בטן

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15… לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה.