ניו-יורק עם ילדות

מיד, אחרי הביקור בישראל, בדרך חזרה לוונקובר, עצרנו לשבוע בניו-יורק. זה היה מתוכנן (קנינו כרטיסים מראש) אבל הטיול הכי-פחות-מתוכנן שלנו עד כה. היה אמור להיות לרם כנס שם, התלבטנו אם זה יתאים לנו להשאר, החלטנו ללכת על זה, בסוף הכנס ירד מהפרק ו -כך יצא – שהיינו שבעה ימים בניו-יורק, אחרי שבועיים בביקור בארץ.

זה לא פוסט עצות או טיפים.

מי אני שאייעץ לאחרים?! בשלב הזה של חיי המשפחתיים הבנתי כבר שכל משפחה שונה, כמו שכל ילדה שלנו שונה, כמו שכל אחד מאיתנו שונה וכו' וכו'.

אז זה לא פוסט עצות, רק חוויות, סובייקטיביות, שלנו.

ועכשיו אחרי ההקדמה וההתראה:

שבוע בניו-יורק, עם ילדות

תקופה: סוף אפריל תחילת מאי. מזג-אוויר, קריר, גשום, רוח. ויום אחד כמעט שרבי.

מגבלות: חדר די עלוב במלון, כמו שחדר במחיר סביר+ נראה בניו-יורק. ג'ט-לג.

גילאים: שני מבוגרים, שתי ילדות בנות 7.5 ו-5.

מה עושים? (או כרוח הפוסט ללא עצות – מה עשינו?)

בניו-יורק, כמו שטיילנו בפעמים קודמות כמבוגרים בניו-יורק, נמצאים כל היום מחוץ למלון. גם כך החדר קטן וצפוף (ומלא מזוודות מלאות מתנות מישראל) וגם כי – הגענו עד הנה וכו'.

ומה אם מזג-האוויר לא מאפשר? – הולכים למקומות סגורים כמו מוזיאון הטבע, והספריה הציבורית (אם אתם רוצים באמת המלצות – אלה שתי ההמלצות העיקריות שלי. הספרייה היתה מפתיעה בכמה שהיא יפה ומעניינת, ומוזיאון הטבע – היו חסרות לנו כמה שעות בשביל בכלל להתחיל למצות. הקדשנו לו זמן קצר מדי.)

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מוזיאון הטבע

ומה אם יוצאת השמש במפתיע? מנצלים את מזג-האוויר היפה לתצפית ספונטנית מהאמפייר-סטייט-בילדינג, יוצאים לשיט לפסל החירות, הולכים על ההיי-ליין, הולכים לטייל בשכונות השונות, הולכים לסיבוב בסנטרל פארק.

מה אוכלים? מוצאים מקום חביב קרוב למלון שאפשר "לסגור" בו ארוחות בקלות, ויש לכל אחד מאיתנו משהו לאכול בו. עדיף בית קפה או מזנון (לנו היה מעבר לכביש Bread and Butter – מזנון שיש בו ארוחות לאורך כל היום, כל סוגי המזון וברמה גבוהה, ובעיקר, הייתרון שלא צריך לחכות לשירות אלא קונים, אוכלים, הולכים). לאורך היום אפשר לקנות ברחוב (נקניקיות, בייגלים, אוכל בפוד-טראקס) ולהצטייד בירקות ופירות בסופר או בדוכנים מדי כמה ימים. כמובן שיש אינסוף אפשרויות בכל מקום שנמצאנו בו, אבל הכי שמחנו (רם ואני) למצוא סניף של "מזנון" של אייל שני, בצ'לסי מרקט. חבל שלא הספקנו לעבור שם שוב לאיזה פיתה.

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
חוטפים חטיף על הדרך

מה עושים עם הג'ט-לג? כיוון שאנחנו למודי ג'ט-לג מכל הביקורים ונקובר-ישראל (הפרש של 10 שעות), אנחנו כבר יודעים מראש מה הולך להיות. יודעים, ובכל זאת מתבאסים בכל פעם מחדש. ג'ט-לג הוא הרי השטן, בעיקר עם בנות צעירות שלא מצליחות להעסיק את עצמן ומעירות את כל שאר המנסים לישון (אמרה במירמור), במיוחד בחדר פצפון בניו-יורק. אז קמנו מוקדם (לא נורא – הכל נפתח מוקדם, זאת הרי ניו-יורק) ונרדמנו מוקדם (אפשר לקחת מונית בשעת דחק כשכולם גמורים מעייפות, למרות שיש לנו כרטיס שבועי לסאבווי). וגם פרשנו לישון שנ"צ ג'ט-לג פעם אחת. העיקר לא להלחץ, זאת רק עייפות.

מה עם ברודווי? הזמנו כרטיסים להצגת "אלאדין" מראש. כן, המחירים גבוהים מאוד, ולא קנינו באותו היום  בטיימס-סקוור כרטיסים מוזלים כמו שתמיד עשינו, אבל – מתברר שיש גם הצגות צהריים. ובצהריים – כידוע, יש פחות עייפות מהג'ט-לג. רעיון גאוני של רם! ארבעתינו נהננו כל-כך. וגם נשארנו לפגוש את השחקנים ביציאה האחורית של התיאטרון. מה פתאום? כי תמר ביקשה, ורם שאל אם אפשר. ומתברר שכן, אפשר! (מזל שיש מי שמלמד אותן שרק צריך לשאול והן לא לוקחות דוגמא ממני).

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
איזה חמודים השחקנים. באמת!

איך מתניידים? הרבה ברגל, הרבה בסאבווי (כרטיס שבועי לשני המבוגרים, שתי הילדות בחינם – כך לפחות האישה בדלפק בתחנת הסאבווי טענה, למרות שזה היה נראה לנו מאוד תמוה), קצת באוטובוס (זה אותו כרטיס) קצת במוניות. הסאבווי בניו-יורק הוא מקום מאוד מלחיץ עם ילדים, מתברר. אם הרחובות צפופים ועמוסי טיפוסים מוזרים, אז הסאבווי הוא תמצית הצפיפות והמוזרות. התחנות מאוד מלוכלכות, והרכבות צפופות. גם בוונקובר יש רכבת תחתית, אפשר היה לחשוב שנהיה רגילים, אבל עומס הנתיבים, והצפיפות – אי אפשר להשוות. הכי מלחיץ – לעמוד על הרציף בזמן שהרכבת (לא זו שאנחנו צריכים) חולפת במהירות. כיוון שבביקור הראשון שלי עם רם בניו-יורק הופרדנו פעם אחת על-ידי דלתות הסאבווי שנסגרו בנינו (והיינו צריכים לתאם בסימנים איפה ניפגש אחר-כך וכל זה בשתי שניות לפני שהרכבת התחילה לנסוע) הבננות ידעו בדיוק מה עליהן לעשות כשנכנסים לתחנת סאבווי. (לתת יד ולא לעזוב אותנו עד שיוצאים חזרה לרחוב).

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
הסאבווי בניו-יורק. תקפידו לעמוד רחוק, ואל תשכחו אלכו-ג'ל לאחר כך

ומה קורה כשמתעייפים מלטייל? כמו בכל טיול שלנו (גם כתבתי את זה בחוצלארץ עם בננות), אנחנו משתדלים (משתדלים מאוד, לא תמיד יוצא) להתחשב בכל המשתתפים. זה אומר שאם הולכים למוזיאון, נחפש תצוגה שמעניינת את כולם. אם מחליטים על חצי יום הליכה ברחובות, נשלב בו גם שעה בגן שעשועים. ואם מתעייפים? מתגמשים.

מוקדי תיירות: לפסל החירות ידענו שאנחנו חייבים לשוט, וגם לטייל לרגליו, כי הבנות למדו עליו בבית הספר ומבחינתן ניו-יורק = פסל החירות. כדאי לקנות מראש כרטיסים, להגיע מוקדם, ולקחת בחשבון שגם בשבוע הכי אוף-סיזן בשנה, יש תור של שעה למעבורת. קחו בחשבון, לא אמרתי לוותר. האמפייר-סטייט-בילדינג היה בבלוק של המלון שלנו, אז לשמחתינו ביום שבו יצאה השמש הגענו ממש מוקדם והצלחנו לעלות לתצפית בראש הבניין בלי תור משמעותי. לכיכר טיימס הלכנו מספר פעמים, בעיקר כי בפעם הראשונה הבנות היו כל-כך עייפות שלא נראה לנו שהתרשמו מספיק מהטירוף, אז חזרנו לשם שוב, לוודא שהן מבינות את גודל השגעת. ולגבי הסיבוב באוטובוס התיירים עם הגג הפתוח…. לא חשבתי שבחיים יתפסו אותי על אוטובוס כזה בניו-יורק ("הייתי פה כבר חמש פעמים" "אנחנו כבר יודעים בעצמינו לאן כדאי ללכת בניו-יורק""הכי כיף להרגיש את העיר ברגליים" – מגוון תירוצים שחשבתי ואמרתי) אבל הבננות מאוד מאוד רצו לעלות עליו. וכך מצאנו את עצמינו בנסיעה של כמעט שלוש שעות בפקקים של מנהטן, על גג של אוטובוס פתוח לרוח הקרה, מאזינים לשירים והסברים על העיר. היה מאוד נחמד (וגם גילינו, ברבע שעה האחרונה, שיש את כל ההסבר בעברית באחד מערוצי השמע).

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
באוטובוס התיירים

ולגבי התאמת הטיול לכולנו: שאני אהיה בניו-יורק ולא אלך לחנות הספרים סטראנד?! זה בסדר אם הבננות ישארו עם רם בנתיים לשחק בגן השעשועים ביוניון-סקוור. זה בסדר אם אני צריכה זמן בחנות אדידס ובנתיים השאר מחכים (עלמה עם המצלמה שלה, רם עם הטלפון, תמר רוקדת). זה בסדר אם נלך לחנות של ה-NBA כי רם רוצה. זה גם בסדר אם הבננות התעייפו ונוותר על ההליכה ברגל לליטל-איטלי. אי אפשר הכל.

אין ברירה, נצטרך לחזור שוב!

חיכיתם, קראתם, הייתם סבלניים, ועכשיו התמונות:

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
שיט במעבורת לפסל החירות. כולנו חמושות במצלמות

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
גם פה אי אפשר אפילו לצלם מבלי שמישהו יעבור. כל כך הרבה תיירים!
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
טיימס-סקוור
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בגן החיות, סנטרל פארק
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אביב בניו-יורק
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
תצפית מהאמפייר-סטייט-בילדינג
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מנהטן מונחת לרגלינו
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בספרייה העירונית

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בספרייה העירונית – הבובות המקוריות של כריסטופר רובין, בהשראתן כתב א.א.מילן את ספרי פו-הדב
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אין כמו לקרוא פו-הדב ליד פו-הדב המקורי
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בספריה העירונית
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מחוץ לספריה העירונית, גילינו שבהשראת הספריה הזו נכתב "אריה הספריה" (אולי)
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מחוץ לספריה העירונית
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
חנות הצעצועים FAO Schwartz עברה מקום, אבל הפסנתר עבר איתה
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
איזה תיירים!!!
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אביב בסנטרל פארק

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
האמפייר-סטייט-בילדינג. ביום שהראש שלו יצא מהעננים

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
סנטרל פארק
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
חרד קטן וצפוף. לבננות זה בכלל לא הפריע

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

 

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
The Vessel
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
The Vessel – מיצג ענק פתוח לציבור, לא לבעלי פחד גבהים. בתמונה- הבננות מולי
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
The Vessel
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
המשפחה המצלמת – על ה-High Line
ניו יורק גלית לוינסקי
המשפחה המצלמת – מקרוב
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
High-Line
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
הפיתה המדוברת מ"מזנון"
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
צריך הפסקות למשחק בפארק. וושינגטון סקוור
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
עלמה מלמדת את תמר על המאנקי-בארס. מה השם של מאנקי-בארס בעברית? באמת עוד לא מצאנו תשובה לשאלה

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
קצת פירות בים הפחמימות של טיול בחו"ל
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אה, וגלידה. לאיזון
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
האם גלידה אמריקאית הומצאה באמריקה?

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
וזה הסוף. מנוחה לרגליים בסוהו.

מלח ופלפל

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

אחיות גלית לוינסקי

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפשתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

אחיות גלית לוינסקי

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

אחיות גלית לוינסקי

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

אחיות גלית לוינסקי
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה

איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן

מזל טוב לרם!

לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:

אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,

הבננות ואני הכנו לו ברכה

מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד

גם לא אותי

אז קבלו אותנו!

זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".

עד כדי כך היינו רציניות.

קרדיט לעריכה הנהדרת מחומר גלם קורע מצחוק אך רחוק ממושלם: נטע גולדמן המלכה!

והנה עוד קצת למי שלא הספיק לו:
וידאו יומולדת 40 גלית לוינסקי
הבננות בעניינים
וידאו יומולדת 40 גלית לוינסקי
הפעם כולנו גנבות

וידאו יומולדת 40 גלית לוינסקי

וידאו יומולדת 40 גלית לוינסקיוידאו יומולדת 40 גלית לוינסקי

כל העולם במה

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
ברוקיז, באחד מחניוני הלילה

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
עלמה מול ילדי הגן שלה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
תמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
גם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזית
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקיד
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הופעה בחדר עוד בישראל
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:
ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים
איה ותמר. סיפור אהבה.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור
ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות
ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

זה רק שיער, וזה גדל

כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).

זה רק שיער
תמר (לא) מסתפרת

עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).

קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:

לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?"  שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".

מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה להמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.

וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.

עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.

עדיין מרוצה!

ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…

זה רק שיער