הריון שני

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:הריון תמר

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

הריון תמר

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)

השוואה כפולה ומכופלת

באוגוסט 2011 הגיעה לשיאה מחאת המתמחים (כחלק ממאבק הרופאים, ההוא), ורם היה מיני-סלב של השעה.

אבל ללא הכנה מוקדמת ב-5/8/2011 עלמה נולדה בניתוח קיסרי דחוף, בשבוע 34, ורם זנח באחת את חיי הזוהר (1:28) (וגם את כל חייו האחרים, עבודה-חיים אישיים-תחביבים-רצונות כלשהם) לטובת טיפול בעלמה שבפגיה ובי.

כמה ימים אחרי שעלמה השתחררה הביתה, בנצנוצים אחרונים של אור זרקורים (בטקסט), ביקשו מרם להשתתף בכתבה על חיי המתמחים בבתי החולים בארץ. הוא הציע לצרף צילום שאשתו הצלמת תצלם, והכתבת ביקשה שיצטלם גם עם התינוקת החדשה.

וזהו. המאבק נגמר, ההסכם נחתם, ועלמיק התינוקת גדלה.

אחרי שתמרול נולדה, כשחיפשתי מיקום מוצלח בבית לצילום-השנתי-של-תמר במסגרת ההשוואות שלי, וכשבחרנו בסופו של דבר את המיקום, והתמונה יצאה כל כך דומה, ההשוואה הזאת פשוט היתה מתבקשת…

תמר ואבא פעם בשנהוזה באמת כבר תיחכום חדש לתמונות-השוואות!

כל העניין עם ההשוואות

אז כל העניין עם ההשוואות התחיל בכלל עם השוואות עצמיות של עלמה עם עלמה. זאת אומרת זה לא שהיא משווה (אותה זה לא מעניין כמובן) אלא אמא שלה (אני) שאוהבת להתבונן בתמונות, ואז נזכרת בתמונות אחרות ומצלמת עוד תמונות כדי לשים ליד ולהשוות… בקיצור הזהרתי מראש שאני קצת אובססיבית.

כשעלמה הגיעה לגיל שנה הייתי חייבת לעשות לה לוח כזה שמראה את ההתפתחות שלה מגוזל עצום עיניים לציפורת שובבה.

גיל שנהוכיוון שכל כך התפעלתי מהגוף הקטנטנן וצילמתי כל איבר שלה בימים הראשונים, חזרתי אל זה אחרי שנה וצילמתי שוב מקרוב

והתחלתי לחפש אחורה תמונות נוספות כדי שאוכל לעשות השוואות חדשות (שרואים יותר איברים של עלמיק)

גיל שנה

זהו, ואז כבר שיכללתי את זה. כל שנה באוגוסט יוצאים למרפסת לסט צילומים – אבא מחזיק את עלמיק מתפקעת מצחוק – ואני מוסיפה לשורה. (אבל מה יקרה כשנעבור דירה?)

יש ברשת דוגמאות נפלאות לצילומים כאלה (פעם בשבוע/חודש/שנה), רק צריך לחשוב מראש איפה מצלמים כדי שיתאים לאורך זמן… ולהשתדל לשמור על סדרתיות (כיוון התמונה, תאורה עקבית, צבעוניות בגדים ורקע. מה שבסדרה הזאת אין בכלל כי חשבתי עליה רק בדיעבד).

עלמה גדלה

ואז…. הגיעה תמר.

לתמר כבר הייתי מוכנה (:

תמר בת שנה

ועל השוואות בין השתיים… כבר כתבתי כאן.