לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.
לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.
אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:
מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!
אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.
אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.
כך החדר נראה: (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.
מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:
ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.
אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:
והעיקר שמרוצים.
אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.
ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.
