הבית הכחול

בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

מחזיק מפתחות גלית לוינסקי
צרור המפתחות שלי והמחזיק שאומר הכל (ותודה לשין שקנתה לי מחזיק מפתחות תואם אופי)

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בחורף
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
שלג ותכול
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול באביב, בשבועיים האלה שבהם הלילך שלנו פורח
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בשלג
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הרחוב שלנו בשלג האחרון
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
האביב היפהפה

 

 

הבית הכי יפה בוונקובר

כשאחותי וגיסי ראו את הבית לראשונה, בשנת 2011, הוא היה שייך לזוג מבוגר, והיה ידוע בתור "הבית הירוק". צבוע בצבעוניות קנדית קלאסית מבחוץ – ירוק, בורדו וחום. מבפנים הבית, בן ה-100 שנה (נבנה ב-1912) היה כהה ואפלולי, קירותיו בצבעי חום-ירוק, עם חיפויי עץ כהה על הקירות הפנימיים, אופייניים לבניה קנדית של לפני מלחמת העולם הראשונה. הם היו צריכים הרבה דמיון ו"ויז'ן", בשביל לראות את הפוטנציאל הגלום בו.

את שיפוץ המטבח וחדרי השירותים והמקלחת ביצעו אנשי מקצוע לפני שבני המשפחה נכנסו להתגורר בבית. את כל השיפוץ הפנימי – שיוף וצביעת כל העץ – רצפה, מדרגות וחיפויי קיר, צביעת הקירות וכל 'הלבשת הבית' עשו שרון ורן בעצמם, ובעיקר אחותי היקרה והמוכשרת. במשך חודשים היא עברה חדר-חדר וצבעה, ליקטה והתאימה רהיטים וחפצים לאופי של החדר והבית. כל חדר של הבנות קיבל כיוון משלו, בשיתוף הילדה ועם שידרוגים והתאמות בעקבות שינויי טעם והתבגרות. מצחיק לראות שמאז שצילמתי את התמונות, כבר השתנה קצת העיצוב, גם בחדרי הבנות, וגם חפצים שהוחלפו בשאר החדרים.

הבית שלהם הוא בית במראה מאוד "קנדי" קלאסי – בעיקר מבחינת המבנה והחלוקה, עם השפעה מודרנית, וישראלית, ועם הרבה טעם אישי. הוא מתפתח ומשתנה כל הזמן, חפצים נודדים בין חדרים, ולעיתים מאוחסנים עד שיגיע שוב זמנם "לצאת לאור". הוא בית חי ונושם, משתנה. יש בו מן העתיק –  כמו למשל זגוגיות החלונות העדינות אשר הן מקוריות מתחילת המאה הקודמת, ומן המודרני והחדש לגמרי. אני מאוד מאוד אוהבת את הטעם של אחותי המשלבת בין ישן וחדש, בין טרנדי לקלאסי באופן כל-כך נעים לעין, חם וביתי. בקיצור, אני אמנם משוחדת כי אני אוהבת את בעלי הבית, אבל כאחת שראתה את ההתפתחות וההשקעה העצומה בכל פרט קטן – אני יכולה לומר – זה הבית הכי יפה בוונקובר! לפחות לטעמי, אבל יש לי טעם מעולה (:

אחותי גם אוהבת לחדש בעצמה חפצים ורהיטים, הרבה מהרהיטים בבית היא קנתה בחנויות יד שניה או גראז' סיילים, שייפה, צבעה, וריפדה בעצמה. כן גם רוב הכריות בבית היא תפרה, כשיש עיטורים על הקירות היא עשתה אותם במו ידיה, ועוד ועוד. המון עבודת יד (והערכה לעבודות יד של אחרים) יש בבית הזה.

הצטרפו אלי לסיור בבית, בכל חדר תראו כמה תמונות "לפני" והרבה תמונות "אחרי". אפשר להגדיל כל תמונה בלחיצה!

הבית מבחוץ

כך הבית נראה מבחוץ לפני שצבעו אותו, צבוע בירוק בקבוק וחום:

הבית נצבע בגווני אפור-לבן -שחור. את המדרגות שרון צובעת בעצמה מדי קיץ. אחרי החורף האכזרי פה צריך לחדש את הצבע, בכל שנה מחדש. כך הבית נראה כיום:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב
בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית בסתיו
בית ונקובר גלית לוינסקי
בכניסה לבית נטוע עץ מייפל שהופך לאדום יפהפה בסתיו

המסדרון

ניכנס לבית דרך הדלת הראשית, הדלת המקורית מלפני 100 ומשהו שנים, למסדרון שמוביל מימין ומשמאל לחדרי המשפחה, הסלון, המטבח והחדר של הבת הבכורה. בקצה המדרגות המובילות לקומת המגורים.

נתחיל בתמונות ה"לפני":

וכך הוא נראה כיום:

בלוג גלית לוינסקי
מסדרון צר וארוך, וגם בו יצירת אמנות של אמן פרסט ניישן (אינדיאני מה שנקרא) קנדי
בלוג גלית לוינסקי
צלחת מאויירת על ידי האמנית ליאת יניב
בלוג גלית לוינסקי
שרון שייפה וצבעה מחדש את עץ המדרגות

חדר המשפחה

משמאל, מעבר לדלת הזכוכית ישנו חדר המשפחה (חדר הטלויזיה בעברית מדוברת), וכך הוא נראה לפני:

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה – דיירים קודמים

ועכשיו:

בלוג גלית לוינסקי בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה, שימו לב לציור העדין בזהב על הקיר. עבודת יד של שרון.

בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי

הסלון

ממול לחדר המשפחה, מימין למסדרון ישנו הסלון. כל החדרים מופרדים בדלתות בינהם.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

ואחרי הרבה מאמץ, צביעה, עיצוב ושינויים, כך הסלון נראה כיום:

בית בלוג גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל
סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט ימינה מהכניסה לבית

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל הסמוכה
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון אל פינת האוכל, אפשר לסגור דלתות הזזה מעץ כדי להפריד בין החדרים
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון לחדר המשפחה משמאל ולפינת האוכל מימין

סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
חלון מקורי מעל הספריה
סלון צילום גלית לוינסקי
גזע עץ עתיק ששוייף ונצבע. הגולדמנים אוהבים לאסוף פיסות זרוקות של טבע הביתה: ענפים, איצטרובלים שנשרו, גזעים שנוסרו והושארו ביער.
סלון צילום גלית לוינסקי
ברקע צילום "הגולשות" שלי, גם לי יש אותו בסלון בישראל
סלון צילום גלית לוינסקי
מדפי הספריה, שילוב של עבודות יד, עבודות אמנות וטבע

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
מנורה שהגיעה "עם הבית". עקרונית בקנדה מקובל להשכיר (ולמכור) בתים עם אהילים, מוטות וילונות וכו'.

פינת האוכל

מהסלון נמשיך לחדר הבא, הצמוד אליו: פינת האוכל. גם פינת האוכל נשארה כחדר בפני עצמו, עם דלת כניסה. כשהגודלמנים אוכלים ומארחים הם מביאים את האוכל מהמטבח הסמוך. כל-כך שונה מהבניה הישראלית, מה"חלל הפתוח"! אחרי שמתרגלים יש לכך המון יתרונות.
גם בפינת האוכל היה חיפוי עץ כהה על הקירות, בנוסף לקורות העץ שבתקרה. בבחירה אמיצה החדר הפך את פניו לחלוטין כשהעץ שוייף ונצבע בלבן. ראיתי את החדר הזה לפני שנים ב"לפני". אי אפשר לתאר כמה שנראה קטן יותר, צפוף יותר וקודר הרבה יותר מעכשיו.

הנה הצצה ל"לפני":

כשהחלו לשפץ את הבית שרון ורן גילו תוך ארון הבילט-אין שאריות עיתונים משנת 1915. קפסולת זמן ממש.

והנה המהפך העצום שהחדר הזה עבר:

בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מוארת ונעימה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון מבעד לדלתות ההזזה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון הסמוך

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
מבט מפינת האוכל אל עבר הסלון, כל חיפויי הקיר נצבעו לבן
בית בלוג גלית לוינסקי
ההסקה שנשארה נצבעה ברוב החדרים בצבע זהב והפכה לתוספת דקורטיבית
בית בלוג גלית לוינסקי
הארונות המקוריים, בצביעה חדשה

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
המקום האהוב על כולנו, ובעיקר הבנות של שתי המשפחות לשבת, לקרוא ולשוחח

המטבח

בקצה המסדרון ישנו המטבח.

המטבח הירוק/צהוב של "לפני":

המטבח נצבע לבן, ושינה לחלוטין את פניו. זהו החדר הכי מואר בבית, והוא נעים ומזמין ומשדר ניקיון ורעננות גם באמצע בישול ארוחה.

בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום שרון גולדמן.
בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום: שרון גולדמן

חדר השינה של נגה

בקצה המסדרון, מול המטבח יש פניה לחדר רחצה ושרותים (שמפאת אורכו של הפוסט לא אכניס אותם, למרות שהם מאוד יפים), וכניסה לחדר השינה של הבת הבכורה – נגה.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

וכך הוא נראה היום: שילוב צבעים מנצח, חדר נעים, בהיר ושימושי.

חדר, צילום גלית לוינסקי
החדר של נגה, מבט מהמסדרון

חדר, צילום גלית לוינסקי

חדר, צילום גלית לוינסקי
חלק מהארונות בנויים מאחורי דלת בקיר, כך במקור
חדר, צילום גלית לוינסקי
מבט מהמיטה לדלת הכניסה
חדר, צילום גלית לוינסקי
השולחן לא מסודר כל-כך בדרך כלל. בכל זאת בעלת החדר כבר לומדת באוניברסיטה!
חדר, צילום גלית לוינסקי
קיר תמונות אישיות
חדר, צילום גלית לוינסקי
אור חלון יפהפה
חדר, צילום גלית לוינסקי
ציור שאני ציירתי ונתתי לחדר הראשון של נגה, כשהיא נולדה
חדר, צילום גלית לוינסקי
שידת איקאה פשוטה ששרון ונגה צבעו

החדר של גלי

בראש המדרגות, בכניסה לקומה השניה, צמוד לחדר הרחצה השני (שגם אליו לא אתייחס מפאת אורכו של הפוסט) נמצא החדר של הבת האמצעית – גלי. החדר בצבעי שחור/לבן.
ככה הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

את הקיר הזה הזיזו כדי להגדיל את חדר הרחצה הצמוד. זה הפך לקיר השחור

וכך החדר היפה הזה נראה היום:

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
קיר צבוע כלוח שחור. גם הוא השתנה לאורך השנים
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר שחור/לבן
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר בשחור-לבן

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
משמאל לקיר השחור יש "נוק" קטן – פינת התבודדות קטנטנה, עם כריות על הרצפה. החלל הזה נוצר כתוצאה מהזזת קיר חדר הרחצה הסמוך
הנוף מהחדר של גלי הכי יפה בבית

חדר השינה של ההורים

זה החדר האחרון ששרון טיפלה בו, כמובן. ראשית היא קילפה צבע ושיפצה וצבעה חדר-חדר, קודם את החדרים של הבנות, אחר כך את הסלון, פינת האוכל וחדר המשפחה, ובסוף בסוף, הגיעה לחדר הזה, חדר השינה. גם הוא היה ירקרק במקור, ונצבע לבן בעבודת עץ מפרכת.
כך הוא נראה כשהבית נקנה:

ותראו איזה חדר מדהים הוא עכשיו:

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה, מבט מהמסדרון
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה שהוא גם פינת עבודה של שרון

חדר שינה צילום גלית לוינסקי חדר שינה צילום גלית לוינסקי

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
על הקיר צילום מהנשיונל פארק ג'ושוע טרי, אותו צילמה: שרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
תמונה של אמא שלי אסתר, אמא צעירה לבתה הבכורה שרון. צילם: אורי לוינסקי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
שידה שידיותיה הוחלפו
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
"התמונה האבודה" של סבי-אבי, מהפוסט על התמונה האבודה
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
הארון המדהים שכל בחורה חולמת עליו. החיסרון היחידי שלו – הוא שקוף ולכן חייב להיות מסודר
ספרי מסלולים נטע דגני שרון גולדמן צילום גלית לוינסקי
על השולחן היו מונחים ספרי הטיולים של "מסלולים" (באמת!) של נטע דגני ושרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
עוד פורטרט של אבא שלנו כילד – הפעם על כלי קרמיקה שהכנתי בסדרה של הפורטרטים, כל כלי הקרמיקה על השולחן הם עבודת יד שלי או של אמא שלי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
רקמה בדואית שהיתה בחדר ילדותה של שרון בישראל

החדר של נטע

אחרון חביב , בקצה המסדרון, הוא החדר המקסים של נטע – הבת הצעירה. הוא היה בכלל מן מחסן אצל הדיירים הקודמים, והפך בכישרון רב לחדר יפהפה. את המיטה בנו שרון ורן בעצמם, את ספסל הישיבה ליד החלון שרון ריפדה לפי בקשתה של נטע. קיר העיגולים נצבע על ידי שרון, לפי הצבעים שנטע בחרה. לחדר מחובר חדרון קטנטן שנטע משנה את יעודו מדי כמה חודשים. כשהיתה יותר צעירה הוא היה חדר משחקים ויצירה, עכשיו הוא יותר בסגנון "פינת זולה". בקיצור החדר מבטא את טעמה האישי המשתנה של מתבגרת, והוא מקסים.

כך החדר נראה לפני שהבית שופץ:

ו -טדאאם! ככה החדר נראה היום:

חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
קיר העיגולים. זה לא טפט, שרון ציירה אותם אחד אחד
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו אינו טפט!
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
החדר מואר גם בחלון מאורך וגם בחלון בגג
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו חדר עם גג משופע, עליית גג בצד ימין מאחורי הוילון החדר הנסתר של נטע
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
לכיוון דלת הכניסה
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
מפת העולם ונעצים המסמנים איפה בנות הבית ביקרו

חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
פרוייקט הפולרויד של נטע

ולמי ששרד עד כאן, הנה הדובדבן שבקצפת. שרון הלכה לארכיון המרכזי של ונקובר ומצאה תמונות של הבית כשגרו בו בעליו הראשונים. התמונות צולמו בשנת 1916 ו-1926.

זה הרגע בו חובבי נוסטלגיה כמוני מחסירים פעימה.

City of Vancouver Archives, CVA1426-3 – 1916
City of Vancouver Archives, CVA1426-6 – 1926
City of Vancouver Archives, CVA1426-4 – 1926
בית צילום גלית לוינסקי
עכשיו התמונות מעטרות את מסדרון הכניסה לבית

תודה לכם שבאתם איתי לביקור הזה, ותודה מיוחדת למשפחת גולדמן שהכניסה אותי (ואתכם) לסיור בביתם המשגע. הבית האהוב עלי!

ביקור מולדת

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

ביקור בארץ

ביקור בארץ
סבתא ונינה

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

ביקור בארץ

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

ביקור בארץ
קצת על צמחי ארצנו

ביקור בארץ

ביקור בארץ ביקור בארץ

ביקור בארץ

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ביקור בארץ
ביקור מרגש בגן הקודם של עלמה
ביקור בארץ
חומוס. התגעגעתי!
רק בישראל. השולחן ליד מכולת זבל
ביקור בארץ
הילדה יודעת לנגב מלידה
ארטיק במכולת

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

ביקור בארץ
חברים שהם כמו משפחה

ביקור בארץ

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

הרחוב שלנו באביב

פרידה מהבית ברחוב המעגל

נכנסתי לגור פה באוגוסט 2004. אני עוזבת בדיוק אחרי 12 שנה, ביולי 2016.

גרתי פה שנתיים וחצי עם ליאה, אחר כך עם רם, אחר כך עם רם ועלמה, ואז עם רם ועלמה ותמר.

עברתי לפה מירושלים, עם תום לימודי הצילום שלי ב"בצלאל", חיפשתי עבודה בצילום, עבדתי בצילום אירועים ובגלידרייה, ואחר כך בצילום אירועים ובעיצוב אלבומים, ואחר כך הפכתי שותפה של אלי מעייני בצילום אירועים. אחר כך עבדתי בצילום אנשים לבדי.

הדירה הזאת היתה של סבתא שלי. הרבה שנים היא הזכירה לי רק אותה.

הבית במעגל הבית במעגל להמשיך לקרוא