14 ימים בישראל בתמונות

גולשות בתל-אביב

פסים ביפו

איצטרובל בכרם מהר"ל

עמידת ידיים בתל-ברוך

חיוכים בכפר-סבא

חמציצים במקורות הירקון

בית בגבעתיים

תלתלים ברמת גן

איור ברזל בקריית טבעון

יצירה של תמר חדד

מצות ברמת גן

ארטישוק בכרמי-יוסף

דגלים בקריית-אונו

לימונים ברמת גן

סברס בעופר

הגדה בליל הסדר

פירות ארצינו ברמת אפעל

חול בחוף הים

קוצים בכפר בן-נון

קניידלעך בידיים

ברווזים בשבע טחנות

שסק בפרדס-חנה

חיבוקים בקריית טבעון

זהו, הפעם ללא מילים.

איכשהו נראה לי שגם ככה אפשר להבין הכל.

על הביקורים שלנו בארץ בשנים הקודמות: פסח 2017, פסח 2018, פברואר 2019

7 ימים בישראל

שין ואני נסענו לביקור של שבוע בישראל. סיכמתי בקצרה את רשמי מהביקור במטוס בדרך חזרה:

קצר. מדי. עובר כמו יומיים בקושי. הג׳ט לג ממשיך עד יום הנסיעה חזרה.

עצמאות. מספיקים הרבה לבד. אפשר להספיק לעשות חמישה דברים שונים באותו יום. לכל יום יש התחלה מוקדמת וסוף בשעות המאוחרות. 

געגועים למשפחה שלי בוונקובר. השעות הפוכות, קשה למצוא זמן נוח לשני הצדדים לשיחה. וקשה לדבר בטלפון / שיחת וידאו / וואטאבר. הבננות עסוקות, קשה לבטא רגשות כשבדיוק מתארגנים לבית-הספר. עכשיו אני מעריכה עוד יותר את המאמץ של המשפחות שלנו בארץ לשמור על קשר. שיחה של כמה דקות ביום זה בקושי שיחה. מצד שני, איזה מזל שיש לנו את האופציה הזו. כשההורים שלי גרו בארצות-הברית הם התקשרו פעם בשנה, אולי. 

לינה אצל ההורים. אני ישנה לבד בחדר היַלְדוּת שלי, ובחדר הסמוך אחותי ישנה, ובחדר השלישי ההורים שלי. הרגשה מובנית של בית למרות שאני לא גרה בו כבר המון שנים.

געגועים. פעם ראשונה בשנתיים וחצי שאני גרה בוונקובר שאני מתגעגעת לארץ. לא רק לאנשים ספציפיים בארץ אלא לכל ההוויה של לגור בישראל. לקרבה של המשפחה. לחברים שנמצאים במרחק שיחת טלפון וכמה דקות נסיעה. גם אם זה נסיעה של שעה בפקקים, זה מרחק של כמה דקות. 

פקקים. אלוקה, כמה תנועה יש על הכביש. ״תנועה״ זה במקרה הטוב. כמויות של מכוניות נדחפות ונדחקות לאותו כיוון. בגלל זה השימוש בווייז בארץ הכרחי. כל תכנון היום מושפע מהשעות של הפקקים ומכיוון הפקקים. 

תנופת בניה. מכל עבר סוללים כבישים, בונים בניינים. ועדיין, כל הערים נראות לי אותו הדבר. גם כל איזורי התעשייה. 

שגרה. פעם ראשונה שאני מבקרת בשגרה ולא בחופשת הפסח. פסח הוא חג קשה, ידעתי את זה הרבה לפני שנסעתי לוונקובר. הפעם ההבדל בלט עוד יותר. כמה נעים לבקר אנשים בשגרה. כולם יותר רגועים. האירוח פחות מתאמץ. לא חייבים ״לעשות משהו״. אפשר פשוט להפגש, אם יוצא, וזה הרבה יותר מוצלח. 

מוכר. הכל מוכר ומובן. גם בסניף השכרת הרכב, גם בתחנת הדלק, גם ב״יד-שרה״. במקומות שלא הייתי בהם מעולם, נוח לי. אני מבינה את הסיטואציה. יודעת מתי צריך להתעקש, לא מתביישת לשאול שאלות. 

האוכל נורא יקר. גם מקומות בינוניים מרשים לעצמם לקחת סכומים של מסעדת עילית. אבל כשמגיעים למקום עם אוכל טעים, ויש המון כאלה, הוא מאוד מאוד טעים. יקר וטעים. 

יש מיץ תפוזים סחוט, וקל להשיג אותו. בכל יום בביקור הזה שתיתי מיץ תפוזים סחוט. וואו, כמה שאני אוהבת. 

לא כל האנשים בישראל נחמדים, אבל הרוב כן. איכשהו זכרתי שאנשים הרבה פחות נחמדים, ולחוצים, וכועסים. אולי בגלל פסח. 

אבל הם לא אדיבים. זה לא. לא בחנות, לא בטלפון, לא ברחוב. רובם יהיו משהו בין ישירים לאגרסיביים. אני מרחמת על התיירים. ההרגשה היא שצריך ידע מוקדם בשבל להתנהל. אי אפשר להיות ״חלש״. 

נתב״ג. זהו. כל-כך קצר וכבר נגמר. שינו פה את הבידוק הבטחוני, זה יותר מוקדם ויותר מהיר. מה שכן, יושבת שם איזה רוטנת אחת בשלב של בדיקת הדרכונים במכשיר הזה שסורק אותם. היא נזפה בנו אחד אחד, לפי התור. ״תניח את זה ככה״, ״מה אני צריכה לעשות את זה בשבילך?!״ ״תשימי את הטיקט, את לא יודעת מה זה הטיקט?״, ״נו קדימה מהר תעברי כבר״. אני ושין נזפנו בה בחזרה בתורינו. 

ביציאה מהארץ כבר חזרנו להיות ישראליות.

השוואה גלית לוינסקי
דברים שמוצאים אצל ההורים – אני ב1978, צעדים ראשונים בשמלה שאמא שלי תפרה לי / אני בשבוע שעבר, בישראל, עם השמלה

הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:
ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים
איה ותמר. סיפור אהבה.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור
ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות
ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

חומוס

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.

חומוס גלית לוינסקי חומוס גלית לוינסקי

חומוס, ואנשים.

לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.

אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.

אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.

אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.

אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.

כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.

אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.

אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.

אני לא רוצה להתאכזב.

אני לא רוצה לאכזב.

אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.

חומוס גלית לוינסקי
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
חומוס גלית לוינסקי
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס

חומוס גלית לוינסקי

עכשיו כבר יש לי תאבון…

חומוס גלית לוינסקי
מנגבת מלידה. רמת-גנית אסלית