לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפשתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

שש שנים

תמרול אחת

שלושים ושלושה קילו (על שלושתינו)

הרבה שערות לבנות

כמה קמטים

Nikon D700 / Nikon D850

וגדר

וגם אלף שנות אור

(אבל את זה ממש קשה לראות).

צילומים: רם משאל. התמונות צולמו בבלג'יו / אגם קומו / איטליה

"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.

אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:

ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.

לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת  – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.

ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.

הפעם הראשונה שתמר נעמדה, בת 6 חודשים

עובדת בחדר עבודה

ברגע שהצליחה לטפס השולחן נהיה גם שלה

ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).

ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.

ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.

כולם קוראים אז גם אני

מתאמצת לכתוב בעצמה בכרה למורה לריקוד

ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.

סופסוף חברה צעירה ממנה

לוקחת טרמפ את התינוקת שלה

לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.

ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.

תמיד בוחרת את הגלידה ראשונה מכולנו

מתה על התמונה הזו. לנגוס בתפוח אפילו אם אין מספיק שיניים

מודדות את הגובה של "חמודה" – בובת קרמיט

תמרול תעלול

שמח בבריכה

אני בת שלוש, לא ידעתם?!

ילדה ופיתה

קטעים פה

רוכבת על סוס ולאושר אין גבול

הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.

ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.

ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.

תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.

מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!

לקריאת עוד פוסטים על הילדונת הזו (חוץ מכל אלה שמודגשים לאורך הטקסט): הפוסט הראשון של הבלוג היה עם תמר, וגם הפוסט השני שהיה על הצילום החודשי שלה, כאן חגגנו לה יומולדת שנה, כשהפסקתי להניק אותה, וכאן כשהיא היתה בת שנתיים, על חיבתה לנעליים, פוסט אהוב במיוחד על האחיות עלמה ותמר, על היחסים של תמר עם הדג-דגיג, תמר מבלה בסטודיו לצילום, תמרול המתולתלת הרשמית של המשפחה, תמר ואיה, תמר כבר לא תינוקת, ומהזמן האחרון – כמובן על ההופעה הראשונה של תמר, ועל תמר מצלמת, על תמר בת ארבע ואבא.

הוא – רם.

היא – תמר.

הוא – 182 ס"מ.

היא – קצת פחות מ-100 ס"מ, קומפקטית מכל הכיוונים.

הוא – עוד חצי שנה בן 40.

היא – בת 4 וכמה ימים.

הוא – מרגע שקם בבוקר עסוק. להכין סנדוויצ'ים, לעבודה, לחזור הביתה, לקלח, לאכול. כל היום מחכה לרגע שיוכל להרים את הרגליים ולקרוא קצת חדשות, עדיף חדשות הספורט.

היא- מהשניה שפוקחת את העיניים בבוקר מעסיקה את עצמה. עולם פנימי שלם. לפעמים אחרים מוזמנים, אבל זה בסדר, עסוקה עד מעל הראש גם לבד.

הוא – כל הזמן מתכנן את הטיול הבא, את החופשה הבאה. גם אם הטיול הבא בעוד יותר משנה. משווה מחירים, קורא מסלולים, בודק מזג-אוויר.

היא – אוהבת להיות בבית. לא שלא נהנית, חלילה. כיף להיות בדיסנילנד, כיף לנסוע בקרוואן. אבל אם שואלים אותה? הכי כיף בבית.

הוא – הפסיק לפני כמה חודשים לגלח את השיער והתחיל להסתפר. נהנה מהשיער כל עוד יש.

היא – "רוצה צמה כמו של אלזה". צמה שזזה כשמזיזים את הראש. יש לה שיער ארוך-ארוך אבל הוא מתכווץ עד הכתפיים כשמתייבש.

הוא – אוהב אוכל טוב. זוכר לשמור לא להגזים.

היא – לא אוהבת לאכול. כלום. (כרגע). יכולה להעביר ימים שלמים על מלפפון ורבע פיתה עם שוקולד.

הוא והיא – אותו פה, אותן עיניים, אותן גבות. אותו שיער? אין לדעת.

הוא והיא – אותו הומור.

הוא – קורא לה "ציפור".

היא – קוראת לו אביק.  (בב' דגושה).

הוא – אוהב לדגדג ולהצחיק אותה.

היא – מצחקקת בקול מצחיק ומצחיקה את כל מי ששומע.

הוא והיא – סיפור אהבה.

ארבע שנים, מליון חוויות, המון המון אהבה, ו…לא מספיק חיבוקים. תמרול – די להתקמצן, תחבקי קצת בחזרה!

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

ואני לא צינית בכלל.