שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.
שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.
שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.
שנת לימודיםשמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.
אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.
והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.
כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.
אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.
שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.
היום הראשון של עלמההיום הראשון של תמרהיום הראשון של שתיהן
פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.
פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.
"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".
וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.
אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.
ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.
הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.
מלח ופלפל.
כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.
שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.
לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.
לא מוכנה לחשוב על זה.
אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.
ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.
תודה באמת.
כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:
אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.
כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.
ההשוואה משנה שעברה
הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.
"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.
"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואהתמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואהתמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!
בכל מקרה.
מצלמים.
תנו לי חמש דקות.
לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.
תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.
אני ועלמה מצלמות.
תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.
אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)
הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.
"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.
אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:
ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.
לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.
תמרול היתה מחכה לרגע שעלמה תחזור מהגן
ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.
הפעם הראשונה שתמר נעמדה, בת 6 חודשים
עובדת בחדר עבודה
ברגע שהצליחה לטפס השולחן נהיה גם שלה
ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).
ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.
היום בו תמר למדה לרכוב על אופניים. בת ארבע וחודשיים
ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.
כולם קוראים אז גם אני
מתאמצת לכתוב בעצמה בכרה למורה לריקוד
תמר רוצה ללמוד לכתוב. בת ארבע וחודשיים, והאותיות שכתבהתמר כותבת ברכת תודה למורה שלה לריקוד
ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.
סופסוף חברה צעירה ממנה
לוקחת טרמפ את התינוקת שלה
לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.
שירה וריקוד: תמר ודניאל
עוד תמר ודניאל, שוב נסיכות, הפעם הנסיכות על הנדנדה
ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.
תמיד בוחרת את הגלידה ראשונה מכולנו
מתה על התמונה הזו. לנגוס בתפוח אפילו אם אין מספיק שיניים
מודדות את הגובה של "חמודה" – בובת קרמיט
תמרול תעלול
שמח בבריכה
אני בת שלוש, לא ידעתם?!
ילדה ופיתה
קטעים פה
רוכבת על סוס ולאושר אין גבול
הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.
תמרול תעלולילדה את אושר בעצמךאבא ובת
ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.
ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.
מצלמותשרות ורוקדותעלמה במבט של "מישהו משתלט לי על השולחן שלי"גם לרכב על אופני הבלאנס היא לימדה את עצמה
תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.
הוא – מרגע שקם בבוקר עסוק. להכין סנדוויצ'ים, לעבודה, לחזור הביתה, לקלח, לאכול. כל היום מחכה לרגע שיוכל להרים את הרגליים ולקרוא קצת חדשות, עדיף חדשות הספורט.
היא- מהשניה שפוקחת את העיניים בבוקר מעסיקה את עצמה. עולם פנימי שלם. לפעמים אחרים מוזמנים, אבל זה בסדר, עסוקה עד מעל הראש גם לבד.
הוא – כל הזמן מתכנן את הטיול הבא, את החופשה הבאה. גם אם הטיול הבא בעוד יותר משנה. משווה מחירים, קורא מסלולים, בודק מזג-אוויר.
היא – אוהבת להיות בבית. לא שלא נהנית, חלילה. כיף להיות בדיסנילנד, כיף לנסוע בקרוואן. אבל אם שואלים אותה? הכי כיף בבית.
הוא – הפסיק לפני כמה חודשים לגלח את השיער והתחיל להסתפר. נהנה מהשיער כל עוד יש.
היא – "רוצה צמה כמו של אלזה". צמה שזזה כשמזיזים את הראש. יש לה שיער ארוך-ארוך אבל הוא מתכווץ עד הכתפיים כשמתייבש.
הוא – אוהב אוכל טוב. זוכר לשמור לא להגזים.
היא – לא אוהבת לאכול. כלום. (כרגע). יכולה להעביר ימים שלמים על מלפפון ורבע פיתה עם שוקולד.
הוא והיא – אותו פה, אותן עיניים, אותן גבות. אותו שיער? אין לדעת.
הוא והיא – אותו הומור.
הוא – קורא לה "ציפור".
היא – קוראת לו אביק. (בב' דגושה).
הוא – אוהב לדגדג ולהצחיק אותה.
היא – מצחקקת בקול מצחיק ומצחיקה את כל מי ששומע.
הוא והיא – סיפור אהבה.
ארבע שנים, מליון חוויות, המון המון אהבה, ו…לא מספיק חיבוקים. תמרול – די להתקמצן, תחבקי קצת בחזרה!
שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.
לי יש שתי בנות. עלמה (שלוש וחצי כמעט) ותמר (שנה וחודש כמעט). שתי בננות. לא דומות בכלל לדעתי. לא באופי ולא במראה. שוקו-וניל. שתיהן מתולתלות. לשתיהן פה כמו של אבא. ובזאת נגמר הדמיון. תמר – מיני-מי של רם. קטנטונת, עיניים ושיער חומים, "פרי שחום נחמד". ועלמה – למי היא דומה? אולי לשכנים. לא לנו לפי דעתי. שיער בהיר, עיניים כחולות, גבוהה.
כשתמר נולדה, כבר הייתי אמא של עלמה, ובימים הראשונים התייחסתי אליה כמו אל עלמה התינוקת. הנקתי אותה כמו את עלמה (הרבה זמן, וכל הזמן חשבתי שאולי היא עוד רעבה), הערתי אותה לאכול כמו את עלמה (עלמיק היתה פגית. תמרול דווקא נולדה בזמן ועם תאבון בריא ועייפות טבעית). השכבתי אותה לישון כרוכה בחיתול כמו את עלמה (את עלמיק זה הרגיע, היא ישנה ככה חודשים. תמרול שנאה את זה ובילתה את כל הלילה בנסיונות לחלץ איברים. "אה אה אה אה אה…. חילצתי יד. עכשיו נתמיד ונחלץ עוד יד….אה אה אה אה אה אה אה. חילצתי! ועכשיו מסיבה!).
אחרי כמה ימים נפל לי האסימון שנולדה ילדה אחרת. חדשה. זאת לא עלמה II, וכדאי שאנסה להכיר אותה כי היא לא עושה סימנים של חיקוי אחותה. היא עצמאית, דעתנית, ואמנם עוד לא שוקלת שלושה וחצי קילו, אבל מתכוונת להשמיע את דעתה הנחרצת.
ועל אף שכל אחת שונה, תמיד משווים.
"לעלמיק יצאה השן הראשונה בגיל 11 חודשים". לתמרול בגיל 11 חודשים כבר היו שבע שיניים.
"עלמיק היתה פגית. היא התחילה ללכת רק בגיל שנה וארבע. תמר תרוץ כבר בגיל תשעה חודשים" (-not!)
"עלמיק נרדמה רק על הידיים. את תמרול אני אלמד להרדם לבד" (-אהה)
"עלמיק אהבה לאכול הכל מרגע שנתנו לה מוצק" – "תמרול עושה לנו בית ספר"
מזל שהבנות שלי כאלה מתוקות ונהדרות. הן מלמדות אותי לאט ובסבלנות שהן שני עולמות מלאים ונפלאים, שונים ומשונים, ואהובים . הכי אהובים!
איזה כיף לי שהן שונות. איזה כיף להן!
אז… באמת שאני משתדלת לא להשוות. אלה רק אנקדוטות. ולהשוות צילומים זה תחביב שלי. את זה אני לא אפסיק לעשות (:
בקרוב: עוד תמונת השוואה: עלמיק בת שנה מרוחה בעוגת יומולדת/תמרול בת שנה אוכלת במרץ. או משהו אחר.
