ה-"יומן"

בתחילת שנה ג' ללימודי הצילום שלי ב"בצלאל" הרגשתי משבר יצירתי אמיתי. סיימתי את שנה ב' בתחושת אופוריה, קיבלתי ביקורות טובות מאוד על הפרוייקט שעשיתי, והנה התחילה השנה, הזמן עובר, אני מצלמת ומגישה עבודות, אבל מרגישה ש"זה לא זה." שום דבר לא היה מספיק "זה". אז החלטתי  – כדי לצאת מהמשבר – להתחיל שוב לצלם "יומן". זה עבד פעם, אולי זה יעשה שוב את העבודה. אולי מתוך עשייה אני ארגיש שוב יצירתית.

החוקים שהצבתי לעצמי ליומן הזה: תמונה אחת ביום מודפסת, אני צריכה להופיע באופן כלשהו בתמונה. אני מפתחת את הסרט, בוחרת מקונטקט את הפריים הנבחר, מדביקה במחברת ורושמת: תאריך, יום, שעת הצילום, משפט כלשהו שמתאר את היום, המקום בו צולמה התמונה. יום מתחיל כשאני קמה ונגמר כשאני הולכת לישון.

התחלתי את היומן הזה בינואר 2003. הפסקתי לצלם אותו בינואר 2011.

כשהתחלתי לצלם את היומן הייתי סטודנטית בשנה ג', גרתי בדירת סטודנטים בירושלים בשותפות עם שתי חברות מהלימודים, כל החיים שלי נסובו סביב צילום, "בצלאל", וחיי חברה. הייתי מפתחת את הנגטיבים בבית ספר, מדפיסה קונטקטים בעצמי, בוחרת, מדביקה, כותבת. רוטינה כזו שיצרה עשייה שיצרה המשכיות שיצרה מוטיבציה. בחודשים הראשונים אני מופיעה לבד ברוב התמונות, רצינית, מסתכלת למצלמה. הייתי מצלמת את עצמי בדרך כלל עם טיימר או אם כבל מאריך. אחר כך התחלתי להכניס אנשים נוספים לתמונות, וגם לתעד רגעים שבאמת קרו לי במהלך היום. חברי התרגלו שאני מסתובבת עם מצלמה, ומדי פעם מציבה אותה ומצלמת.

יומן יומן יומן

אחר כך התחלתי לשלב כל מני פרוייקטים וסדרות בתוך הצילומים. עשיתי סדרה שלמה בהשראת הצלמת סינדי שרמן של צילום עצמי מחופשת לדמויות שונות. עשיתי מחוות לאמנים (שרק אני הבנתי בדרך כלל), צילמתי את עצמי בכל דרך אפשרית. היום כל זה בטח נראה טריוויאלי, אבל אז, ב-2003, טרום עידן הסמארטפונים והצילום הבלתי פוסק, ובטח טרם עידן הסלפי, זה היה הפרוייקט – שלי.

ניתן ללחוץ על כל תמונה בפוסט בכדי להגדיל

הייתי מצלמת תמונות ולא תמיד יודעת מה יצא (זה היה במצלמת פילם 35 מ"מ). לפעמים הייתי נזכרת רגע לפני שהייתי הולכת לישון שעוד לא צילמתי היום והייתי פתאום חושבת מה לצלם. לפעמים לא רציתי בכלל לצלם או שלא היה לי מצב-רוח. היו ימים שחשבתי על זה כל היום, ורק חיכיתי שאגיע לרגע של הצילום. זה הפך להיות חלק ממני. המצלמה, ה"יומן".

כשהייתי מתעייפת, או חושבת להפסיק, חברתי אביטל (שהיתה גם השותפה שלי לדירה) היתה מעודדת אותי להמשיך. אביטל אמרה לי שזה פרייקט מדהים, ושההמשכיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. השתכנעתי. לא ידעתי מה אעשה בזה אי פעם, אם בכלל אעשה מזה משהו (כשלומדים ב"בצלאל" כל הזמן חושבים על "להציג את עבודות". לקח לי כמה שנים להבין שכל זה לא בשבילי). רק להמשיך מכוח האינרציה. הבנתי שהפן הכפייתי שבזה, הלא מתפשר על אף יום, ההמשכיות, היא שהופכת את השלם הזה ליותר גדול מסך חלקיו.

יומן יומן יומן

אז המשכתי. וצילמתי. בשנה ד', עבדתי על היומן בקורס "ספר" שלקחתי, ובסוף השנה הפקתי ממנו ספר. שיניתי את קונספט התצוגה. רציתי שהתמונות יהיו אחת בעמוד, אחת אחרי השניה, בלי טקסט שנותן פרשנות ומיקום מדוייק, אבל גם מפריע לרצף. משהו שיכיל את המכלול, ללא שימת דגש על יום אחד על פני אחר. את כל הטקסטים ריכזתי בסוף הספר בפונט צפוף, שיהפוך גם ל"גוש" של מלל. הספר היה של שנה אחת. 365 ימים. רציתי שהספר יראה כמו לבנה, כבדה, מוצקה, כך שאם הייתי מפיקה מכל שנה "לבנה" כזו הייתי יכולה לבנות קיר שעשוי מימי חיי.

יומן
הספר. "לבנה"

יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן

יומן
"גוש" טקסט בסוף הספר

יומן

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" והמשכתי. עבדתי בכל מני מקומות, והמשכתי. הכרתי אנשים, יצאתי עם בחורים והמשכתי. התחלתי לצלם אירועים והמשכתי. בימים שצילמתי אירוע הייתי לוקחת תמונה בה אני מופיעה, ולו באופן חלקי (שבדרך כלל אלי מעייני השותף שלי צילם) והשתמשתי בה בתור הצילום היומי. הכרתי את רם, הוא עבר לגור איתי, התחתנו, והמשכתי. היה לי צילום מכל מקום שהייתי בו: איקאה, קולנוע, בתים של חברים, בתי קפה, קוסמטיקאית, הפסיכולוגית שלי, ברחוב, במקלחת, בים, בחו"ל, באירועים מכוננים בחיי, בשגרה הכי מבאסת. כל החברים שלי כבר הכירו את "הצילום היומי", לפעמים רצו להצטלם, לפעמים צחקו שכבר אין להם כוח אליו. היומן הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי, מחיי, ממני.

(מזכירה שאפשר ללחוץ על כל תמונה בפוסט להגדלה)

שמונה שנים. 2920 יום. בסוף, בחצי שנה האחרונה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי כוח אפילו לעוד יום אחד. במשך השנים הפרתי את כל החוקים שקבעתי לעצמי מראש. לא תמיד אני צילמתי, לא תמיד הופעתי בתמונה, לא תמיד בחרתי רק פריים אחד, לפעמים שכחתי לכתוב, לפעמים שכחתי לצלם יום אחד (!). בחודשים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפסקתי להדביק במחברות, לא היו לי יותר רעיונות. זהו. נגמר הסוס. באותה תקופה אני ורם ניסינו להכנס להריון ראשון, יכול להיות שלעייפות הכללית ולתסכול היה חלק במיאוס מהיומן.

יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן

יומן
הדייט השני שלי ושל רם

יומן יומן יומן יומן יומן

ויכול להיות שפשוט נגמר הפרוייקט.

החלטתי להפסיק כשיגיע ינואר, כדי שיהיה סיום "עגול". התחלתי בינואר 2003, אסיים בינואר. הייתי בתחילת תחילתו של ההריון עם עלמה, בטיול בניו-יורק, עם אחותי. בחילות איומות, ותחילתה של תקופה בה כל יום מביא עמו התרגשות חדשה. תקופה של שינוי גופני יומיומי. התקופה הכי מתאימה להתחיל "יומן מצולם".

אני סיימתי עם ה"יומן", והתחלתי תקופה חדשה.

יומנים אחרים בסדרה:  היומן הראשון שלי/שלושה חודשים בחיי הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

היומן הראשון שלי

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

יומן מצולם

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

נעמה מגשימת מתנות

את נעמה אורבך הכרתי לראשונה מהספר שהוציאה: "איך עושה ילדה". ספר שובה לב הבנוי כמו אינציקלופדיה של ילדותה, בה כל הערכים אישיים, וסיפור ילדותה הישראלית שזור בהם. בין הערכים/סיפורים משולבות עבודות קטנות, ספק נאיביות ספק יצירות אמנות ממש. הספר היה הוצאה המבוססת על פרוייקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לא פלא שהתאהבתי בספר הזה, בכל מה שבו, כשגיליתי אותו. מיד קניתי עותק נוסף לאחותי.

כך שבעצם את נעמה הכרתי (קצת, כנראה) כבר ב"בצלאל". בכל זאת סיימנו ללמוד באותה השנה.

אבל את "נעמה מגשימת מתנות" הכרתי כששוטטתי ב"מרמלדה מרקט" וחיפשתי מתנה. כל כך מזמן שאני לא זוכרת מתי… החנות האינטרנטית שלה היא קסם של הפיכת רגש למזכרת מוחשית. מדיוקנאות משפחתיים "בצלליות, דרך "כרטיסי אהבה", "אלבום השנה הראשונה לתינוק" (שזה כמו מה שאני עשיתי לתמר בלי כל הבלגאן של להיות צלמת), ועד לחותמות אישיות. כל מוצר הוא נוסטלגי ומרגש בדרך אחרת. בקיצור: כל הדברים שאני אוהבת תחת קורת גג אחת. והכל יפה ואסתטי ומזמין, ועשוי בכישרון ובטעם משובח.

מאז שהכרתי את החנות שלה הזמנתי כמה? חמש חותמות? נדמה לי. לספרייה של חברתי הטובה פ' כדי שתוכל לסמן כל ספר שהיא משאילה. ולאחייניות שלי הקנדיות כדי שיוכלו להטביע על חפצים וספרים אהובים ציור קטן ואישי משלהם, לגיסי הרופא בעל חוש ההומור ולרם, ליומולדת.

ראיתי בפייסבוק של "המגשימה" מישהי שעשתה חותמת אישית לאחיה הרופא, וקפצתי על הרעיון. אחרי שהתייעצתי עם חברות שלו מהעבודה, אם ובאיזו הזדמנות הוא יוכל להשתמש בחותמת כזאת, שהיא אישית ולא רישמית (בלי מס' מומחה והכל) פניתי שוב לנעמה במייל, ואחרי בחירה מההיצע האינסופי (והמבלבל) של רעיונות לאימג'ים לחותמות, היא שינתה ועיצבה לי מחדש את האימג' שיתאים בדיוק לד"ר רם.

נעמה מגשימה

ואז התברר שהחותמת לא מתאימה רק להטבעה על מסמכים ופתקי מחלה לבית הספר (: יום אחד רם סיפר לי שהוא משתמש בה בכלל לידיים של המטופלים…

הבננות התלהבו כל כך! לא יוצא להן ממש לפנות לרופא ילדים חוץ מבבית (טפו טפו), אז היתה להן הזדמנות לשחק ברופאה וחולה וגם בחותמת!

בת של רופא

יאללה כבר נעמה, לא יכולה לחכות כבר לבלוג שלך! הוא בטוח יהיה מהמם כמו כל מה שיוצא תחת ידייך

ולמי שלא הבין שאפשר ללחוץ על המילים בטורקיז לאורך כל הפוסט (:
נעמה מגשימת מתנות במרמלדה מרקט, נעמה מגשימת מתנות בפייסבוק, הספר "איך עושה ילדה"/נעמה אורבך

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון