה מושלם. הג'ט לג בימים הראשונים היה קשה מאוד מאוד. שכחתי כבר כמה קשה יכול להיות ג'ט לג של 10 שעות הפרש, בעיקר לקטנים. עלמיק בכתה המון, נעה בין התנהגות תזזיתית כמעט היפראקטיבית למשברים של בכי ועייפות קשה. זה לקח חמישה (!) ימים ולילות עד שהיא הצליחה להחזיק יום שלם במצברוח טוב. ביום החמישי הרגשתי שסופסוף אני "מזהה אותה". היא חזרה להיות עלמיק השמחה, המתעניינת, הנהנית שלי. עד אז כבר הספקתי להשבר כמה פעמים, להתחרט שנסענו, לבכות בלי שליטה בעצמי ולהרדם בשעות מוזרות. כן, גם אני הייתי בג'ט לג.

אחת על אחת ונקובר
ג'ט לג הוא השטן

בדצמבר (סביב היום הקצר בשנה) קר וגשום בונקובר. לפעמים מושלג. שעות האור הן בין בערך 08:30 בבוקר ועד 16:30 אחר הצהריים. רוב הפעילויות שעשינו היו במקומות סגורים, פשוט כי קר ולא נעים בחוץ. ביום הראשון שהגענו, ממש לכבודינו, התחיל לרדת שלג. הוא לא נערם, סתם שלג רטוב, אבל אנחנו הישראליות שמחנו בו מאוד. עלמיק מיד לבשה מעיל ומגפיים ויצאה לטעום את השלג.

אחת על אחת ונקובר

בילינו ביחד במיטב הבילויים החורפיים: הלכנו לשחות בבריכה המחוממת. החלקנו על הקרח. קפצנו בטרמפולינות. ביקרנו ב"אקווריום" המפורסם של ונקובר, הלכנו ל"מסיבת תה" בבית תה אמיתי. הלכנו פעם אחת לשופינג (עלמה שנאה כרגיל). שיחקנו הרבה בבית במשחקים, איפור, קעקועים, לק, ציורים, המון ריקודים, וכל מה שבנות אוהבות. עשינו ערב סרט, ומסיבת פיג'מות, ומסיבת שוקו חם, וקישטנו ארבעה בתי ג'ינג'ר ברד. אפינו עוגיות, וחלות לשבת, ושין הכינה לנו מטעמים בארוחות נהדרות.אחת על אחת ונקובר

אחת על אחת ונקובר
ג'ינג'ר ברד והופעה

אחת על אחת ונקובר

הגענו בתקופה היפה של לפני קריסמס. כל העיר היתה מקושטת ומוארת. נסענו לבקר ב-VanDusen – גן מטופח ויפה במשך השנה, ומקושט באורות בכמות אינסופית לקראת חג המולד. התפלאתי לראות איך האנשים שם כל כך לא צינים, ונהנים בלב שלם מהאורות, הקישוטים ואווירת החג. כשהגענו לגן הוא היה מלא באנשים, רובם מבוגרים, שהתמוגגו מהאורות. ברחובות אפשר לראות אנשים הולכים עם סוודרים של קריסמס, או חובשים קרניים או כובעים של החג. בערב חג המולד עצמו עשינו סיור אורות באוטו, נסענו לראות איך הבתים מקושטים (וחזרנו הביתה לחגוג יומולדת לעלמה).

אחת על אחת ונקובר
בית ג'ינג'ר ברד ב-VanDusen

אחת על אחת ונקובר

מעשה שהיה כך היה: בוקר אחד עלמיק קמה ואמרה: "חשבתי שנחגוג לי כאן יומולדת חצי!" (לא יודעת למה פתאום היא חשבה על זה. אולי זכרה שהבנות לימדו אותנו על רעיון יומולדת חצי כאן בונקובר בגיל שנה וחצי שלה? אולי נזכרה ששין אחותי היתה נוכחת בשלושת ימי-הולדת-חצי שהיו לה עד עכשיו?!) בכל מקרה כולם קפצו על הרעיון ונרתמו למשימה: שין אפתה עוגת שוקולד. נטע הכינה רשימה של רעיונות שיתאימו לחגיגה, ושאלה את עלמיק שאלות מנחות (צבע אהוב: סגול. נסיכה אהובה: אין. בעצם אנה ואלזה. בעצם הן לא נסיכות כי הן קוסמות), שלוש הבנות קישטו את העוגה ברוח התשובות, עלמיק התיישבה להכין לעצמה מתנה "שתיתן לנו לתת לה" (כי הרי ידוע שלא קונים מתנות ליומולדת חצי). בערב חגגנו לעלמיק יומולדת ארבע ושליש והיא היתה כל כך שמחה וגאה!

אחת על אחת ונקובר
התכנית של נטע ליום ההולדת

הבנות של אחותי אוהבות לרקוד, והן רקדניות מצויינות אחת אחת. הן עצמן אוהבות לרקוד בבית, ככה סתם עם מוזיקה בשביל הכיף, ועלמיק שאוהבת לשיר, לרקוד ובכלל להופיע (העולם הוא קהל. לא ידעתם?!) השתלבה מצויין. הן רקדו בלי סוף, ושרו והקליטו את עצמן מופיעות. יש לי סרטונים כל כך מצחיקים בטלפון! באופן שובה לב כל אחת מהבנות בילתה עם עלמיק זמן איכות גם בנפרד: נגה הבכורה המציאה עם עלמיק משחקים. היא גם אלופת התסרוקות ומרגע שהציעה לעלמה לעשות לה "תסרוקת חגיגית" עלמיק לא הפסיקה לבקש עוד סוגי צמות מסובכות. גלי עשתה לעלמיק טיפולי פדיקור/מניקור מפנקים ומרחה לה לקים לפי בקשות ספציפיות ביותר. נטע הצעירה הקדישה שעות שלמות לציורים, הדבקות ומשחקי טאקי חיות. והרי מבחינת עלמיק – זה שכל אחת לקחה אותה לחדר שלה, ונתנה לה לחטט במגירות ובקופסאות שלה, זה הכי מעניין שיש!

בנוסף, האחייניות שלי חובבות צילום, כמו הוריהן. לא רק "הצטלמות בטלפון" כמו כולנו (ובעיקר בנות הטיפשעשרה, שמשרבבות שפתיים ועושות פוזות), גם ממש לצלם, במצלמות אמיתיות. והן מעולות בזה! את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הורשתי לגלי. נטע מצלמת במצלמת פולרוייד מגניבה. נגה מצלמת מגיל מאוד צעיר במצלמות חצי מקצועיות ומקצועיות. כך שבנוסף לי, שאני כידוע מצלמת בלי סוף, מכל כיוון אפשרי נשמעו קליקים. וכמובן שאחרי כל סצנת צילומים (למשל עלמה עושה לק, מיד נשלפות מצלמות וטלפונים) כולנו מסתכלות ומשוות ושולחות אחת לשניה אימג'ים. תענוג!

חוץ מזה בגלל שהכל כל כך הזכיר לנו את התקופה הזאת לפני שלוש שנים, שבילינו יחד חודש שלם, המון תמונות הזכירו לנו תמונות ישנות. נגה יזמה ובשיתוף פעולה עשינו כמה שיחזורי תמונות ממש מוצלחים.אחת על אחת ונקובר אחת על אחת ונקובר אחת על אחת ונקובראחת על אחת ונקובר

אז היה כיף, ומרגש להפגש, ומעניין, ומשמח. ונשארה לעלמיק חוויה חיובית מלהיות בונקובר (וכששואלים אותה היא אומרת שהיא רוצה שבפעם הבאה נסע כולנו יחד. עם אבא גם). גם לי זה עזר להוריד את מפלס המתח לקראת המעבר, ניסיתי לדמיין את עצמי שם ברחובות, בבתים, בבריכה… לא יכולנו לחפש דירה באמת (אי אפשר לחפש חצי שנה מראש) אבל אני ושין עשינו קצת תיאום ציפיות, חלקנו את החששות שלנו והתרגשנו יחד לקראת העתיד. עשינו סיור ב"בית ספר של נטע" (שיהיה הגן של עלמה בשנה הבאה) והתחלנו להכיר את השטח "מבפנים".

אחת על אחת ונקובר
נגה ועלמה. אהבת אמת

להתראות ביולי!