היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.
שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.
לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.
לא מוכנה לחשוב על זה.
אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.
ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.
תודה באמת.
כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:
תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.
כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.
הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.
"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.
"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".
מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!
בכל מקרה.
מצלמים.
תנו לי חמש דקות.
לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.
תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.
אני ועלמה מצלמות.
תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.
אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)
הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?
שש שנים
תמרול אחת
שלושים ושלושה קילו (על שלושתינו)
הרבה שערות לבנות
כמה קמטים
Nikon D700 / Nikon D850
וגדר
וגם אלף שנות אור
(אבל את זה ממש קשה לראות).
"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.
אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:
ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.
לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.
ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.
ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).
ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.
ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.
ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.
לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.
ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.
הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.
ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.
ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.
תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.
מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!
הוא – רם.
היא – תמר.
הוא – 182 ס"מ.
היא – קצת פחות מ-100 ס"מ, קומפקטית מכל הכיוונים.
הוא – עוד חצי שנה בן 40.
היא – בת 4 וכמה ימים.
הוא – מרגע שקם בבוקר עסוק. להכין סנדוויצ'ים, לעבודה, לחזור הביתה, לקלח, לאכול. כל היום מחכה לרגע שיוכל להרים את הרגליים ולקרוא קצת חדשות, עדיף חדשות הספורט.
היא- מהשניה שפוקחת את העיניים בבוקר מעסיקה את עצמה. עולם פנימי שלם. לפעמים אחרים מוזמנים, אבל זה בסדר, עסוקה עד מעל הראש גם לבד.
הוא – כל הזמן מתכנן את הטיול הבא, את החופשה הבאה. גם אם הטיול הבא בעוד יותר משנה. משווה מחירים, קורא מסלולים, בודק מזג-אוויר.
היא – אוהבת להיות בבית. לא שלא נהנית, חלילה. כיף להיות בדיסנילנד, כיף לנסוע בקרוואן. אבל אם שואלים אותה? הכי כיף בבית.
הוא – הפסיק לפני כמה חודשים לגלח את השיער והתחיל להסתפר. נהנה מהשיער כל עוד יש.
היא – "רוצה צמה כמו של אלזה". צמה שזזה כשמזיזים את הראש. יש לה שיער ארוך-ארוך אבל הוא מתכווץ עד הכתפיים כשמתייבש.
הוא – אוהב אוכל טוב. זוכר לשמור לא להגזים.
היא – לא אוהבת לאכול. כלום. (כרגע). יכולה להעביר ימים שלמים על מלפפון ורבע פיתה עם שוקולד.
הוא והיא – אותו פה, אותן עיניים, אותן גבות. אותו שיער? אין לדעת.
הוא והיא – אותו הומור.
הוא – קורא לה "ציפור".
היא – קוראת לו אביק. (בב' דגושה).
הוא – אוהב לדגדג ולהצחיק אותה.
היא – מצחקקת בקול מצחיק ומצחיקה את כל מי ששומע.
הוא והיא – סיפור אהבה.
ארבע שנים, מליון חוויות, המון המון אהבה, ו…לא מספיק חיבוקים. תמרול – די להתקמצן, תחבקי קצת בחזרה!
שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.
לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.
ואני לא צינית בכלל.
אסור להשוות!
אז קודם כל כולם משווים.
לי יש שתי בנות. עלמה (שלוש וחצי כמעט) ותמר (שנה וחודש כמעט). שתי בננות. לא דומות בכלל לדעתי. לא באופי ולא במראה. שוקו-וניל. שתיהן מתולתלות. לשתיהן פה כמו של אבא. ובזאת נגמר הדמיון. תמר – מיני-מי של רם. קטנטונת, עיניים ושיער חומים, "פרי שחום נחמד". ועלמה – למי היא דומה? אולי לשכנים. לא לנו לפי דעתי. שיער בהיר, עיניים כחולות, גבוהה.
כשעלמה נולדה הייתי בשוק מוחלט. פתאום אמא.
כשתמר נולדה, כבר הייתי אמא של עלמה, ובימים הראשונים התייחסתי אליה כמו אל עלמה התינוקת. הנקתי אותה כמו את עלמה (הרבה זמן, וכל הזמן חשבתי שאולי היא עוד רעבה), הערתי אותה לאכול כמו את עלמה (עלמיק היתה פגית. תמרול דווקא נולדה בזמן ועם תאבון בריא ועייפות טבעית). השכבתי אותה לישון כרוכה בחיתול כמו את עלמה (את עלמיק זה הרגיע, היא ישנה ככה חודשים. תמרול שנאה את זה ובילתה את כל הלילה בנסיונות לחלץ איברים. "אה אה אה אה אה…. חילצתי יד. עכשיו נתמיד ונחלץ עוד יד….אה אה אה אה אה אה אה. חילצתי! ועכשיו מסיבה!).
אחרי כמה ימים נפל לי האסימון שנולדה ילדה אחרת. חדשה. זאת לא עלמה II, וכדאי שאנסה להכיר אותה כי היא לא עושה סימנים של חיקוי אחותה. היא עצמאית, דעתנית, ואמנם עוד לא שוקלת שלושה וחצי קילו, אבל מתכוונת להשמיע את דעתה הנחרצת.
ועל אף שכל אחת שונה, תמיד משווים.
"לעלמיק יצאה השן הראשונה בגיל 11 חודשים". לתמרול בגיל 11 חודשים כבר היו שבע שיניים.
"עלמיק היתה פגית. היא התחילה ללכת רק בגיל שנה וארבע. תמר תרוץ כבר בגיל תשעה חודשים" (-not!)
"עלמיק נרדמה רק על הידיים. את תמרול אני אלמד להרדם לבד" (-אהה)
"עלמיק אהבה לאכול הכל מרגע שנתנו לה מוצק" – "תמרול עושה לנו בית ספר"
מזל שהבנות שלי כאלה מתוקות ונהדרות. הן מלמדות אותי לאט ובסבלנות שהן שני עולמות מלאים ונפלאים, שונים ומשונים, ואהובים . הכי אהובים!
איזה כיף לי שהן שונות. איזה כיף להן!
אז… באמת שאני משתדלת לא להשוות. אלה רק אנקדוטות. ולהשוות צילומים זה תחביב שלי. את זה אני לא אפסיק לעשות (:
בקרוב: עוד תמונת השוואה: עלמיק בת שנה מרוחה בעוגת יומולדת/תמרול בת שנה אוכלת במרץ. או משהו אחר.
