אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

שיאללה, כמה כסף!

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה

לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:

אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,

הבננות ואני הכנו לו ברכה

מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד

גם לא אותי

אז קבלו אותנו!

זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".

עד כדי כך היינו רציניות.

קרדיט לעריכה הנהדרת מחומר גלם קורע מצחוק אך רחוק ממושלם: נטע גולדמן המלכה!

והנה עוד קצת למי שלא הספיק לו:

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:

חמציצים ראשונים לעונה

מתגלצ'ים עם חברים

פפפוווו

כדורגל

תמר השופטת!

וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).

עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).

קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:

לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?"  שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".

מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה להמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.

וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.

הפעם היא הסכימה

תמרול מנופפת בכבשה

עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.

עלמיק מתרגשת!

זהו!

עדיין מרוצה

עדיין מרוצה!

לפני ואחרי

ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…

שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015