ילדה בת 6

היום צילמתי את עלמה לצילום השנתי שלה.

הזכרתי לעלמה ורם שעוד לא צילמנו את הצילום השנתי הבוקר, כשנסענו לרכב על אופניים ברחבת האוניברסיטה. "זה יקח שתי דקות אם תשתפו פעולה", אמרתי להם. רם רטן קצת, עלמה שמחה שיש לה משהו לעשות לבד, בלי תמרול.

זה לקח באמת שתי דקות. עלמה החליפה חולצה, וירדנו למטה למדרגה שבכניסה לבית. תמרול קצת רקדה ושרה ברקע, רם דיגדג את עלמה, שמאוד השתדלה לא להסתכל למצלמה ולהיות טבעית. היא מתורגלת בלהיות טבעית כשעדשת המצלמה נמצאת במרחק 20 ס"מ מעיניה. הפעם זה היה קצת יותר קשה, אני מניחה. היא התגלגלה מצחוק מהדגדוגים, אבל גם רצתה שתמר לא תפריע, ושתצא תמונה טובה.

אני יודעת את זה כי ברגע שסיימנו היא אמרה לי לראשונה בחייה: "אני רוצה לבחור את התמונה. אני רוצה שתראי לי במחשב איך בוחרים, אני אעבור על התמונות ואסמן". וכך היה. העברתי את התמונות למחשב הגדול, הראתי לה איך מעבירים קדימה ואחורה, איך מגדילים ומקטינים את התמונה, איך בוחרים ל"Basket". אחר כך היא קראה לי שאחבר את התמונות ל"השוואה". אני בכלל רציתי תמונה אחרת, אבל היא טענה שזו יותר טובה.

אז זו התמונה שנבחרה.

וזו ההשוואה: (אפשר להגדיל בלחיצה)

עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד עכשיו

מה אומר? הבת הבכורה שלי בת שש. היא יודעת בכלליות מה זה אינטרנט. היא יודעת שיש לי בלוג, לפעמים אני מקריאה לה מתוכו ומראה לה תמונות. אני מראה לה בעיקר את הפוסטים בהם היא מככבת, והיא מאוד גאה. היא יודעת שיש אנשים שלא רוצים שתמונותיהם יופיעו ברשת (דיברנו על זה), אבל לא מבינה למה. לא נתתי לה עדיין אפשרות בחירה בנושא. אני מניחה שזה יעלה מוקדם ממה שאני מצפה, כמו כל הבגרות והמודעות האלה, שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש במהירות שבה הן מופיעות. אני קוראת מדי פעם דיונים ומסקנות של בלוגריות בעניין השיתוף של ילדיהן בחיי הרשת. דעתי עדיין לא מוצקה בעניין. אולי זה בגלל שעולם הבלוגים בישראל צעיר יחסית, וכך גם המודעות בנושא. אולי אני מדחיקה או דוחה את הקץ. כנראה.

פוסטים וכתבות מעניינים בנושא בלוגריות שמפסיקות לשתף בחיי ילדיהן: כאן, וכאן.

יומולדת שנה לבלוג + הפוסט ה-100!

היום לפני שנה – ב-1/1/2015 התחלתי לכתוב את הבלוג. שנה חלפה, ו-100 פוסטים אחר כך… הנה אני כאן. אז – מזל טוב לבלוג! וכמאמר הפולנים: "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה!"

החלטתי לחגוג לו כמסורת בלוגריות ותיקות ממני – בציון רשימת עשרת הפוסטים האהובים עלי.

אני יודעת מה היו הפוסטים האהובים עליכם – או לפחות הנצפים ביותר: במקום הראשון "הדירה החדשה", ומיד אחריו "איך הפכתי לאמא" שהוא גם אחד האהובים עלי (האישי ביותר שכתבתי, זה בטוח). קצת אחר כך הפוסט על פורים 2015, ואז פוסטים על עבודה עם לקוחות שהם גם חברים: "מזל טוב לפרברים" ו-"משפחת ספיר משחזרת".

ישבתי וקראתי את כל הפוסטים מחדש, התרגשתי, נזכרתי, תיקנתי קצת וניסיתי לעשות רשימה. היה מאוד קשה לבחור, בסך הכל כולם היו בני… המכנה המשותף בין אלו שבחרתי היו כמובן האישיים יותר, הפרטיים, פחות סיפורי טיולים, על הבית, על "עשה זאת בעצמך" או על עבודה או השראה. כי "רק על עצמי לספר ידעתי"…

אז הנה רשימת עשרת האהובים עלי נכון לרגע זה, לפי סדר אקראי, מוזמנים להכנס ולהזכר בעצמכם.

שלוש נשים קרירות

  1. "שלוש נשים קרירות". כי הבלוג הזה בשבילי הוא "הכל או כלום". ואני שמחה שהאנשים היקרים לי הולכים איתי בזה.

2. "בת של צלמת" ו"בת של רופא". שניהם אהובים עלי והבחירה קשה…

השוואות

3. אחד הפוסטים של ההשוואות. ההשוואות היו בכלל הסיבה להתחלת הבלוג, אז הם נכנסים מיד לרשימה! אני חושבת שהראשון "השוואות" הוא האהוב עלי ביותר.

ד"ר אילזה לוינסקי

4. "ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי". כי כל מה שקשור אליה מרגש אותי.

5. "ומי שלא קופץ אדום" – כי הפוסט הזה הוא כל כך רם, והמשפחה הקטנה שלנו, ואני כבר מחכה לכתוב לו פוסט המשך אחרי שילכו שלושתם למשחק ביחד. (רמז: הגיע הזמן! הן כבר מחכות!)

אחיות

6. "אחיות" כי הבננות שלי מקסימות אותי בכל יום מחדש.

אמא

7. "עברה את גיל ההתבגרות". כי זה הכוח של הצילום: תמונה אחת שווה אלף מילים. וגם כי אני לא מפסיקה להתרגש מתמונות, ומאמא שלי.

8. "גלידה ענקית בגביע זכוכית". אחד הפוסטים הכי פחות נצפים (!) והכי אהובים עלי. בכלל התלבטתי בין כמה מהקטגוריה "פירורי עוגיות – רגעים קטנים של החיים": "דג דגיג", "ביי ביי מוצצים", "מדידות", "שותות חלביק", "איפה הנעליים" ועוד ועוד פירורים, כי אני כל כך אוהבת אותה. סיפורים קצרצרים בכמה תמונות ומילים בודדות. גילוי נאות: אני הכי אוהבת את הפוסטים הקצרים. כשאני מגלה שיצא לי פוסט ארוך אני מתבאסת…

פייסטיים

9. "ותודה לאלוהי הפייסטיים". פשוט כי אני מתרגשת כשאני נזכרת באחותי איתי בלידה מהמרחקים.

לידה תמרול

10. ואחרון חביב לשנה זו, בגלל ש-"איך הפכתי לאמא" כבר זכה במדליית כסף בתור הנצפה ביותר, אני אבחר באחיו: "איך הפכתי לאמא לשתיים". אלה פוסטים "למיטיבי לכת": בעצם כל סיפור הלידה שלי. אז זה לא לבעלי קיבה רגישה או חוסר סבלנות לרגשנות הורמונלית.

תודה לכל הקוראים הנאמנים, על התגובות, הקריאה, והפרגון. תודה למשפחה והחברים שלי שמאפשרים לי לספר עליהם ולשתף בתמונות האישיות שלנו. אני הולכת לנשנש איזה עוגה לכבוד היומולדת…