עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.
תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.
זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.
החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.
אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.
איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.
עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.
בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.
בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.
הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.
הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?
עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?
מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.
תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות? מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?
כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.
אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהי כזו חמודה ואהובה היתה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.
זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:
פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.
פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.
Snow day זו הגרסת הקנדית ל"המורה חולה יש שיעור חופשי" של ילדותינו.
אני: בננות יש היום Snow Day, הודיעו שבית-הספר סגור.
עלמה: יש! אפשר אייפד?
תמר: יש! אפשר אייפד?
הנוף מהחלון האחוריהנוף מהחלון של הסלון
כעבור שעה:
עלמה: אמא, אפשר שמישהו יבוא אלינו? אפשר לעשות משהו עם מישהו? אפשר פליידייט? אפשר לנסוע למישהו?
אני (בשקט): חשבתי שנלך לעשות מזחלות בפארק.
שתיקה.
אני (מחפשת פתרון שיתאים לשתינו – עלמה אוהבת החברה ואני הסמי-מיזנטרופית): אין לנו חברים שגרים קרוב. יודעת מה – אולי סוזנה והבנות שלה ירצו לבוא לפארק גם.
עלמה: ייייששששש!!!! כןןןןן!!!!
* * * * *
כעבור 10 דקות:
אני: קבעתי ב-10:30 עם סוזנה מהכדורגל והבנות בפארק.
תמר: (באמצע משחק) לאאאאא. אני לא רוצה ללכת. למה אף אחד לא שואל אותי?! אתם לא יודעים שבדיוק הבטחתי לדמבו יום כיף איתי.
אני לעלמה: תנסי לשכנע את אחותך שיהיה כיף, תעשי לי טובה.
* * * * *
כעבור שעה, לבושות במיטב בגדי הסקי, מוכנות עם ציוד להכנת איש-שלג ושתי מזחלות. יוצאות החוצה לכמות שלג שלא נראתה פה מזמן:
עלמה: יה איזה כיף! אמא תצלמי אותי!!
תמר: מממממ… טועמת שלג מפינות שונות בגינה.
אני: וואו אתן מוכרחות לראות מה הולך פה בחצר האחורית. רגע רגע אני חייבת לצלם.
באמת ירדה כמות מטורפת של שלגצלמת מצלמת צלמתתראו כמה שלג הצטבר על השולחן!פוזות של שלגהאם השלג של השכנים טעים יותר?
כעבור רבע שעה:
אני: בואו כבר בנות, אמרנו להם שנהיה שם ב10:30 ואנחנו עוד לא בחצי הדרך
עלמה: נכון נכון בואו.
תמר: רגע אני רק חייבת לטפס על גבעת השלג הזאת. ווהו!! יה איזה מגניב. תראו איך אני עולה! ווהוו! אמא תצלמי אותי. וואו ואיזה כיף על גבעת השלג הזאת. ווהו!
זה הרחוב שלנו. אולי עכשיו אתם מבינים למה אני מעדיפה לא לנהוגגבעת שלג ראשונהגבעת שלג שניהשלג תמר ועמוד חשמל
כעבור עוד רבע שעה:
אני (מזיעה מרוב שכבות, אבל מאבדת תחושה באצבעות הרגליים מרוב קור): מפטפטת עם סוזנה בפארק
עלמה ותמר: גולשות עם החברות במדרון המתון. מתהפכות, צורחות, נהנות, עולות חזרה בריצה לראש המדרון וגולשות שוב. מנשנשות את השוקולד צ'יפס שהביאו בתור עיניים לאיש שלג ולכיבוד.
הפארק האהוב עלינו. חמישה בלוקים מהביתחמישים גוונים של עננותפינוקיו חכה ליהעיגול הזה – זו השמשאין כמו מגלשות שלג בפארקכמה בננות יכולות להכנס על מזחלת שלג אישית אחת?אושר צרוף
כעבור שעה ומשהו:
סוזנה (באנגלית): עוד חמש דקות הולכים. קפאו לי האצבעות בידיים.
חמש הבנות: Nooooo!
רכבת גרסת השלג
כעבור רבע שעה:
אני וחמש בנות צועדות חזרה לבית שלנו לפליידייט וארוחת-צהריים. סוזנה נוהגת באוטו שלה בנונשלנט כאילו היא לא חוצבת דרך בעשרים ס"מ שלג בתולי שגלגל מכונית לא נגע בו. אני מסתכלת בה בהערצה. טוב היא נולדה פה – אני מנחמת את עצמי. אני יודעת לחנות במקביל בתל-אביב.
יאללה הביתה
כעבור שעתיים, שני מתקני ייבוש מלאים ציוד שלג בשלבי רטיבות משתנים, כל כריות הספה מרצפות את ריצפת הסלון, כל הברביות פזורות בסיטואציות משחק שונות, הבנות לבושות במיטב בגדי-הבלט שיש, אחרי מרק תירס וספגטי עם כדורי בשר לחמש בנות ושתי אמהות –
סוזנה: צריך לסדר אנחנו הולכות
אני: עלמה ותמר צריך לעשות חוברת בעברית ולהתאמן על הפסנתר
עלמה ותמר ושלוש חברותיהן: Nooooo
* * * * *
ערב, בית משפחת משאל:
רם: מחר אולי שוב יהיה Snow day. צריך לראות כמה שלג ירד בלילה.
אני: הלוואי ויהיה ואני לא אצטרך לנהוג לבית-הספר
עלמה: אני רוצה שיהיה בית-ספר ואני אוכל לפגוש את החברים שלי
תמר: אני נשארת בבית
* * * * *
בוקר: המייל המודיע אם בית-הספר נפתח היום או לא מגיע בסביבות 6:00 בבוקר.
רם מתנדב לקחת את הבנות היום לבית-הספר, אני אסע באוטובוס.
עלמה: יש היום בית ספר? יש! יש היום מסיבת טו' בשבט ויש לי ג'ים ויש דרמה ויש לי בהפסקה מפגש של Earth savers
תמר: ללללאאאאא. לא הספקתי לשחק בברביות בכלל. יש להן מסיבה. אני לא יכולה לבוא לבית-ספר.
כעבור שעה:
רם, עלמה ותמר נסעו לבית הספר
אני יושבת לכתוב פוסט על ה-Snow day. כבר עברתי את כל שלבי האבל (שאין יום חופש)
הפחד (לנהוג, ומה יהיה מחר?)
ההתפעמות מהשלג שבחוץ (מחזה עוצר נשימה, מצד שני הבטיחו שהיום ירד גשם, והנה שוב יורד שלג. מה יהיה מחר???)
וההשלמה (בסוף השבוע אני מצלמת בת-מצווה. אני אצטרך למצוא איך להגיע לשם).
אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".
רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.
הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.
אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:
אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.
למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.
"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.
נחושותדוכן ג'אנק, בנינומליון אנשים חולפים, הדוכן הקטנטן בצד הוא שלנו
ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…
חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.
נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.
זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלההלקוחות הראשונות הגיעו!הארנק מתחיל להתמלא במטבעות
תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.
בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.
הדוכן ההוא, בצד בצד בצד, שם.איזה אנשים נחמדים, באמתבשלב שהן עשו מבצע: קנו אחד, קבלו שניים בחינםתמר רוקדת כאסטרטגיית שיווקעלמה נחושה להשיג לקוחותתמר מנסה למכור קופת צדקה שקיבלה
מיד, אחרי הביקור בישראל, בדרך חזרה לוונקובר, עצרנו לשבוע בניו-יורק. זה היה מתוכנן (קנינו כרטיסים מראש) אבל הטיול הכי-פחות-מתוכנן שלנו עד כה. היה אמור להיות לרם כנס שם, התלבטנו אם זה יתאים לנו להשאר, החלטנו ללכת על זה, בסוף הכנס ירד מהפרק ו -כך יצא – שהיינו שבעה ימים בניו-יורק, אחרי שבועיים בביקור בארץ.
זה לא פוסט עצות או טיפים.
מי אני שאייעץ לאחרים?! בשלב הזה של חיי המשפחתיים הבנתי כבר שכל משפחה שונה, כמו שכל ילדה שלנו שונה, כמו שכל אחד מאיתנו שונה וכו' וכו'.
אז זה לא פוסט עצות, רק חוויות, סובייקטיביות, שלנו.
ועכשיו אחרי ההקדמה וההתראה:
שבוע בניו-יורק, עם ילדות
תקופה: סוף אפריל תחילת מאי. מזג-אוויר, קריר, גשום, רוח. ויום אחד כמעט שרבי.
מגבלות: חדר די עלוב במלון, כמו שחדר במחיר סביר+ נראה בניו-יורק. ג'ט-לג.
גילאים: שני מבוגרים, שתי ילדות בנות 7.5 ו-5.
מה עושים? (או כרוח הפוסט ללא עצות – מה עשינו?)
בניו-יורק, כמו שטיילנו בפעמים קודמות כמבוגרים בניו-יורק, נמצאים כל היום מחוץ למלון. גם כך החדר קטן וצפוף (ומלא מזוודות מלאות מתנות מישראל) וגם כי – הגענו עד הנה וכו'.
ומה אם מזג-האוויר לא מאפשר? – הולכים למקומות סגורים כמו מוזיאון הטבע, והספריה הציבורית (אם אתם רוצים באמת המלצות – אלה שתי ההמלצות העיקריות שלי. הספרייה היתה מפתיעה בכמה שהיא יפה ומעניינת, ומוזיאון הטבע – היו חסרות לנו כמה שעות בשביל בכלל להתחיל למצות. הקדשנו לו זמן קצר מדי.)
מוזיאון הטבע
ומה אם יוצאת השמש במפתיע? מנצלים את מזג-האוויר היפה לתצפית ספונטנית מהאמפייר-סטייט-בילדינג, יוצאים לשיט לפסל החירות, הולכים על ההיי-ליין, הולכים לטייל בשכונות השונות, הולכים לסיבוב בסנטרל פארק.
מה אוכלים? מוצאים מקום חביב קרוב למלון שאפשר "לסגור" בו ארוחות בקלות, ויש לכל אחד מאיתנו משהו לאכול בו. עדיף בית קפה או מזנון (לנו היה מעבר לכביש Bread and Butter – מזנון שיש בו ארוחות לאורך כל היום, כל סוגי המזון וברמה גבוהה, ובעיקר, הייתרון שלא צריך לחכות לשירות אלא קונים, אוכלים, הולכים). לאורך היום אפשר לקנות ברחוב (נקניקיות, בייגלים, אוכל בפוד-טראקס) ולהצטייד בירקות ופירות בסופר או בדוכנים מדי כמה ימים. כמובן שיש אינסוף אפשרויות בכל מקום שנמצאנו בו, אבל הכי שמחנו (רם ואני) למצוא סניף של "מזנון" של אייל שני, בצ'לסי מרקט. חבל שלא הספקנו לעבור שם שוב לאיזה פיתה.
חוטפים חטיף על הדרך
מה עושים עם הג'ט-לג? כיוון שאנחנו למודי ג'ט-לג מכל הביקורים ונקובר-ישראל (הפרש של 10 שעות), אנחנו כבר יודעים מראש מה הולך להיות. יודעים, ובכל זאת מתבאסים בכל פעם מחדש. ג'ט-לג הוא הרי השטן, בעיקר עם בנות צעירות שלא מצליחות להעסיק את עצמן ומעירות את כל שאר המנסים לישון (אמרה במירמור), במיוחד בחדר פצפון בניו-יורק. אז קמנו מוקדם (לא נורא – הכל נפתח מוקדם, זאת הרי ניו-יורק) ונרדמנו מוקדם (אפשר לקחת מונית בשעת דחק כשכולם גמורים מעייפות, למרות שיש לנו כרטיס שבועי לסאבווי). וגם פרשנו לישון שנ"צ ג'ט-לג פעם אחת. העיקר לא להלחץ, זאת רק עייפות.
מה עם ברודווי? הזמנו כרטיסים להצגת "אלאדין" מראש. כן, המחירים גבוהים מאוד, ולא קנינו באותו היום בטיימס-סקוור כרטיסים מוזלים כמו שתמיד עשינו, אבל – מתברר שיש גם הצגות צהריים. ובצהריים – כידוע, יש פחות עייפות מהג'ט-לג. רעיון גאוני של רם! ארבעתינו נהננו כל-כך. וגם נשארנו לפגוש את השחקנים ביציאה האחורית של התיאטרון. מה פתאום? כי תמר ביקשה, ורם שאל אם אפשר. ומתברר שכן, אפשר! (מזל שיש מי שמלמד אותן שרק צריך לשאול והן לא לוקחות דוגמא ממני).
איזה חמודים השחקנים. באמת!
איך מתניידים? הרבה ברגל, הרבה בסאבווי (כרטיס שבועי לשני המבוגרים, שתי הילדות בחינם – כך לפחות האישה בדלפק בתחנת הסאבווי טענה, למרות שזה היה נראה לנו מאוד תמוה), קצת באוטובוס (זה אותו כרטיס) קצת במוניות. הסאבווי בניו-יורק הוא מקום מאוד מלחיץ עם ילדים, מתברר. אם הרחובות צפופים ועמוסי טיפוסים מוזרים, אז הסאבווי הוא תמצית הצפיפות והמוזרות. התחנות מאוד מלוכלכות, והרכבות צפופות. גם בוונקובר יש רכבת תחתית, אפשר היה לחשוב שנהיה רגילים, אבל עומס הנתיבים, והצפיפות – אי אפשר להשוות. הכי מלחיץ – לעמוד על הרציף בזמן שהרכבת (לא זו שאנחנו צריכים) חולפת במהירות. כיוון שבביקור הראשון שלי עם רם בניו-יורק הופרדנו פעם אחת על-ידי דלתות הסאבווי שנסגרו בנינו (והיינו צריכים לתאם בסימנים איפה ניפגש אחר-כך וכל זה בשתי שניות לפני שהרכבת התחילה לנסוע) הבננות ידעו בדיוק מה עליהן לעשות כשנכנסים לתחנת סאבווי. (לתת יד ולא לעזוב אותנו עד שיוצאים חזרה לרחוב).
הסאבווי בניו-יורק. תקפידו לעמוד רחוק, ואל תשכחו אלכו-ג'ל לאחר כך
ומה קורה כשמתעייפים מלטייל? כמו בכל טיול שלנו (גם כתבתי את זה בחוצלארץ עם בננות), אנחנו משתדלים (משתדלים מאוד, לא תמיד יוצא) להתחשב בכל המשתתפים. זה אומר שאם הולכים למוזיאון, נחפש תצוגה שמעניינת את כולם. אם מחליטים על חצי יום הליכה ברחובות, נשלב בו גם שעה בגן שעשועים. ואם מתעייפים? מתגמשים.
מוקדי תיירות: לפסל החירות ידענו שאנחנו חייבים לשוט, וגם לטייל לרגליו, כי הבנות למדו עליו בבית הספר ומבחינתן ניו-יורק = פסל החירות. כדאי לקנות מראש כרטיסים, להגיע מוקדם, ולקחת בחשבון שגם בשבוע הכי אוף-סיזן בשנה, יש תור של שעה למעבורת. קחו בחשבון, לא אמרתי לוותר. האמפייר-סטייט-בילדינג היה בבלוק של המלון שלנו, אז לשמחתינו ביום שבו יצאה השמש הגענו ממש מוקדם והצלחנו לעלות לתצפית בראש הבניין בלי תור משמעותי. לכיכר טיימס הלכנו מספר פעמים, בעיקר כי בפעם הראשונה הבנות היו כל-כך עייפות שלא נראה לנו שהתרשמו מספיק מהטירוף, אז חזרנו לשם שוב, לוודא שהן מבינות את גודל השגעת. ולגבי הסיבוב באוטובוס התיירים עם הגג הפתוח…. לא חשבתי שבחיים יתפסו אותי על אוטובוס כזה בניו-יורק ("הייתי פה כבר חמש פעמים" "אנחנו כבר יודעים בעצמינו לאן כדאי ללכת בניו-יורק""הכי כיף להרגיש את העיר ברגליים" – מגוון תירוצים שחשבתי ואמרתי) אבל הבננות מאוד מאוד רצו לעלות עליו. וכך מצאנו את עצמינו בנסיעה של כמעט שלוש שעות בפקקים של מנהטן, על גג של אוטובוס פתוח לרוח הקרה, מאזינים לשירים והסברים על העיר. היה מאוד נחמד (וגם גילינו, ברבע שעה האחרונה, שיש את כל ההסבר בעברית באחד מערוצי השמע).
באוטובוס התיירים
ולגבי התאמת הטיול לכולנו: שאני אהיה בניו-יורק ולא אלך לחנות הספרים סטראנד?! זה בסדר אם הבננות ישארו עם רם בנתיים לשחק בגן השעשועים ביוניון-סקוור. זה בסדר אם אני צריכה זמן בחנות אדידס ובנתיים השאר מחכים (עלמה עם המצלמה שלה, רם עם הטלפון, תמר רוקדת). זה בסדר אם נלך לחנות של ה-NBA כי רם רוצה. זה גם בסדר אם הבננות התעייפו ונוותר על ההליכה ברגל לליטל-איטלי. אי אפשר הכל.
אין ברירה, נצטרך לחזור שוב!
חיכיתם, קראתם, הייתם סבלניים, ועכשיו התמונות:
שיט במעבורת לפסל החירות. כולנו חמושות במצלמות
גם פה אי אפשר אפילו לצלם מבלי שמישהו יעבור. כל כך הרבה תיירים!
בספרייה העירונית – הבובות המקוריות של כריסטופר רובין, בהשראתן כתב א.א.מילן את ספרי פו-הדבאין כמו לקרוא פו-הדב ליד פו-הדב המקוריבספריה העירוניתמחוץ לספריה העירונית, גילינו שבהשראת הספריה הזו נכתב "אריה הספריה" (אולי)מחוץ לספריה העירוניתחנות הצעצועים FAO Schwartz עברה מקום, אבל הפסנתר עבר איתהאיזה תיירים!!!אביב בסנטרל פארק
האמפייר-סטייט-בילדינג. ביום שהראש שלו יצא מהעננים
עם ג'ורג'י בסנטרל פארק
סנטרל פארק
סנטרל פארקחרד קטן וצפוף. לבננות זה בכלל לא הפריע
The Vessel
The Vessel
The VesselThe Vessel – מיצג ענק פתוח לציבור, לא לבעלי פחד גבהים. בתמונה- הבננות מוליThe Vesselהמשפחה המצלמת – על ה-High Lineהמשפחה המצלמת – מקרובHigh-Lineהפיתה המדוברת מ"מזנון"צריך הפסקות למשחק בפארק. וושינגטון סקוורעלמה מלמדת את תמר על המאנקי-בארס. מה השם של מאנקי-בארס בעברית? באמת עוד לא מצאנו תשובה לשאלה
קצת פירות בים הפחמימות של טיול בחו"לאה, וגלידה. לאיזוןהאם גלידה אמריקאית הומצאה באמריקה?
פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.
פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.
"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".
וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.
אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.
ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.
הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.
מלח ופלפל.
כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.
לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.
אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:
מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!
אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אניריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.
אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.
כך החדר נראה: (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
החדר של הבננות גרסת ונקוברהצד של עלמההצד של תמר
צד של עלמה
צד של עלמה
קומפקטי ומגניב
והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.
יצירות של עלמה – עץ משפחה
פיל פילון של "מותק" הדס הול מלפני 20 שנה בטח
שרשרת דגלונים סרוגה של רוטב
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כריות ובובת יוניקורן. של שין, שלי ושל רוטב
מדף היצירות של עלמה
עבודת תפירה של תמר
ציורים של תמרול
שרשרת אנשים של עלמה ותמר
מד גובה שאני איירתי לפני איזה 15 שנה
כרית שלי, בובת ארנבת של רוטב, בובת פילפילון של שרון
מזוזה שתמר עשתה בגן
שלט הדלת ששיניתי לתמר. הבאנו מישראל!
מד גובה שאני איירתי לפני איזה 15 שנה. ממול הדלת עם יצירות של הבנות
מובייל הטיפות המיתולוגי ששין שלחה לעלמה לכבוד הלידה
שרשרת כדורי צמר ששין שזרה
כרית ומצעים מעשי ידי אחותי שין להתפאר
פילפילון ומצעים מעשי ידי אחותי שין להתפאר
סוס של "מותק" הדס הול
תיקי ספר שתפרתי לבנות בישראל
תיקי ספר שתפרתי לבנות בישראל
מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:
ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.
אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:
והעיקר שמרוצים.
אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.
ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.
פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן
לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:
אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,
הבננות ואני הכנו לו ברכה
מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד
גם לא אותי
אז קבלו אותנו!
זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".
סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקהברוקיז, באחד מחניוני הלילה
עלמה מול ילדי הגן שלהתמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעהגם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזיתהרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקידסלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הופעה בחדר עוד בישראל"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"
ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?
כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?
כל ענף הוא מיקרופון?
וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?
או שרק אצלינו זה ככה?
ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.
משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.
איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.
לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.
ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)
היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס
היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום
היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"
היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית
היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים
היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים
היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"
היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.
ככה (בערך) זה נראה:
זמן שקטסבא רוני והלימוןסבא רוני ממשיך עם הלימוןיש לכם את אותות חוש ההומור. בול.העיקר שכולם מרוציםאיה ותמר. סיפור אהבה.איה ותמר. חוף דורקר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת
"מלאך בשלג" גרסת ישראלתמרול סופרת במחבואים
חמציצים ראשונים לעונה
מתגלצ'ים עם חברים
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
פפפוווו
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
כדורגל
תמר השופטת!
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.סבים ונכדה קורציםבנות דודותוהעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017