עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2021 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהו כזה חמוד ואהוב היה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.

פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

שיאללה, כמה כסף!

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה

לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:

אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,

הבננות ואני הכנו לו ברכה

מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד

גם לא אותי

אז קבלו אותנו!

זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".

עד כדי כך היינו רציניות.

קרדיט לעריכה הנהדרת מחומר גלם קורע מצחוק אך רחוק ממושלם: נטע גולדמן המלכה!

והנה עוד קצת למי שלא הספיק לו:

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:

חמציצים ראשונים לעונה

מתגלצ'ים עם חברים

פפפוווו

כדורגל

תמר השופטת!

וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017